"חג לא שמח, וזר לא פורח, היום יום הולדת…"

גם מי ששם לב לטעות בשיר, זה רק מפני שהשורה מהשיר כתובה לפניו. אבל אם נשמע מישהו שר אותו, לא נוכל לדעת האם כוונתו היא שאכן, יש לפלוני חג שמח וזר פורח, או שהחג אינו שמח והזר אינו פורח.

קרי וכתיב

על מילים רבות במקרא יש מסורת קריאה שונה ממסורת הכתיבה.

הדוגמה הנפוצה ביותר היא בשם ה', אשר נכתב באותיות יהו"ה, ונקרא אחרת: אדני.

יש עוד מילים רבות שמשתנות לעתים קרובות: כמעט כל מילת "היא" בתורה, נכתבת "הוא".

כמעט כל "נערה" בתורה, נכתבת "נער".

מילים שמשתנות לא בקביעות אלא רק על פי מסורת נקודתית, מצוינות בחומשים כ"קרי וכתיב". כתוב א, אבל אנו קוראים ב.

לפעמים השינוי בין הקריאה לכתיבה הוא מזערי, ולפעמים הוא מהותי, עד כדי הוספת/השמטת מילה, חלוקת מילה לשתי מילים, החלפת מילה באחרת, או אפילו שינויים שמשנים את כל משמעות הפסוק.

 

לא-לו

במאמר זה, אתמקד ב"קרי וכתיב" מיוחד: כתיב "לא", וקרי "לו".

באמת, אין כאן כל שינוי של הקריאה, שהרי אין הבדל בין הגיית שתי המילים. הקרי והכתיב במקרה כזה משנה רק את המשמעות.

18 פעמים במקרא נקראת המילה "לא" במשמעות של "לו". יש מקרים שבהם משמעותו האמתית של הפסוק מוטלת בספק בגלל השינוי הזה, יש מקרים שבהם הפסוק סובל שני פירושים, ויש מקרים שבהם השינוי מגלה לנו כוונה פנימית נסתרת של הדובר.

"הֵן יִקְטְלֵנִי (לא) לוֹ אֲיַחֵל" אמר איוב, ונחלקו התנאים בכוונתו: האם אוסיף לייחל אליו גם אם יקטלני? או שאם יקטלני – לא אייחל אליו עוד. רבי יהושע בן הורקנוס דרש מכאן שאיוב עבד את ה' מאהבה והיה מוכן גם למסור את חייו באהבתו, ולעומתו, טען רבן יוחנן בן זכאי, שעבד איוב מיראה, ואהבתו הייתה פגומה.

בחמישה חומשי תורה, יש 3 החלפות של "לא" ב"לו", ובכולם שתי המשמעויות סותרות זו את זו. בכולם, דרשו חכמים ויישבו את הקרי והכתיב.

"אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר (לא) לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ", מדובר באמה עברייה (שפחה), אשר לא מצאה חן בעיני אדוניה, ובחר שלא לייעד אותה (להשיא אותה לו או לבנו). התורה מצווה שמי שלא מייעד את האמה, מחויב לשחררה. אבל מה"קרי" – לו, משמע שהוא כן ייעד אותה לאישה לעצמו. לכן דרשו חכמים שמצוות ייעוד קודמת למצוות פדייה.

בדיני כשרות הארבה נאמר: "אֲשֶׁר (לא) לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ",

ובדיני קניית בית בעיר מוקפת חומה נאמר: "וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר (לא) לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו".

האם לארבה יש כרעים או שאין לו? האם העיר מוקפת חומה או שאיננה? אכן, הפירוש מוטל בספק, ודרשו חכמים על שני הפסוקים האלו: אף על פי שאין לו כרעיים עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן (כמו הזחל של הארבה), אף על פי שאין לעיר חומה אבל היה לה פעם.

"הוּא עָשָׂנוּ (ולא) וְלוֹ אֲנַחְנוּ" – לא אנחנו עשינו את עצמנו, או ש"לו אנחנו", אנו שייכים לו?

"כֵּן קִלְלַת חִנָּם (לא) לוֹ תָבֹא" – האם קללה בחינם לא תבוא (תתבטל), או שקללת חינם תעבור אל המקלל בעצמו (בבחינת "הכל עובר עליך")?

כעת, נתבונן בהחלפות "לא" "לו" שמעידות על כוונה נסתרת המוחבאת בפסוק.

בן-הדד מלך ארם, גסס לאיטו על מיטתו, ושלח את חזאל משרתו לשאול את אלישע הנביא האם יזכה להבריא מחליו. אלישע ידע שבן-הדד ימות, והוטלה עליו המשימה להמליך את חזאל תחתיו. אלישע חשש שאם יידע בן-הדד שקיצו קרב, אולי ימליך מישהו אחר במקומו עוד בחייו, ולכן ציווה את חזאל: "לֵךְ אֱמָר (לא) לוֹ חָיֹה תִחְיֶה, וְהִרְאַנִי ה' כִּי מוֹת יָמוּת". תגיד לו שהוא עתיד לחיות, אבל אתה, דע לך, ש"לא חיה יחיה", שהרי הראני ה' את מותו.

דוד המלך, בברחו מפני אבשלום בנו, שלח את ידידו, חושי הארכי, לרגל אחרי אבשלום ולהפר את העצות שיקבל מאחיתופל יועצו. חושי התקבל אצל אבשלום בתדהמה גדולה, ואבשלום לא הבין מדוע הוא בגד בדוד. חושי הסביר את מעשיו: "כִּי אֲשֶׁר בָּחַר ה' וְהָעָם הַזֶּה וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, (לא) לוֹ אֶהְיֶה וְאִתּוֹ אֵשֵׁב". אני נאמן לך, מפני שאותך בחר ה' והעם. אבל בדבריו, מוחבאת גם כוונתו האמתית: "לא אהיה". איני נאמן לך באמת.

בימי שיבת ציון, ניגשו גויי הארץ אל היהודים שעלו מבבל, ובקשו להצטרף אליהם לבניית המקדש. "נִבְנֶה עִמָּכֶם, כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם, (ולא) וְלוֹ אֲנַחְנוּ זֹבְחִים מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה". הם טוענים שהם עובדים את ה' ומקריבים לו קרבנות, אבל הכתובים רומזים לנו על מעשיהם האמתיים: "ולא אנחנו זובחים" – איננו עובדים לו.

עולי בבל אכן חשדו בטוהר כוונותיהם, ולא אפשרו להם להצטרף לבנייה: "לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ".