"הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו,
כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ,
פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים"

לקראת הפגישה עם עשו, התכונן יעקב לגרוע מכל. עשו התקדם לעברו יחד עם ארבע מאות אנשים, והיה נראה שאין פניו לשלום. יעקב חשש מהאפשרות הנוראה שעשו יבוא ויהרוג אותו ואת כל משפחתו, 'אֵם עַל בָּנִים'.

כדי לבאר את הביטוי 'אֵם עַל בָּנִים', נתבונן במצווה אחת אשר עוסקת בקשר הטבעי בין אם לילדיה.

 

שילוח הקן

"לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים.
שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם,
וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ,
לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".

אם אדם מוצא קן של ציפור  אשר רובצת על גוזליה – אסור  לו לקחת לעצמו את האם יחד עם הבנים. התורה מצווה אותנו לגרש את האם, ורק אז מותר לקחת את הבנים.

מדוע צריך לשלח את הציפור? הרי ציפורים מטבען חוששות מבני אדם, ובדרך כלל יברחו ברגע שמישהו קרב אליהן!

ההסבר הוא שהציפור שומרת היטב על גוזליה ומוכנה למסור את נפשה כדי להצילם.

אם קורה שאדם עומד סמוך כל כך לקן והציפור לא מוכנה לעזוב אותו, הוא עלול לנצל את ההזדמנות הזו ולתפוס יחד, גם את האם וגם את הגוזלים.

התורה אוסרת עלינו לעשות זאת.

הציפור מוכנה להסתכן ולגונן על האפרוחים, אבל אסור לנו לנצל תכונה זו כדי לפגוע בה.

 

 

מסירות נפש

גם אצל בני האדם, הורים מוכנים למסור את נפשם ולהגן על ילדיהם.

 

יעקב ידע שאם יבוא עשו וינסה לפגוע בילדים – האימהות יגנו עליהם בגופן וימותו יחד איתם.

רחמיו של עשיו לא יתעוררו בראותו אימא חובקת  את בנה.

 

שלמן בית ארבאל

באחת מנבואות הפורענות של הנביא הושע, הוא מבשר על חורבן גדול שיהיה בממלכת ישראל. את החורבן הזה מדמה הושע לאחת המלחמות, שהייתה ידועה באכזרית הרבה של האויבים:

"כְּשֹׁד שַׁלְמַן בֵּית אַרְבֵאל בְּיוֹם מִלְחָמָה,
אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה"

פסוק זה קשה מאוד להסבר. איננו יודעים מיהו 'שַׁלְמַן' ומה זה 'בֵּית אַרְבֵאל', וכל הפירושים מבוססים על השערות בלבד.

אולי שלמן הוא שלמנאסר מלך אשור, ובית ארבאל היא העיר ארבל הסמוכה לטבריה. לפי הסבר זה, הפסוק מתאר את כיבוש ארץ ישראל בידי מלך אשור. אפשר להבין שבכיבוש העיר ארבל התנהגו האשורים באכזריות גדולה, והרגו 'אֵם עַל בָּנִים'.

 

שבעת ימים תחת אמו

הקשר הטבעי בין הורים לילדיהם בא לידי ביטוי במצוות נוספות בתורה.

התורה אוסרת להקריב בהמה לקרבן בשבוע הראשון לחייה:

"שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד,
וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ,
וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה
יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'".

ההסבר הנפוץ בדברי חז"ל ואצל הפרשנים לאיסור זה, הוא שוולד הבהמה אינו ראוי להקרבה בימיו הראשונים, או מפני שאינו גדול מספיק, או מפני שנחשב עדיין לנֵפֶל.

יחד עם זאת, חייבים לשים לב למילים 'תַּחַת אִמּוֹ', אשר מכוונות להדגיש את הקשר בין הוולד הקטן לאימו. הדגשה זו מעוררת בנו את מידת הרחמים על בעלי החיים.

 

אותו ואת בנו

התורה אוסרת עלינו לשחוט ולד בהמה יחד עם אמו באותו היום:

"וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה, אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד".

איסור זה חל לא רק על קרבנות, אלא גם על שחיטת חולין לצורך אכילה.

הפסוק נאמר בלשון זכר, אך הוא מכוון דווקא לאיסור הריגת ולד יחד עם אמו, שכן אצל בעלי החיים הוולדות לא כרוכים אחרי הזכר אלא רק אחרי האימא, וגם מפני שבעדר שש כמה זכרים, קשה לדעת מי הוא האב של הוולדות.

בהריגת אם ובנה יחד – יש מידה רבה של אכזריות, וגם מצווה זו מעוררת בנו את החמלה על בעלי החיים.

 

לזכר אב ובנו, עמרי ועילאי.
עמרי מסר נפשו וניסה להגן בגופו על עילאי בנו.