שבת שלפני הפסח נקראת שבת הגדול, וטעמים רבים נאמרו לכינוי הזה.

ההסבר הטבעי ביותר הוא על שם ההפטרה החותמת בפסוק: 'לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא'. כל השבתות שנקראו בשם נוסף, קיבלו את השם בעקבות קריאת התורה או ההפטרה. השבתות שקלים, זכור, פרה והחודש נקראו על שם עליית ה'מפטיר' המיוחדת להן. השבתות חזון, נחמו ושובה נקראו על שם ההפטרה הפותחת במילה זו. שבת שירה נקראה גם על שם קריאת שירת הים וגם על שם ההפטרה בשירת דבורה. בשונה מכולן, שבת הגדול נקראה על שם סוף ההפטרה ולא על שם המילה הראשונה, ואולי זו הסיבה שחיפשו טעמים נוספים לשם זה.

לפי רוב ההסברים, ברור שאין 'הגָּדוֹל' תואר ל'שַׁבָּת', אלא מתייחס לדבר גדול אחר. המילה שבת היא בלשון נקבה, ואם התואר 'הגדול' היה מוסב על השבת, היו צריכים לומר: 'שבת הגדולה'.

 

שבת – זכר או נקבה?

שבת, כמו רוב ככל המילים אשר מסתיימות באות 'ת', היא בלשון נקבה (יוצאים דופן בלשון המקרא, המילים: בית, זית, מוות, מופת ועוד מילים בודדות שהן בלשון זכר).

המילה שבת מופיעה בתנ"ך כמה פעמים כנקבה: 'שַׁבָּת הִיא לַה", 'עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית', 'וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ', 'מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת, כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה…'.

עם זאת, במקרים רבים מוזכרת השבת דווקא בלשון זכר: 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ', 'שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ', 'וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג… וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ'.

ההסבר הפשוט הוא שבכל מקום שנזכרה השבת בלשון זכר, לשון הזכר מוסבת על יום השבת, ו'יום' הוא זכר, וגם אם לא נכתבה בפירוש המילה 'יום'.

ירמיהו הנביא אומר: 'לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בּוֹ כָּל מְלָאכָה'. על פי המסורת, הכתיב בפסוק זה הוא: 'לבלתי עשות בה כל מלאכה', אבל הקריאה המסורה בידינו היא 'בו'.

חילוק גרסאות מעין זה קיים בתפילות השבת: "וְהַנְחִילֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שַׁבָּת קָדְשֶׁךָ, וְיָנוּחוּ בָהּ כָּל יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי שְׁמֶךָ". יש נוסחאות שכתוב בהן 'וְיָנוּחוּ בוֹ', או 'וְיָנוּחוּ בָם', ויש בזה מנהגים שונים והסברים שונים לכל אחת מתפילות השבת (ערבית, ברכת 'מעין שבע', שחרית, מוסף ומנחה).

 

שומר שבת מחללו

ישעיהו הנביא אומר: 'שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ'. פירוש הפסוק הוא: שומר את השבת מלחלל אותו ('מ' שימוש, ולא 'מ' נוספת לפועל).

חז"ל דרשו על פסוק זה שכל השומר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה – מוחלים לו. שנאמר: שומר שבת מחללו, אל תקרי מֵחַלְּלוֹ אלא מָחוּל לוֹ (שבת קי"ח ע"ב).

דרשה של 'אל תקרי' מגיעה בדרך כלל בעקבות קושי בלשון הפסוק. במקרה זה דרשו חכמים 'אל תקרי מחללו' מפני שהיה ראוי לכתוב: 'שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלָהּ', בלשון נקבה, והכתיבה בלשון זכר נתנה פתח לדרשה שלא כפשט הפסוק.

 

שבת שלום

הברכה השגורה בלשוננו 'שבת שלום ומבורך', איננה מופיעה בתנ"ך או בדברי חז"ל, ויש אפילו טוענים שלשונה משובשת, גם מפני ש'שבת' היא נקבה, וגם מפני ש'שלום' הוא שם עצם ו'מבורך' הוא שם תואר ולא נכון לחברם.

כפי שאמרנו, אפשר להתייחס לשבת בלשון זכר, במיוחד אם כוונתנו היא על יום השבת, ולכן 'שבת מבורך' הוא ביטוי תקין. יהודי מרוקו נוהגים לפתוח את קידוש ליל שבת במילים 'שַׁבָּת מְקֻדָּשׁ'.

המילה 'שלום' בברכת 'שבת שלום', איננה שם עצם ('השבת של השלום') אלא תיאור למילה שבת ('שבת שלֵוָה ומלאה בשלום'), ולכן גם ביטוי זה תקין.

רמז מהתנ"ך לברכת 'שבת שלום' יש בסיפור האישה השונמית. בדרכה אל אלישע הנביא, שאל אותה בעלה: 'מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם? לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת!'

והיא ענתה לבעלה במילה אחת: 'שָׁלוֹם'.