חכליל

"חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב".

כך ברך יעקב את יהודה. דברי הברכה מכוונים לפי פשוטו של מקרא לתאר את שפע כרמי היין בנחלת שבט יהודה:

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה (עַיִר, חמור צעיר), וְלַשֹּׂרֵקָה (גפן משובחת) בְּנִי אֲתֹנוֹ – בני שבט יהודה קושרים את עייריהם ואת חמוריהם לגפנים, מפני שזה העץ הנפוץ ביותר בנחלתם.
כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה (כסותו, בגדו) – בשעת דריכת הענבים, בגדיהם מתמלאים במיץ, ונראה כאילו כיבסו את הבגדים ביין.
חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב – עיניהם ושיניהם צבועות מרוב שתיית יין וחלב.

חַכְלִיל – כחול או אדום?

הצבע כחול – לא מוזכר במקרא.
בימי קדם, נשים היו צובעות את עיניהן באבקה כחולה העשויה מאבן טורקיז טחונה. אבן טורקיז נקראת בתנ"ך פּוּךְ, או נוֹפֶךְ, והיא אבן רכה הניתנת לשחיקה בקלות. עם אבקת הפּוּךְ היו הנשים צובעות את צידי העיניים, כדי להראות כאילו חריצי העפעפיים גדולים יותר, כפי שמתאר הנביא ירמיה: "כִּי תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ".
צביעת העיניים נקראת כְּחִילָה, והקיסם הדקיק שאִתּוֹ מורחים את האבקה נקרא מִכְחוֹל (כ"ף רפויה).
המלכה איזבל ברגעיה האחרונים, התקשטה והתייפתה: "וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ".
בִּתּוֹ הקטנה של איוב נקראה "קֶרֶן הַפּוּךְ" על שם יפיה.

אבקת הצבע נקראה בלשון חז"ל בשם כְּחוֹל (אולי מפני שאבקה היא כמו חול, ובמילה אחת: כחול), ומשם התגלגלה ללשוננו. חכמי ארץ ישראל היו שרים לפני הכלה בחתונתה: "לֹא כַּחַל, וְלֹא שָׂרָק, וְלֹא פִּרְכּוּס, וְיַעֲלַת חֵן", וכוונתם הייתה: הכלה נאה כל כך גם ללא כחל (צבע עיניים), וללא שרק (צבע אדום לפָּנים), וללא פרכוס (קישוט).

אבן פוך הוזכרה בנבואת ישעיהו בסמוך לאבן הספיר: "הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ, וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים", וגם בחושן של הכהן הגדול אבן הנופך סמוכה לאבן הספיר. ייתכן שהזכרת האבנים האלו יחד מעידה על כך שהצבע שלהן דומה. אבן ספיר היא בעלת גוון כחול, ודומה לשמיים נקיים, כמו שנאמר: "כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר".

בחזרה לברכת יעקב: חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן – מרוב שתיית יין העיניים נראות שבעות ומדושנות, כאילו נכחלו באבקת פוך.
בספר משלי, מתאר שלמה המלך את מראהו של השיכור: "…לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם? לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן…".

עם זאת, פרשנים רבים הסבירו שפירוש המילה חַכְלִיל הוא אדום (רש"י, רשב"ם, רד"ק), ופירוש הפסוקים הוא שעיניו של שותה היין מאדימות.
גם את אבן הפוך יש המזהים עם אבן אדומה. הנביא יחזקאל מזכיר בדבריו: "בְּנֹפֶךְ אַרְגָּמָן וְרִקְמָה", ואולי הוא רומז לצבע ארגמני (אדום או סגול) שיש לאבן הזו.
גם לגבי זיהוי אבן הספיר לא כולם תמימי דעה. ירמיהו אומר בקינותיו על היופי של ילדי ירושלים: "אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים, סַפִּיר גִּזְרָתָם", כלומר: המראה שלהם היה אדום מרוב שבע, ונדמו לאבן ספיר (אגב, לפי פסוק זה גם לפנינים יש צבע אדום, ואין אלו הפנינים המוכרות לנו היום).

אין צורך להכריע בין הפירושים והזיהויים. שמות אבני החן מאז ומעולם לא היו קבועים, והתחלפו בין המקומות ובין התקופות, כמו גם שמות של צמחים ושל בעלי חיים. אפשר להסביר ולומר שאת אבקות הצבע היו מכינים גם מאבנים כחולות וגם מאבנים אדומות, ופירוש המילה חַכְלִיל הוא צביעת העיניים, בלי כל קשר לגוון.

מוקדש באהבה לבתי יעלת-חן

6 מחשבות על “חכליל

  1. צוריאל גביזון הגיב:

    יישר כח ר' רפאל.
    רק השבוע התוודעתי לבלוג, והוא מצויין.

    ברכה והצלחה,
    צוריאל גביזון (2) (הבן דוד של צוריאל הקטן)

    אהבתי

  2. שלום עזריה הגיב:

    למדתי בדעת מקרא ש׳עיר׳ הוא חמור בוגר, למרות התקבולת.
    הוכחה אפשרית ׳שלושים בנים רוכבים על שלושים עיירים׳.
    ואולי ׳קול ה׳ יחולל איילות ויחשוף יערות׳ = עיירות בשיכול.
    המילה למרות משונה כי מקורה בתהלים ׳למרות עיני כבודו׳
    להמרות, בהבלעת ההא. איך הגיעו הציויינים ל-inspite?

    אהבתי

  3. שלום עזריה הגיב:

    המשך.
    בלשון חכמים ה׳עיר׳ של ימינו
    נקרא סייח.
    ׳מכר את החמור מכר את הסייח עמה׳.
    והאתון נקראת גם חמור. כמו כאן, וכמו ׳הלכה חמורך טרפון׳.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s