כנעני

"וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי, וּשְׁמוֹ שׁוּעַ"

יהודה נשא לאישה את בת-שוע, ביתו של שוע הכנעני.

מעשה זה מעורר תמיהה גדולה, שכן ראינו כבר שנמנעו אבותינו מלהתחתן עם בנות כנען. אברהם השביע את עבדו: "אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ", יצחק ציווה את יעקב: "לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן", וגם עשו נשא את מחלת בת ישמעאל מפני ש"רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן, בְּעֵינֵי, יִצְחָק אָבִיו".

שני הסברים אפשריים לשאלה זו: או שאכן לא נזהרו בני יעקב מלהתחתן עם בנות כנען, או שפירוש המילה 'כנעני' הוא 'סוחר'.

אם נאמר שיהודה התחתן עם כנענית, אפשר להסביר את ההמשך העגום של הסיפור כעונש: בת שוע מתה, ושני בניה הגדולים, ער ואונן, מתים גם הם. עונש מעין זה ראינו גם במגילת רות, שם מתו מחלון וכליון לאחר שנשאו נשים מואביות.

את שני ההסברים האפשריים אפשר לראות כבר בגרסאות שונות בתרגומים הארמיים למילה 'כנעני' בפסוק זה. יש שתרגמו 'כְּנַעֲנַאי', ויש שתרגמו 'תַּגָּר' או 'תַּגָּרָא'.

אחד מבני שמעון נקרא 'שָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית'. רבי אברהם בן עזרא ורד"ק אמרו שאם רק על שמעון מסופר שנשא כנענית, אפשר ללמוד מכך ששאר בני יעקב נזהרו שלא להתחתן עם כנעניות.

בדברי הימים נאמר: "בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה, שְׁלוֹשָׁה נוֹלַד לוֹ מִבַּת-שׁוּעַ הַכְּנַעֲנִית", ומשמע מכאן שהייתה כנענית ממש, ולאו דווקא בת סוחרים.

לאחר מכירת יוסף, ניסו בני המשפחה לנחם את יעקב: "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם". נחלקו חז"ל מי היו בנותיו של יעקב (הרי רק דינה הוזכרה בפירוש). רבי יהודה אמר שנולדו ליעקב בנות נוספות ונישאו לאחיהן, ורבי נחמיה אמר שהשבטים התחתנו עם כנעניות, והן נקראו 'בנות יעקב' מפני שאדם עשוי לקרוא לכלתו 'בִּתִּי'.

עוד אמרו חז"ל במדרש שציווה יעקב את בניו לפני מותו, שלא יתנו לבניהם לשאת את מיטתו, מפני שנולדו מנשים כנעניות.

מכל האמור עד כה, אפשר להבין שגם לפי פשט הפסוקים וגם לפי דברי חז"ל, ייתכן שיהודה, שמעון ואף שאר אחיהם, נשאו נשים כנעניות.

בכל זאת, ההסבר שלפיו 'כנעני' הוא כינוי לסוחר, מבוסס היטב בתנ"ך, ורואים בפסוקים רבים שימוש במילה 'כנעני' בהקשר של סחורה.

אפשר להניח שבהתחלה עסקו רק הכנענים במסחר, ולאחר שנים רבות נקראו כל הסוחרים על שמם.

על אשת החיל נאמר: "סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר, וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי".

ישעיהו קונן על העיר צֹר המעטירה, "אֲשֶׁר סֹחֲרֶיהָ שָׂרִים, כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ", כלומר: גם הסוחרים שבה הם אנשים חשובים ומכובדים.

בדברי ה' לאיוב, נאמר על הלוויתן: "יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים? יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים?", כלומר: הלוויתן גדול ועצום כל כך. האם יוכלו הסוחרים לחלק ביניהם את בשרו?

ירמיהו הנביא אמר: "אִסְפִּי מֵאֶרֶץ כִּנְעָתֵךְ, יֹשֶׁבֶת בַּמָּצוֹר". בקריאה זו המשיל ירמיהו את אנשי ירושלים לאישה שיושבת על הארץ ומוכרת את סחורתה. ירמיה קורא לה לאסוף מהרצפה את כִּנְעָתָהּ, את סחורתה, ולהתכונן לצאת לגלות. המילה 'כִּנְעָה' היא כינוי יחידאי בתנ"ך לסחורה, ומקורה כמובן בכנעני הסוחר.

בפסוק האחרון בספר זכריה נאמר: "וְהָיָה כָּל סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה, קֹדֶשׁ לַה' צְבָאוֹת, וּבָאוּ כָּל הַזֹּבְחִים, וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם. וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא", כוונת הנביא היא שכל הכלים בירושלים יהיו כלי קודש, ולא יהיו עוד סוחרי הכלים מוכרים כלים חדשים לעולי הרגל לצורך הקרבת הקרבנות. מפסוק זה אפשר ללמוד שגם סוחרים מבני ישראל, כאלו שהיו מוכרים כלי קודש בירושלים, נקראו 'כנענים'.

איתן האזרחי

"מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח, צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ "

ספר תהילים כולל מזמורים רבים שנכתבו בידי אנשים שונים.

ברוב המזמורים מופיע שם הכותב בראשם (מזמור לדוד, תפילה למשה, מזמור לאסף…).

הגמרא  מונה עשרה אנשים שהיו שותפים לכתיבת ספר תהילים (מלבד דוד המלך), וביניהם נמנה גם אברהם אבינו. בספר תהילים אין מזמור הפותח ב"מזמור לאברהם", אבל הגמרא מציינת שאת המזמור שפותח ב"מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי" כתב אברהם אבינו.

איתן והימן

אברהם אבינו הוא לא היחיד שנקרא "איתן האזרחי".

בספר דברי הימים מופיעים יחד השמות איתן והימן בין הלויים המשוררים בימי דוד המלך.

גם בספר תהילים מופיעים איתן והימן בשני מזמורים סמוכים, ולפי זה אפשר להניח שאת שני המזמורים האלו כתבו אותם המשוררים. הסבר זה מתיישב היטב עם תוכן המזמור, שעוסק בשבח לדוד המלך ולברית שכרת עמו ה'.

ברשימת צאצאי שבט יהודה, נמנו בני זרח בן יהודה :

"וּבְנֵי זֶרַח, זִמְרִי וְאֵיתָן וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וָדָרַע".

רשימה כמעט זהה מופיע בתיאור חכמת שלמה המלך :

"וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם, מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל".

רש"י כותב שם שבני זרח היו ידועים כחכמים גדולים, ונקראו "בני מחול" משום שהיו כותבים שירים שהיו נאמרים במחולות. לדבריו, איתן והימן בני זרח הם אלו שכתבו את שני המזמורים הסמוכים בתהילים.

איתן והימן נקראו בתואר 'אזרחי' על שם משפחתם – משפחת זרח (איתן הַזַּרְחִי, בתוספת האות 'א').

אזרח ממזרח

נחזור לאברהם אבינו. מדוע נקרא אברהם בשם "איתן האזרחי"? בדברי חז"ל נקראים האבות בכינוי "איתנים". במסכת ראש השנה כתוב שחודש תשרי מכונה "ירח האיתנים" מפני שבו נולדו אברהם ויעקב – איתני עולם .

השם "האזרחי" לפי דברי חז"ל ניתן לאברהם על שם מוצאו, מארץ המזרח. את זה לומדת הגמרא מפסוק בספר ישעיהו: "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח…" שלפי רוב המפרשים עוסק באברהם אבינו. בזכות פסוק זה, נבחרה אותה הנבואה להיקרא בהפטרת פרשת לך-לך, שבה קוראים אנחנו על זריחתו של אברהם.

