"וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ"

התרפים הוזכרו בתנ"ך כמה פעמים ככלי לגילוי עתידות. איננו יודעים מה הייתה צורתם וכיצד השתמשו בהם. ככל הנראה היו אנשים שממש עבדו את התרפים, מפני שלבן קרא להם "אֱלֹהָי", אבל אפשר להניח שברוב המקרים הכוונה היא לחפץ שמסייע לנבא את העתיד, ולא לפסל שנעבד.

התורה אסרה כל מיני פעולות אליליות למטרת תקשורת וחיזוי:

"לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ,
קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.
וְחֹבֵר חָבֶר, וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים".

התרפים לא הופיעו ברשימה, וכלל לא הוזכרו עוד בתורה מלבד אצל לבן. בכל זאת אפשר להתרשם מהיחס השלילי של הנביאים אליהם:

יאשיהו מלך יהודה ביער מממלכתו "אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים".

זכריה הנביא אמר: "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן, וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר, וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ".

בתרפים השתמשו כאמור לחזות את העתיד. מלך בבל השתמש בתרפים ובקסמים נוספים כאשר החליט לעלות למלחמה על ירושלים:

"כִּי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ,
בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם קָסֶם:
קִלְקַל בַּחִצִּים, שָׁאַל בַּתְּרָפִים, רָאָה בַּכָּבֵד".

חז"ל אמרו במדרש שרחל גנבה את התרפים כדי שאביה לא ישתמש בהם ויגלה לאן הם ברחו.

אפוד ותרפים

פעמיים הוזכרו בתנ"ך התרפים יחד עם האפוד. גם באפוד השתמשו לצורך חיזוי וקבלת תשובות לשאלות קשות. על האפוד של הכהן הגדול היה קשור החושן ובתוכו "האורים והתומים", והיו אנשים נוספים שהיו חגורי אפוד ככל הנראה כחלק מתהליך של התקדשות והכנה לנבואה.

הנביא הושע אמר: "כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר, וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה, וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים". נבואתו מכוונת לתקופה ארוכה של ריקנות בעם ישראל, ללא שלטון יציב וללא התגלות אלוהית, גם בדרכים כשרות (אפוד), וגם בדרכים אסורות (תרפים).

האפוד והתרפים היו חלק מאביזרי הפולחן בבית האלהים שהקים מיכה: "וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה… וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים".

מיכה אירח בביתו את הנער הלוי יהונתן בן גרשום, מינה אותו לכהן בבית האלהים, ודאג לכל מחסורו: "וְאָנֹכִי אֶתֶּן לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים, וְעֵרֶךְ בְּגָדִים, וּמִחְיָתֶךָ".

תנאי האירוח של הנער מזכירים מעט את תקופת מגורי יעקב בבית לבן. יעקב ביקש מה' שייתן לו "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ", ועל משכורתו נאמר "עֲשֶׂרֶת מֹנִים".

כאשר עלו המרגלים משבט דן צפונה לחפש נחלה לבני השבט שלהם, עברו דרך בית מיכה וקיבלו שם את ברכתו של הכהן: "וַיֹּאמֶר לָהֶם הַכֹּהֵן: לְכוּ לְשָׁלוֹם! נֹכַח ה' דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ". לאחר זמן, עלו כל בני שבט דן לכבוש את נחלתם בצפון, ושוב עברו דרך בית מיכה. הם גנבו ממנו את הפסל והמסכה, את האפוד ואת התרפים, וגם את הכהן שכנעו להצטרף אליהם.

מיכה ובני ביתו נזעקו לרדוף אחרי בני דן, והצליחו להשיגם: "נִזְעֲקוּ וַיַּדְבִּיקוּ אֶת בְּנֵי דָן", בדומה לנאמר במרדף של לבן אחרי יעקב: "וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו… וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ".

מיכה אמר להם: "וַיֹּאמֶר אֶת אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם!", ולבן שאל: "לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי?".

מיכה ראה שבני דן חזקים ממנו ושב לביתו, וגם לבן שב לביתו מבלי להציל את התרפים שלו.

דוד ומיכל

כאשר ביקש שאול להרוג את דוד, שלח את חייליו אל בית דוד וציווה אותם לשמור על הבית ולהרגו בבוקר. מיכל, אשת דוד (בִתּו של שאול), הורידה אותו בעד החלון, וכך הצליח להימלט. כדי להטעות את חיילי שאול, הניחה מיכל על מיטת דוד את התרפים, הניחה מראשותיו את 'כְּבִיר הָעִזִּים' (בגד כלשהו משערות עיזים), ואמרה לחיילים שדוד חולה. רק אחרי ששאול התעקש ודרש "הַעֲלוּ אֹתוֹ בַמִּטָּה אֵלַי לַהֲמִתוֹ" התגלתה התרמית.

אפשר למצוא דמיון גם בין הסיפור הזה לסיפור התרפים של לבן. בשני המקרים מגלה אישה נאמנות לבעלה ומשקרת לאביה, ובשניהם היא משתמשת בטענה של חולי כנגד אביה ('כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ, כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי').

מסיפור זה אפשר ללמוד שלתרפים יש צורת אדם, עד כדי כך שהיה אפשר לטעות ולחשוב שדוד אכן שוכב על המיטה.

הימצאות התרפים בביתו של דוד מפתיעה עד מאוד. אפשר לחזק כך את ההשערה שהתרפים לא נחשבו לעבודת אלילים, והיו גם אנשים כשרים בישראל שהשתמשו בהם.

רבי יצחק אברבנאל הסביר שאמנם היו אנשים שהשתמשו בתרפים לצורך עבודה זרה או ניחוש, אבל היו גם תרפים למטרה אחרת: "והיו עושים הנשים זה על צורת בעליהן כדי שיהיה תמיד תוארו לנגד עיניהן מרוב אהבתן אותו, ומזה המין היו התרפים אשר למיכל בצורת דוד, לאהבתה את דוד מאוד, ולא היה בהם צד עוון".