עשתי עשרה

"בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם,
נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר"

עשתי עשר – זהו כינוי עתיק למספר אחת עשרה. השימוש בו נפוץ בתנ"ך בספרים  רבים (כ-20 פעמים), ואפילו הוא נפוץ יותר מ"אחת עשרה".

מצאנו גם עשתי עשרה ואחת עשרה סמוכים:

"אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ.
וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ…".

כיום, מסבירים את המילה "עשתי" על פי השפה האכדית, ופירושה הוא: אחד (išten), כלומר: אחד ועשר.

פרשני התורה, לא הכירו את הלשון האכדית, ונדחקו לפרש כל אחד בדרכו את המילה הזו.

רבי יונה אבן ג'נאח כתב בספר הרקמה:

"ודע כי העיקר באמרם עשתי עשרה הוא על שתי עשרה, כלומר: המספר אשר קודם שתי עשרה… וחיסרו הלמ"ד להקל ,ואמרו עשתי".

הרד"ק חלק עליו, ואמר שאם כדבריו, היה ראוי לומר בזכר "עַשְׁנֵי עָשָׂר" (כמו "על שנים עשר").

לדברי הרד"ק, פירוש המילה "עשתי" הוא מלשון "עשתונות", מחשבות. וכך כתב הרד"ק בספר השרשים:

"ונקרא כן לפי שהוא מחשבת הסופר, ותחילת מה שיעלה בלבו לספור אחר עשרה, כי עשרה סוף המספר".

לדבריו, מפני שעשר הוא המספר האחרון וממנו והלאה משתמשים בספרות הקיימות (אחד ועשר, שנים ועשר…), אז המספר הראשון שצריך לחשוב ולחבר שני מספרים כדי לקרוא לו בשם, זה אחת עשרה. לכן הוא נקרא "עשתי עשרה", כי זה עשר יחד עם מחשבת הסופר.

רבי אברהם אבן עזרא הזכיר גם הוא את פירוש רבי יונה, ודחה אותו. האבן עזרא הסביר כאילו יש סוד גדול במילה עשתי עשרה, ואמר זאת ברמז בלבד:

"וטעם עשתי כמו עשתונות, מה שיולידו מחשבותיו, כאילו העשר הוליד, הוא סוד גדול".

אפשר להסביר את דבריו ולומר שלשיטתו המספר עשר נחשב לאחד (ועשרים לשנים, שלושים לשלוש וכן הלאה), והמספר אחת עשרה הוא כאילו הילד של העשר, שגם הוא אחד.

כל המוסיף גורע

במסכת סנהדרין שואלת הגמרא: "מנין שכל המוסיף גורע?", ורב אשי ענה וציטט את הפסוק: "עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם".

פירש שם רש"י, שאם ניקח את העי"ן מהמילה עשתי, נקבל את המספר שתים עשרה, ומכאן שהוספת אות גורעת את ערך המספר.

איש על דגלו

"אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם,
יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

בני ישראל חנו סביב אוהל מועד, מארבעה כיוונים. בכל כיוון, שלושה שבטים.

כל קבוצה כזו נקראה 'דגל', וכך היו סביב המשכן ארבעה דגלים. דגל מחנה יהודה ואתו יששכר וזבולון, דגל מחנה ראובן ואתו שמעון וגד, דגל מחנה אפרים ואתו מנשה ובנימין, ודגל מחנה דן ואתו אשר ונפתלי.

משמעות המילה דגל היא – כינוס ואסיפה.

לפי רש"י, הדגל המוכר לנו, הבד הצבעוני התלוי על עמוד, לא נקרא דגל אלא אות. וכך כותב רש"י בפרשתנו: "כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו. צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו", כלומר – כל אחד יראה את האות, וכך יידע היכן הדגל שלו, מקום חניית השבט שלו.

בתהלים נאמר: "נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל". רש"י פירש שם: "ובשמו נדגול – נתאסף ונעשה חיל".

בניגוד לרש"י, פרשנים רבים הסבירו שהדגל הוא הבד המתנוסס. הרשב"ם וראב"ע אמרו שהאותות הם ציורים שהיו על הדגל.

גם את הפסוק בתהילים פירשו כך. ראב"ע כתב שם: "בשם אלהינו נדגול – ירום דגלינו בעת שימלא השם כל משאלותיך". הרד"ק כתב: "בשמו נרים ניסנו ודגלנו".

השורש "דגל" מופיע בתנ"ך גם בשיר השירים, בשלוש הטיות שונות:

  • "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה"
  • "דָּגוּל מֵרְבָבָה"
  • "אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת".

