שמעון ולוי אחי דינה, לקחו את חרבותיהם והרגו את שכם ואת אביו, יחד עם כל הזכרים בעיר שכם, מפני שטימאו את אחותם.

יעקב אביהם כעס מאוד על המעשה, וגער בהם: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי". כלומר: עתה, יבואו הכנענים והפריזים לנקום את הרג אנשי שכם, ויפגעו בנו.

גם בסוף חומש בראשית, כאשר יעקב מברך את בניו, הזכיר לשמעון וללוי את מעשה שכם: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי,  כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".
קשה לומר שהבעיה היחידה במעשי שמעון ולוי היא ההתגרות ביושבי הארץ, שהרי בזמן הברכות לשבטים, עשרות שנים לאחר הרג אנשי שכם, כבר לא היה כל חשש מפני כנענים או פריזים, ובכל זאת ראה יעקב לגעור בהם על מעשיהם. זה מוכיח לנו שיעקב ראה פסול בעצם המעשה, בלי כל קשר להשלכות המסוכנות שהיו אז.

כאשר באו שכם ואביו לבקש את דינה מיעקב, כבר תכננו האחים את מזימתם: "וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ". האחים זממו כבר אז לייעץ לאנשי שכם למול את עצמם, ואז, מרוב חולשתם, יוכלו להרגם בקלות. אולי אפילו יעקב עצמו היה שותף לתכנית זו. אוסיף ואדגיש שהרמב"ם כותב שמעשי שמעון ולוי היו מוצדקים ונעשו על פי דין תורה. אם כן, מדוע כעס יעקב על בניו?

המלחמה באנשי שכם הייתה מוצדקת, גם לפי יעקב. הבעיה של יעקב התחילה מיד לאחר שהסתיימה המלחמה: "בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ. וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת".

הגערה של יעקב בבניו הייתה על לקיחת שלל העיר. מלחמת מצווה היא דבר קדוש ועליון, אבל ההתעסקות בביזה מוכיחה שלא הייתה כאן כוונה אמיתית. אמר יעקב לבניו: כאשר אתם אוחזים חרב בידכם ורוממות אל בגרונכם – אסור לכם לנצל את הרגע ולבזוז את העיר. מלחמה זו מתפרשת אצל יושבי הארץ כשוד וכרצח, ועלולה להעלות את חמתם. גם אחרי עשרות שנים, יעקב עדיין מקפיד עליהם על שערבבו בין אידיאלים גבוהים לבין חמדנות ותאוות בצע.