גר ואזרח

מלבד ההסבר של חז"ל לכינוי של אברהם, אפשר לדרוש טעם נוסף לכינויו:

בתורה, "אזרח" הוא ההיפך מ"גר". אזרח הוא כינוי לתושב ותיק, אדם שהוא חלק מעם ישראל מדורי דורות. גר לעומתו הוא אדם שהצטרף לעם ישראל בשלב מאוחר. ברוב המקרים הגר הוא אדם בודד שחי ללא משפחה וללא נחלה בארץ זרה. אונקלוס מתרגם את המילה 'אזרח' – 'יציבא', מלשון יציבות וקביעות.

אברהם אבינו היה הגֵּר הראשון. אפילו העיד אברהם על עצמו ואמר "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי".

אבל שלא כשאר הגרים, אברהם אבינו לא הצטרף לעם קיים, אלא הניח את היסודות לעם חדש. אברהם הוא הגר שראוי להיקרא 'אזרח' – יציב.

כאשר חז"ל כינו את אברהם "איתן האזרחי", האם תיארו בכך את היסודות האיתנים והיציבים שעליהם עומד עם ישראל.

גן הירק

"כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ,
לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִיא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם,
אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק"

ארץ ישראל שונה מארץ מצרים.

החקלאות בארץ מצרים מבוססת בעיקר על 'גידולי שלחים', שדות אשר מוליכים אליהם מים בתעלות מהנילוס, ואילו בארץ ישראל מייחלים לגשם שישקה את השדות.

שדות ארץ מצרים נקראים "גַּן הַיָּרָק", בעוד ארץ ישראל השתבחה בעיקר בפירותיה: גפן, תאנה, רימון, זיתים ותמרים.

במבט ראשוני, עלולים לחשוב שארץ מצרים עדיפה על ארץ ישראל. המים מצויים שם בשפע, והיבול גדל במהירות. אבל הפסוק מציג את תכונות ארץ ישראל כיתרון על מצרים. מקור המים שלה הוא מהשמיים, וה' בעצמו פונה אליה להשקותהּ:

"אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת,
לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם.
אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ…"

אברם ולוט

כאשר החליטו אברם ולוט להיפרד, בחר לו לוט את כיכר הירדן (בסביבות ים המלח):

"וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו,
וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה,
לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה,
כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר"

לוט בחר למגוריו חבל ארץ פורה, רווי במי נהרות ואגמים, וכמעט ללא גשם. אברם נטה את אהלו בהרי הטרשים שעל יד חברון, ונאלץ להתמודד כל הזמן עם תקופות רעב ועם חפירת בארות מים.

כרם נבות

העיר שומרון הייתה בירתו של אחאב מלך ישראל, ובעיר יזרעאל היה לו ארמון נוסף. ייתכן שהארמון ביזרעאל היה 'בית החורף' של מלכי שומרון.

סמוך לארמון אחאב, עמד כרמו של נבות היזרעאלי.

אחאב ביקש לקנות מנבות את כרמו תמורת כסף, או תמורת כרם אחר:

"וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר:
תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ, וִיהִי לִי לְגַן יָרָק,
כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי,
וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ,
אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ, אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה"

בעמק יזרעאל יש מעיינות רבים, וכנראה חשב אחאב לנצל את מימיהם לגידול הירק.

נבות סירב בתוקף למסור את כרמו:

"חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ!"

מסתבר שאילו רצה אחאב לנצל את סמכותו, יכול היה לקחת את הכרם בכוח, כפי שתיאר שמואל הנביא לבני ישראל את משפט המלך:

"וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח"

אחאב בחר להימנע מכך, וחזר לביתו בכעס. איזבל אשתו העלילה על נבות עלילת שווא כאילו קילל את ה' ואת המלך, וכך הוציאו אותו להורג, ואת נכסיו העבירו לרשות המלך.

על מעשה זה אמר אליהו הנביא לאחאב את המשפט: "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?", וניבא לו על הכרתת משפחתו מישראל.