את הפסוק הראשון הסביר רש"י: "וקבוצתי, שדגלני אליו, אהבה היא עלי". את הפסוק "דגול מרבבה" פירש: "נדגל בחיילות הרבה", כלומר – חיילים רבים נאספים סביבו. פירוש הביטוי "איומה כנדגלות" הוא: מטליה אימה כמו מחנה צבא.

הגמרא במסכת שבת אומרת: "שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה – הקדוש ברוך הוא אוהבן". רש"י, לשיטתו, הסביר שם: "מאספין זה את זה, ואומרים: בוא ונלמד ונבין בין שנינו".

ספיחים ונזירים

"אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר,
וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר"

בשנת השמיטה, נאסרה עבודת השדה והאילן: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר", וגם את הצמחים שגדלו ללא טרחה מצד בעל השדה – אסור לו לקצור ולאסוף לביתו.

ספיח

הספיח הוא הכינוי לתבואה שגדלה מעצמה, מגרעיני תבואה שנפלו בקציר הקודם.

השורש "ספח" משמך בדרך כלל לתאר דבר שנוסף על אחרים. ישעיהו אמר: "וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב", כלומר: הגרים יצטרפו לעם ישראל.

התבואה שגדלה מעצמה נקראת ספיח, מפני שהיא נוספת על קציר השדה. כל התבואה גדלה בתלמים ישרים, והספיחים מפוזרים בין התלמים, ונקצרים ונאספים יחד.

אחד ממיני הצרעת נקרא 'סַפַּחַת', מפני שהוא נוסף של הגוף.

ישעיהו אמר לחזקיה מלך יהודה:

"אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ,
וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית סָחִישׁ,
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית זִרְעוּ וְקִצְרוּ וְנִטְעוּ כְרָמִים וְאִכְלוּ פִרְיָם".

המילה 'סחיש' לא מופיעה עוד בתנ"ך. פסוק זה מופיע גם בספר ישעיהו, ושם כתוב "שחיס". נהוג להסביר שהסחיש הוא שאריות הספיח, כלומר: התבואה שגדלה מעצמה לאחר שנתיים ללא זריעה מסודרת.

נבואה זו נאמרה בזמן שסנחריב מלך אשור הקיף את ירושלים עם צבאו העצום. תושבי ירושלים לא היו יכולים לצאת מהעיר ולזרוע את שדותיהם. ישעיהו אמר להם שאחרי שסנחריב וחייליו יפלו, הם יאכלו את הספיחים שצמחו בשדותיהם, ובשנה שאחרי יאכלו את הסחיש, ובשנה השלישית יאכלו את פרי אדמתם כהרגלם.

יש הטוענים שסנחריב עלה למלחמה בירושלים בשנת השמיטה, ובשנה ההיא אכלו ספיחים, וגם בשנה שאחריה לא הייתה תבואה, מפני שלא זרעו בשמיטה ולכן אכלו את הסחיש. טענה זו מסתדרת עם חישוב השמיטה על פי מסורת השנים המקובלת בידינו כיום, אבל ב"סדר עולם רבה" נאמר שסנחריב עלה על ירושלים בשנה הרביעית לשמיטה, ואנשי ירושלים אכלו מהשאריות בשנה ההיא ובשנה החמישית, ורק בשנה השישית זרעו וקצרו, ואז התקיימה הברכה המובטחת בתורה והספיקה להם התבואה לזמן רב.

נזירים

הרמב"ן פירש ש'ענבי נזיריך' הם הענבים שגדלו ללא זמירת הכרם.

בכל שנה, לאחר תום הבציר, זומרים את הכרם ומסירים ממנו את כל הענפים הדקים והזמורות, מפני שענפים אלו מפריעים לגידול העלים והענבים בעונה הבאה. זמירה נכונה, תקבע כמה אשכולות יגדלו על כל ענף.

כרם שלא נזמר, נקרא 'נזיר', אולי בגלל שהזמורות הישנות שנשארו עליו נראות כמו שיער הנזיר, שהוא פרוע ומגודל.

כיסוי הדם

"וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם,
אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל,
וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ, וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר"

לאחר שאסרה התורה לאכול את הדם, חייבה התורה לכסות את הדם לאחר השחיטה.

חובת הכיסוי נאמרה רק על עופות ועל חיות השדה, ולא על הבהמות המבויתות. הסיבה היא שבזמן המשכן, הבהמות (בקר וצאן) היו מוקרבות רק במשכן, ושם היה נאסף הדם ונזרק על המזבח, ואילו את החיות והעופות שהיו לוכדים, היו שוחטים מחוץ למשכן.

