"כִּי תָצוּר אֶל עִיר…
לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן,
כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת.
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר"

בשעת מצור על עיר, אסור להשחית את עצי הפרי שסביב העיר.

מאיסור זה למדנו את האיסור הקרוי בלשוננו "בל תשחית", הכולל בתוכו גם איסור השחתת עצים שלא בזמן מלחמה,  איסור השחתת אוכל ובגדים, ועוד.

חז"ל ופרשני התורה דנו רבות בגדרי האיסור הזה.

מצד אחד ברור לכולם שיש לעשות הכל כדי לנצח במלחמה, ואם יש צורך – אז כורתים גם עצי פרי לשם כך.

מצד שני, ברור לכולם שאסור להשחית לחינם, ללא שום צורך.

ההבדלים בין הפרשנים בביאור הפסוק "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" מתבטאים בגדרים שונים לאיסור.

כמה מהפרשנים (התרגומים ורש"י) מבארים פסוק זה כקריאה מוסרית: האם עצי השדה הם כמו האדם? הרי אינם יכולים לברוח מפניך ולהיסגר בעיר! לכן אל לך לפגוע בהם.

העץ מוצג על פי גישה זו כ'גורם ניטרלי' במערכה. הוא לא בחר להילחם בך, ואיננו מסוגל לברוח. מותר לך להשתמש בפירותיו למאכל בשעת המצור, אבל אסור להשחית אותו.

הרמב"ם אוסר לחסום את אמת המים של העיר כדי לפגוע בעיר הנצורה, ואולי אפשר להבין מדבריו שאסור לכרות עצי פרי אפילו כדי להצר לאנשי העיר ולהכביד עליהם את המצור. וזו לשון הרמב"ם:

"אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה,
ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו,
שנאמר: לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ"

כך גם כתב בעל 'ספר החינוך' (תקכ"ט):

"שנמנענו מלכרות האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשי העיר ולהכאיב לִבּותם".

הרמב"ן לעומת זאת, מסביר את הפסוק "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" כדרישה אמונית: עליך לבטוח בה' שייתן את העיר בידך גם מבלי לכרות עת עצי הפרי.

חיי האדם, חייך, תלויים בעצי הפרי, ואחרי כיבוש העיר תוכל ליהנות מפירות העצים שלא השחתת.

יחד עם זאת, מביא הרמב"ן את דברי חז"ל שמותר לכרות עץ פרי לצורך המלחמה אם אי אפשר להסתפק בעצי סרק. להלכה פוסק הרמב"ן כמו חז"ל, שמותר לכרות עצים כדי להצר לאנשי העיר.

הרשב"ם הסביר את הפסוק בצורה שונה לחלוטין. לדבריו המילה "כי" מתפרשת כ"אלא" או "מלבד". פירוש הפסוק הוא כך: "וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת" אסור לכרות לחינם, חוץ מ"הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה", כלומר: עצי השדה שמשמשים את אנשי העיר להסתתר ו"לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר". לדבריו, מותר לכרות עצי פרי הקרובים לעיר אם יש חשש שתושבי העיר יסתתרו ביניהם ויעכבו אתכם מלכבוש את העיר. אפשר לומר שגם שיטת הרמב"ם מתאימה לפירוש זה. הרמב"ם אסר לקצוץ "אילני מאכל שחוץ למדינה", ואפשר להבין מכאן שעצים הסמוכים לעיר מותרים בקציצה.

המלחמה במישע מלך מואב

בתקופת המלכים, יצאו יחד יהושפט מלך יהודה, יהורם מלך ישראל ומלך אדום, למלחמה במואב. מישע מלך מואב הסיר את עול מלך ישראל מעליו, והפסיק לשלם לו את המס השנתי. לפני המלחמה ציווה אלישע הנביא את החיילים להשחית את כל מה שייקרה בדרכם:

"וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְכָל עִיר מִבְחוֹר,
וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ, וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ,
וְכָל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים"

זוהי השחתה שלא לצורך המלחמה, ונראה שציווי זה סותר את מצוות התורה.

יש פרשנים (רמב"ם, רלב"ג) שהסבירו ציווי זה כ'הוראת שעה'. סמכות שניתנה לנביא להפר מצוות מהתורה לזמן קצר. לדבריהם, מעשה זה היה עונש למואב על שמרדו במלך ישראל.

הרד"ק מעלה אפשרות שהאיסור מהתורה הוא רק בשעת מצור, וכאן השחתת העצים נעשתה לאחר הכיבוש, ואינה בגדר האיסור.

רש"י הביא את דברי המדרש. לדבריו, ציווי חריג זה נאמר דווקא על מואב, שעליהם אמרה התורה "לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם". הרמב"ן כתב גם שבני עמון ומואב שונים מכל העמים, שאין חובה לקרוא להם לשלום לפני שנלחמים בהם.

אפשרות נוספת להסביר: מטרת איסור ההשחתה היא כדי שעצי הפרי יישארו לנו אחרי כיבוש העיר. טעם זה שייך רק אם עתידים להתיישב על חרבות העיר הכבושה, וכפי שהבטיחה התורה:

"עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ.
וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ,
וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ,
כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ,
וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ".

מלך ישראל לא נלחם במלך מואב כדי לכבוש את ארצו ולשבת בה, אלא כדי להענישו על שמרד בו. לכן, ייתכן לומר שעל מקרה כזה לא יחול האיסור להשחית את עצי הפרי.