נבות עבד את כרמו במשך שנים רבות. את הכרם הוא ירש מאבותיו, ובכרם היה עתיד להיות קברו בסוף ימיו. מיבול הכרם אפשר ליהנות רק אחרי שנים רבות. ממתינים קודם כל את 3 שנות ערלה ואת שנת ה'רבעי', ואחר כך מכינים את היין ומיישנים אותו שנים רבות. הכרם דורש טיפוח רב, כפי שתיאר ישעיהו הנביא:

"כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן.
וַיְעַזְּקֵהוּ, וַיְסַקְּלֵהוּ, וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק,
וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ, וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ…"

הזנחת הכרם עלולה לגרום להפסד עצום. פגיעה ביבול של שנה אחת תורגש שנים רבות אחריה, ונזק שייגרם לעצי הגפן עצמם יחייב להתחיל את כל התהליך מחדש.

משום כך, חייב להיות בעל הכרם מסור ונאמן לכרמו.

גן ירק לעומת זאת, דורש טיפול מועט. את גידולי הגן קוטפים תוך שבועות ספורים, ואפשר ליהנות מהיבול במשך זמן קצר ביותר. גידולים מסוימים שאפשר לגדל מהם כמה פעמים בכל שנה. אפילו אם יפקוד 'אסון טבע' את הגן, הנזק הממוני יהיה קל מאוד.

נראה שבסיפור זה, אחאב הולך בדרכיו של לוט, ומחפש את הנוחות ואת הרווח המיידי, וגם את חוסר התלות בגשם. התנהגות זו מתאימה ליושבי ארץ מצרים.

ההתנהגות הראויה יותר ליושבי הארץ היא בדרכיו של נבות ושל אברהם. תלות גבוהה בגשם, וגידולים חקלאיים שנמשכים ברציפות דורות רבים.

חלוקת שלל בישראל

"וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ,
בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא,
וּבֵין כָּל הָעֵדָה"

בני ישראל חזרו מהמלחמה במדין עמוסים בשלל רב, ומשה ציווה אותם לחלוק את השלל: חצי ללוחמים, וחצי לכל העדה.

לאחר חציית השלל, הרימו ממנו מכס לה'. הלוחמים נתנו אחד מ-500, וכל העדה נתנו פי עשרה: אחד מ-50.

חלוקה זו מעדיפה בצורה ברורה את הלוחמים. שנים עשר אלף הלוחמים חזרו איש לאהלו, כאשר כל אחד מהם קיבל עשרים ושמונה כבשים, שלוש פרות, שני חמורים ושפחה אחת. כל יתר העם הסתפקו בכבש לכל שני אנשים, ופרה אחת וחמור אחד לכל 20 אנשים.

שלל כשכר הלוחמים

קל להבין את תאוות הלוחמים לקחת שלל. במלחמות בימי קדם לא ניתן לחיילים שכר מלבד השלל. לעיתים, הייתה נמשכת המלחמה זמן רב, ואפילו כמה שנים. בשנים אלו הלוחם לא זרע את שדותיו ולא עסק במלאכתו, ואשתו וילדיו רעבים ללחם ומצפים לשובו. גם החיילים בעצמם נדרשו להפקיד את חפצי הערך שלהם אצל קציני הצבא כדי לקבל מהם פת לחם.

בתום המלחמה, לאחר כינוס כל השלל למקום אחד, עלולה לפרוץ מהומה גדולה כאשר כל חייל ינסה לחטוף ולקחת כפי יכלתו. באותו הרגע, נדרש מנהיג העם לקבוע כללים ברורים: מי מקבל, וכמה.

באחריות המנהיג גם לא לקפח את שכר החיילים 'היושבים על הכלים', אשר לא לקחו חלק פעיל במלחמה.

חוקי המלך בחלוקת השלל מבהירים לכל העם שהשלל לא שייך להם, אלא הוא 'מתנה' מאת המלך.

המשנה (סנהדרין ב ד) אומרת שהעם מניחים את השלל לפני המלך, ורק אחרי שהוא לוקח, רשאים העם לבזוז:

"וכל העם בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל חלק בראש"

ועל כך אומרת הברייתא:

"אוצרות מלכים למלך,
ושאר ביזה שבוזזין,
מחצה למלך ומחצה לעם".