גם לאחר שהתירה התורה לאכול בשר בהמה מחוץ למשכן, לא חייבה לכסות את דמה:

"רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר,
כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ, בְּכָל שְׁעָרֶיךָ,
הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ, כַּצְּבִי וְכָאַיָּל.
רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ, עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם".

הבהמה מותרת באכילה כמו חיות השדה (צבי ואייל), אבל שלא כמו החיות, דמן נשפך כמים על הארץ.

טעמי המצווה

כמה הסברים נאמרו על טעם מצוות כיסוי הדם.

הרשב"ם אמר שהטעם הוא לפסול את הדם, שלא יהיה ראוי לאכילה.

האבן עזרא אמר שחובת הכיסוי היא להסתיר את הדם, שלא יחשבו שמישהו הקריב קרבן לעבודה זרה.

ר"ע ספורנו כתב שמפני שמקום הציד הוא שומם, אין להשאיר שם דם מגולה, כדי שלא יימשכו אליו שדים ומזיקים.

טעם מוסרי

בעל הטורים ציין טעם אחר למצווה זו: "שלא תהא מידת הדין מקטרגת איך דם יאכל דם, לכך ציווהו לכסותו".

אפשר להבין מדבריו שיש פחיתות מוסרית בהריגת חיה שלא לשם קרבן, ומידת הדין עשויה לקטרג על כך.

אפשר להבין זאת גם מלשון התורה: "וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ", שנראה כאילו מדובר ברצח. גם על שחיטת בהמה מחוץ למשכן אומרת התורה מילים קשות מאוד: "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ".

לפיכך, חובת כיסוי הדם נועדה להסתיר את המעשה המכוער של שפיכת הדם על הארץ.

כיסוי דם מטעם זה, מוזכר כמה פעמים בתנ"ך.

קין והבל

לאחר שקין רצח את הבל אחיו, אמר לו ה':

"מֶה עָשִׂיתָ?
קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה.
וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה,
מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ,
לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ".

האדמה מכסה על הדם ואי אפשר לראות את שמישהו נרצח כאן, אבל בגלל חומרת המעשה, הדם מסרב להיבלע, וזועק מן האדמה.

דמי ירושלים

יחזקאל הנביא תיאר את חטאות ירושלים, זמן מועט קודם החורבן:

"כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה, עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ.
לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ, לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר".

בשנים האחרונות של המקדש הראשון, רבו מקרי הרצח בירושלים. על מנשה מלך יהודה נאמר: "וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד, עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה". הנביא הושע תיאר גם הוא את ריבוי ההריגות: "פָּרָצוּ, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ".

חז"ל אמרו שיחזקאל כיוון את נבואתו לרצח זכריה, בנו של יהוידע הכהן הגדול. זכריה נרגם באבנים בחצר המקדש, בפקודת יואש מלך יהודה. באגדות החורבן בגמרא (גיטין נ"ז ע"ב), מסופר שדמו רתח עוד שנים רבות אחרי הרצח.

איוב

לאחר שהתלונן איוב על מכאוביו ופצעיו הרבים, זעק ואמר:

"אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי,
וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי"

כיסוי דמו של איוב הוא משל להסכמה והשלמה עם הייסורים הרבים שתקפו אותו. בזעקתו זו, איוב מצהיר שהוא לא מקבל על עצמו את כל מה שאירע לו.

אחרית הימים

נביאים רבים עוסקים במשפט שעתיד ה' לשפוט את הארץ.

הנביא יואל חתם את ספרו בפסוק "וְנִקֵּיתִי, דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי, וַה' שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן", כלומר: על כל חטאות הגויים יש מחילה, אבל על הדם שהם שפכו אין מחילה.

ישעיהו אמר שכאשר יבוא ה' לשפוט את יושבי הארץ, יתגלו כל המקומות שבהם כיסתה הארץ על מקרי רצח:

"כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ לִפְקֹד עֲוֹן יֹשֵׁב הָאָרֶץ עָלָיו,
וְגִלְּתָה הָאָרֶץ אֶת דָּמֶיהָ,
וְלֹא תְכַסֶּה עוֹד עַל הֲרוּגֶיהָ".

רואים מכאן, שגם אם התכסה הדם באדמה, עדיין הרצח עומד בחומרתו.

"וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ,
כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ".

