"וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה,
אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'"

בקרבן מנחת הסולת, כמו ברוב הקרבנות מהחי, חלק קטן מהקרבן נשרף על המזבח, והיתר נאכל.

החלקים שנשרפים על המזבח בקרבנות מהחי הם הדם והחלבים (שאסורים באכילה בכל מקרה), ובמנחת הסולת מוקטרים על המזבח קומץ של מנחה, וקומץ של גרגרי לבונה: "מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, עַל כָּל לְבֹנָתָהּ".

הקומץ והלבונה נקראים "אזכרה".

זיכרון

רש"י הסביר שבזכות הקטרה זו נזכר בעל הקרבן לטובה, וגם ראב"ע כתב מעין זה: "מה שהיה לי לזיכרון לפני ה'".

ריח

פירוש אחר: אזכרה היא כל דבר הנותן ריח טוב. הרשב"ם כתב: "לשון זכר רגיל לומר בלבונה, מפני הריח העולה". הוא מביא ראיה גם מדברי הושע הנביא: "זִכְרוֹ  כְּיֵין לְבָנוֹן". בפסוק הקודם אומר הושע: "וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ, וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן", ואפשר לראות שהמילה "זכרו" מקבילה לריח.

השימוש בשורש "זכר" במשמעות של ריח רמוזה גם בשיר השירים: "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים… נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן", ובהמשך מוזכר גם ריח הלבנון, כמו בדברי הושע: "וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן".

על שולחן לחם הפנים הונחה לבונה זכה, ועליה נאמר: "וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה".

בפרק האחרון של ספר ישעיהו נאמר:

"שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר – מַכֵּה אִישׁ,
זוֹבֵחַ הַשֶּׂה – עֹרֵף כֶּלֶב,
מַעֲלֵה מִנְחָה – דַּם חֲזִיר,
מַזְכִּיר לְבֹנָה – מְבָרֵךְ אָוֶן"

כוונתו היא שעבודת הקרבנות של הרשעים איננה רצויה לפני ה'. שוחט השור – כאילו הרג איש, זובח כבש – כאילו ערף ראש של כלב, מעלה מנחה – כאילו הקריב את דם החזיר, ומזכיר לבונה – כאילו הביא מתנת רשע. אפשר לראות שבפסוק הזה, מסודרות עבודות הקרבן מהעבודות הגסות לעדינות, וכן החטאים המקבילים להם מסודרים כך.

שריפה

גם במנחות שאין בהן הקטרת לבונה, הוזכרה האזכרה. על מנחת החטאת ועל מנחת האישה השׂוטה נאסר לתת שמן ולבונה, ובכל זאת נאמר בהן: "וְקָמַץ הַכֹּהֵן… אֶת אַזְכָּרָתָהּ". לפי זה, אזכרה היא לא קשורה דווקא לחומר ריחני.

אפשר לפרש את המילה "אזכרה" גם כ"שריפה". אזכרה לא מופיעה על קרבנות בהמה, אלא רק על מנחות מהצומח, ולכן ייתכן להסביר שאזכרה היא שריפה של חומר מועט.

בתהילים נאמר: "יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ, וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה". פירוש הפסוק הוא: ה' יקבל את קרבנך לרצון. את המנחה הוא יזכיר (ישרוף), ואת העולה ידשן (יהפוך לדשן, בשר שרוף).