כך גם פסק הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמותיהם, ד ט):

"וכל הממלכות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך,
ושאר הבזה שבוזזין –
בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל מחצה בראש,
ומחצית הבזה חולקין אותה כל אנשי הצבא
ביחד עם העם היושבין על הכלים במחנה לשמרם,
חולקין בשוה".

בכמה מלחמות בתנ"ך אפשר לראות כללי חלוקת שלל. נעבור על כמה מהן:

אברם וארבעת המלכים

לאחר שהיכה אברם את כדרלעמר ואת המלכים שהיו איתו, הציע לו מלך סדום: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". אברם נשבע שלא לקחת ממנו "מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל", אבל התעקש לשלם לנעריו, וכן לחבריו, ענֵר, אשכֹּל וממרא.

חבריו של אברם היו מבני האמורי. ארבעת המלכים היכו בדרכם גם את "הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר", ואם כן היה ראוי שגם ענֵר, אשכֹּל וממרא יצטרפו לקרב, אבל הם בחרו להישאר מאחור ולא יצאו עם אברם למלחמה.

בכל זאת הקפיד אברם לשלם את חלקם מהשלל על כך ששמרו לו על כל רכושו בזמן המלחמה.

יהושע ובני מנשה

יהושע שלח את חצי שבט המנשה אל נחלתו בארץ הבשן, ואמר להם:

"בִּנְכָסִים רַבִּים שׁוּבוּ אֶל אָהֳלֵיכֶם וּבְמִקְנֶה רַב מְאֹד,
בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִנְחֹשֶׁת וּבְבַרְזֶל וּבִשְׂלָמוֹת הַרְבֵּה מְאֹד,
חִלְקוּ שְׁלַל אֹיְבֵיכֶם עִם אֲחֵיכֶם".

מסתבר שיהושע ציווה אותם לחלוק את השלל עם אחיהם שנשארו לשמור על הנשים והטף ולא השתתפו במלחמת כיבוש הארץ.

דוד ומלחמת עמלק

דוד ו-600 חייליו רדפו אחרי העמלקים, אשר לקחו בשבי את כל הנשים והילדים מהעיר צקלג. כאשר הגיעו אל נחל הבשור, רק ארבע מאות לוחמים המשיכו במרדף, ומאתיים נשארו בנחל.

בתום הקרב, לאחר ששחררו את השבויים ואספו שלל רב, ביקשו הלוחמים למנוע מ'יושבי הכלים' לקחת מהשלל:

"יַעַן אֲשֶׁר לֹא הָלְכוּ עִמִּי,
לֹא נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ.
כִּי אִם אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ"

דוד דחה את דרישתם בתוקף:

"אֵת אֲשֶׁר נָתַן ה' לָנוּ, וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ,
וַיִּתֵּן אֶת הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנוּ.
וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה?
כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה, וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים –
יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ".

אמר דוד לחייליו: הניצחון הוא של ה', ולא שלכם, ולכן לא תוכלו לקחת לעצמכם את כל שלל המלחמה. מבינים אנו מדבריו שהוויתור על חלק מהשלל, הוא הכרה בכך שנזקקנו לעזרת ה' כדי לנצח.

 

נחל אשכול

אשכול

מתוך ויקיפדיה

"וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל,
וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד…
לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל,
עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל, אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

מקומות על שמות אירועים

עשרות מקומות בתנ"ך נקראו על שם מאורעות שהתרחשו בהם.

נראה כמה דוגמאות:

  • "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה, עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה'…".
    האירוע של 'מסה ומריבה' התרחש ברפידים, אבל השם 'רפידים' נשמר (בפסוק הבא נאמר: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם"). כנראה המקום שנקרא 'מסה ומריבה' היה חלק קטן מתוך רפידים.
  • למקום שבו קברו את העם המתאווים אשר ביקשו בשר במדבר קראו "קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה", למקום שבו נטש שאול את המרדף אחרי דוד קראו "סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת", ולמקום שבו ניצח דוד את הפלשתים הוא קרא "בַּעַל פְּרָצִים".