 

ועל שפם יעטה

Niger_Vice_Mayor_Iferouane_Jan_2008

"וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע,
בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ,
וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה,
וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא"

התורה מצווה על המצורע כיצד לנהוג בכל הימים אשר נגע הצרעת בגופו.

הוא חייב לפרום את בגדיו, לפרוע את ראשו, לכסות את פיו בבגד, ולהכריז ברבים על טומאתו.

אבלות

מנהגים אלו מזכירים מאוד את מנהגי האבלות. אחרי מות נדב ואביהוא, אסר משה על אהרן ועל אלעזר ואיתמר לנהוג כאבלים, ואמר להם: "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ".

גם על יחזקאל הנביא נאסרו מנהגי האבלות אחרי מות אשתו:

"…וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה,
וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ.
הֵאָנֵק דֹּם,
מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה,
פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ,
וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ,
וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם,
וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל".

אצל יחזקאל לא הוזכרו פרימת הבגד ופריעת הראש, אבל הוזכרו מנהגים רבים אחרים, וביניהם חובת עטיית הבגד על השפם.

האבל היה נוהג לכסות את פיו בבגדו. לפי הרד"ק, הכוונה היא לכיסוי הפה מלמעלה, כלומר, משיכת הבגד המכסה את ראשו עד לפיו, כדי לא להביט בפני האנשים שבאו לנחמו. אפשר לפרש כך גם על פי הגמרא (מועד קטן טו ע"א), שלומדת מפסוק זה שמצורע חייב בעטיפת ראשו בבגד. יש מפרשים שהכוונה לכיסוי הפה מלמטה, והכיסוי נועד להראות שאינו יכול לדבר מרוב צער.

אפשר לומר שהמצורע נוהג במנהגי האבלות בגלל הצער ממחלתו.

אונקלוס תרגם: "וְעַל שָׂפָם כַּאֲבִילָא יִתְעַטַּף".

על הפסוק בשיר השירים "שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה" אמרו חכמים במדרש: "שלא אהיה כאבל הזה, שהוא עוטה על שפמו ובוכה".

חז"ל דרשו שאסור לשאול בשלומו של המצורע, וכן בשלומו של האבל או המנודה. הם דרשו את המילה 'שפם' במשמעות של שפתיים דבוקות זו לזו.

בושה

עטיית הבגד על השפם מוזכרת עוד פעם אחת בתנ"ך, בדברי הנביא מיכה על נביאי השקר:

"וּבֹשׁוּ הַחֹזִים, וְחָפְרוּ הַקֹּסְמִים,
וְעָטוּ עַל שָׂפָם כֻּלָּם,
כִּי אֵין מַעֲנֵה אֱלֹהִים".

בפסוק זה, נביאי השקר מסתירים את פניהם מרוב בושה על כך שאינם מצליחים להתנבא, ולא בגלל מנהגי אבל. ייתכן מאוד שגם המצורע מכסה את פניו מסיבה זו.

גם אם הצרעת איננה ניכרת לעין כל, מצווה התורה את המצורע להתבייש בה.

הידבקות במחלה

האבן עזרא הסביר שהמצורע חייב לכסות את פיו בבגדו כדי שלא להזיק לאנשים אחרים ברוח היוצאת מפיו.

רק אחרי שהוא מכסה את פיו בבגדו, יכול הוא לקרוא בקול "טמא טמא".

בת היענה

800px-Ostrich2010_2

מתוך ויקיפדיה

"וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה"

עשרים ואחד בעלי כנף הוזכרו בין העופות הטמאים, ואחת מהן היא בת היענה.

כמה בעלי חיים הוזכרו בתנ"ך בשמות שמתחילים ב"בן" או ב"בת", וברוב המקרים הכוונה היא לאותה החיה רק בצעירותה.  להלן כמה דוגמאות:

"עֵגֶל בֶּן בָּקָר" הוא עגל צעיר ורך.

על קרבן הפסח של יאשיהו נאמר: "וַיָּרֶם יֹאשִׁיָּהוּ לִבְנֵי הָעָם צֹאן, כְּבָשִׂים וּבְנֵי עִזִּים הַכֹּל לַפְּסָחִים", ואכן קרבן הפסח קרב רק מבהמות בשנתן הראשונה.

בתהילים נאמר: "וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל, לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים". בן הראם מקביל לעגל, וגם כאן הכוונה לראם צעיר.

וכן גם בעופות: קרבן העוף, "שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה", הוא קרבן של גוזלים, עוד לפני שצמחו נוצותיהם.

"נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ, לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ" – בני עורב אלו הגוזלים העזובים, כפי שמסופר עליהם בספר איוב: "מִי יָכִין לָעֹרֵב צֵידוֹ, כִּי יְלָדָו אֶל אֵל יְשַׁוֵּעוּ, יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל".

האם גם בת היענה היא יען צעיר? מהגמרא (חולין סד.) משמע שאכן שם העוף הוא יען, ובת היענה זו הביצה של היען. הגמרא למדה מכאן שגם ביצי העוף הטמא אסורות באכילה.

תנים ובנות יענה

בת יענה מוזכרת בתנ"ך 8 פעמים, אבל רק פעם אחת מוזכרת היען: "גַּם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד, הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן, בַּת עַמִּי לְאַכְזָר, כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר". התנים והיענים מופיעים יחד. התנים מיניקות את גוריהן, ואילו בת עמי, עם ישראל, נטושים באכזריות, כיענים.

בכל הפעמים שמוזכרת בת היענה בתנ"ך (מלבד בפרשת העופות הטמאים), היא מוזכרת יחד עם התנים, ולכן מסתבר לומר שגם היענים שהוזכרו במגילת איכה הם בנות היענה. עוד אולי אפשר לומר שהמילה "בת" מוסבת גם על "עמי" וגם על "יענים", וכאילו כתוב שם: "בַּת עַמִּי לְאַכְזָר, כְּ[בַת] יְעֵנִים בַּמִּדְבָּר".

נעמית, או דורס לילה?

את בנות היענה, יש שמזהים עם הנעמית (בת היענה המוכרת לנו כיום), ויש חוקרים שמזהים אותה עם אחד מעופות הלילה.

בתרגום אונקלוס בת היענה נקראת "בַּת נַעָמִיתָא" וגם יונתן בן עוזיאל תרגם בנביאים: "בְּנַת נַעָמִין".

גם הפסוק שהוזכר קודם, "בַּת עַמִּי לְאַכְזָר, כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר" מתאים לנעמיות, שכן בת היענה מטילה את ביציה על האדמה החמה, ולעתים מתרחקת משם, וזה נראה כאילו היא נטשה את הקן. התנהגות כזו מתוארת בספר איוב: "כִּי תַעֲזֹב לָאָרֶץ בֵּצֶיהָ, וְעַל עָפָר תְּחַמֵּם". רבים פירשו פסוק זה על בנות היענה.

800px-Straußeneier_La_Vallee_Tranquille

ביצי יען, מתוך ויקיפדיה

לרוב, משמשים התנים ובנות היענה כדוגמה לבעלי חיים השוכנים במקומות שממה, או כדוגמה לבעלי חיים אשר מייללים ומשמיעים קולות בכי.

הנביא מיכה אמר: "אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים, וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה", וכוונתו ליללות התנים ולנהמות של העופות, אשר נשמעים לעיתים כמו קולות בכי. איוב אמר על עצמו: "אָח הָיִיתִי לְתַנִּים, וְרֵעַ לִבְנוֹת יַעֲנָה". או שהתכוון לומר שקול הבכי שלו נשמע כתנים ובנות יענה, או שהוא בודד ועזוב כמו חיות אלה.

מפני שהנעמית כמעט ואיננה משמיעה קול, יש שבחרו לזהות את בת היענה עם אחד מעופות הלילה. עופות אלו שוכנים לעתים בחורבות, ומשמיעים בלילות קולות מפחידים. ישעיהו הזכיר את בנות היענה בנבואות חורבן על בבל ואדום, יחד עם עוד עופות וחיות אחרות. על בבל הוא אמר:

"וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים,
וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים,
וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה,
וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם.
וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמְנוֹתָיו,
וְתַנִּים בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג".

ועל אדום אמר:

"וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד,
וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ…
וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים, חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה.
וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא,
אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ.
שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ,
אַךְ שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת אִשָּׁה רְעוּתָהּ.
דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר ה' וּקְרָאוּ,
אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נֶעְדָּרָה…"

סיכום

נהוג לזהות את בת היענה עם העוף שנקרא כך כיום (נעמית), אך שחולקים על זיהוי זה. אפשר לומר שהשם "בת יענה" משותף לשני העופות. העוף שמתואר כשוכן מדבריות, הוא הנעמית, ואילו העוף שמיילל בחורבות, הוא אחד מדורסי הלילה.

חמץ

"וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ"

החמץ הוא הבצק שתפח לפני שנאפה.

הנביא הושע אמר: "מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ" כדי לתאר פרק זמן קצר מאוד.

במקדש נזהרים מהחמץ בכל השנה, ולא רק בפסח. את מנחת הסולת אסור להקריב אם החמיצה: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה', לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ".

שתי מנחות בלבד עשויות מסולת שהחמיצה: חלק ממנחת קרבן תודה, ומנחת חג השבועות ("שתי הלחם"). שני קרבנות אלו מונפים על יד המזבח, אבל לא עולים עליו.

הנביא עמוס הוכיח את בני ישראל:

"בֹּאוּ בֵית אֵל וּפִשְׁעוּ, הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ,
וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם.
וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה, וְקִרְאוּ נְדָבוֹת הַשְׁמִיעוּ…"

עמוס קורא להם להמשיך בעבודת האלילים שהיו רגילים בה בבית אל ובגלגל, ולראות מה יהיה בסופם. את קריאתו "וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה" יש שפירשו שבני ישראל נהגו שלא כדין התורה והקטירו על המזבח גם את לחמי החמץ של קרבן התודה (אבן עזרא), ויש מפרשים שבני ישראל הקפידו על הלכות הקרבנות, והקטירו מתוך תערובת החמץ רק את המנחה הראויה להקרבה (רד"ק).

יונתן בן עוזיאל תרגם את המילה "מחמץ": "מִן אוֹנֶס", כלומר: גוזלים קרבנות ומביאים למקדשיהם. לפי פירוש זה, המילה "חָמֵץ" דומה במשקל ובמשמעות למילה "גָּזֵל" (במלרע. זו הקריאה הנכונה של המילה. גֶּזֶל במלעיל – רק בסמיכות).

חמץ במשמעות זו מצאנו גם בתהילים: "אֱלֹהַי, פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע, מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ", וגם בדברי ישעיהו בתחילת ספרו: "לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה".

בגמרא מסכת יומא מסופר על כהן שחטף ולקח לעצמו יותר ממה שהגיע לו מלחם הפנים, "וְהָיוּ קוֹרְאִים אוֹתוֹ בֶּן חַמְצָן עַד יוֹם מוֹתוֹ", כלומר: גזלן.

החומץ (יין מקולקל) הוזכר בתורה בדיני הנזיר: "חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה". במגילת רות מסופר שבועז הציע לרות: "וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ". בגמרא למדו מכאן שהחומץ יפה לשרב, כלומר מרענן את הגוף ביום חם. בפירוש דעת מקרא שיערו שאולי הכוונה היא לחלב חמוץ (יוגורט).

אכילת חומץ מקהה את השיניים. "כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו". גם מהפתגם שהיה שגור בפה העם "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה", אנו לומדים שהחמיצות של פרי הבוסר מזיקה לשיניים. ערבוב חומץ עם חומר בסיסי, גורם לתסיסה, והורס גם את החומץ וגם את החומר שהתערב בו. בספר משלי הוזכר: "חֹמֶץ עַל נָתֶר". נתר הוא סוג של אדמה, והיו משתמשים בו לניקיון.

בנבואת חורבן אדום בסוף ספר ישעיהו נאמר: "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם? חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה?". הוא רואה בנבואתו איש שמגיע מארץ אֱדום, ובגדיו חמוצים, כלומר מלאים ביין אדום, כמו שמבואר בסמוך: "מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת?". בגדיו של מי שהכין את היין היו ספוגים במיץ אדום ומדיפים ריח חמוץ. בתהילים נאמר: "לְמַעַן תִּמְחַץ רַגְלְךָ בְּדָם". הרד"ק פירש שהרגל תֶּאֱדַם, כמו "חמוץ בגדים" בהיפוך אותיות השורש.

ישעיהו התנבא על השפע הגדול שיהיה בארץ אחרי מפלת סנחריב, ואמר: "וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים עֹבְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ". אלפים ועיירים הם שוורים וחמורים. הם יאכלו מספוא שעשוי מגרעיני חמיץ. החמיץ מוכר לנו היום בשם "חומוס", או "חִמצה", בשם העברי.

בגמרא מסופר שאשתו של רב הייתה מצערת אותו. "כי אמר לה עבידי לי טלופחי – עבדא ליה חימצי, חימצי – עבדא ליה טלופחי" – כלומר: כאשר אמר לה "הכיני לי עדשים", הכינה לו חימצים (חומוס), וכאשר אמר לה "הכיני לי חומוס", הכינה לו עדשים.