כמו אלה, יש עוד מקרים רבים שהנציחו מאורע משמעותי בשם חדש למקום.

לעומת זאת, יש מקרים שבהם מקום מקבל שם 'חדש', אבל למרבה הפלא אנו מגלים שעוד קודם לכן נקרא המקום כך. לדוגמה:
יצחק קרא לבאר שמצאו עבדיו בשם 'שִׁבְעָה', ו"עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה". כמה פרקים קודם לכן סופר על הברית שכרת אברהם עם אבימלך מלך פלשתים: "עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם". עוד קודם לכן, בסיפור גירוש הגר שפחת שרה, נאמר: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע".

דוגמה נוספת:
על יעקב נאמר: "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל, וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה". אבל, עוד בימי אברהם הוזכר המקום בשם בית אל: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה".

קיימות שתי אפשרויות להסביר קשיים כאלו:

  • כאשר נכתבה התורה (הרבה אחרי התרחשות הסיפור), הוזכר המקום בשם שניתן לו מאוחר יותר.
  • המקום נקרא בשם זה עוד קודם המאורע, אבל אחרי מה שקרה שם, אומרים האנשים "כמה מתאים השם למקום הזה, שאכן כך ארע בו".

נחזור לדוגמאות:

אפשרות ראשונה: יעקב קרא למקום 'בית אל' ואברהם או יצחק קראו ל'באר שבע' בשמה, אבל בזמן כתיבת התורה הוזכר שם המקום גם בסיפורים שקדמו לקריאת השם.

אפשרות שנייה: גם בית אל וגם באר שבע נקראו כך עוד קודם לסיפורי האבות. אברהם אמר 'כמה מתאים למקום זה השם באר שבע, שהרי כאן נשבעתי לאבימלך', יצחק דרש את השם 'באר שבע' על הבאר 'שִׁבְעָה', ויעקב דרש את השם 'בית אל' על כך שגילה ש"אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה".

יש מקומות שרגע לפני קריאת שמם הם מוזכרים כבר בשמם החדש. כאן אפשר להניח כמעט בוודאות שבשעת כתיבת הספר נקרא המקום על שם סופו.

כמה דוגמאות:

  • "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת, עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת".
  • עכן, אשר לקח לעצמו משלל העיר יריחו, נלקח אל 'עמק עכור', ושם נהרג. אחרי מות עכן, קרא יהושע בן נון למקום 'עמק עכור'.
  • בתחילת ספר שופטים, מלאך ה' עלה אל מקום בשם 'בוכים', והוכיח את בני ישראל שהיו שם. כל העם נשאו את קולם בבכי, וקראו את שם המקום 'בוכים'.
  • בימי יהושפט, נאספו כל העם אל 'עמק ברכה', שם ברכו את ה', וקראו למקום 'עמק ברכה' על שם המאורע.

כעת, נעבור אל נחל אשכול.

מסופר שהמרגלים הגיעו אל נחל אשכֹּל, ואחרי שכרתו משם אשכול ענבים, קראו למקום 'נחל אשכול'.

לכאורה, נוכל לומר גם כאן ש"וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל" נאמר על שם סופו: המקום שבעוד רגע ייקרא כך.

אבל קיים הבדל קטן בין השם שניתן למקום אחרי כריתת האשכול לבין השם שהוזכר קודם. בהתחלה, המילה 'אֶשְׁכֹּל' נכתבה בכתיב חסר, ללא 'ו'. אבל אחר כך כתוב: 'לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל, עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' בכתיב מלא.

אֶשְׁכֹּל, ללא 'ו', זהו שמו של אחד מחבריו של אברהם אבינו: "עָנֵר, אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא".

אפשר לומר שהמקום נקרא 'נַחַל אֶשְׁכֹּל' על שם אֶשְׁכֹּל חברו של אברהם. גם אפשר להניח שהנחל נמצא בסביבות חברון, אשר שם עברו המרגלים, ושם גם חי אֶשְׁכֹּל.

לאחר שכרתו המרגלים את האשכול, הם שינו את שם המקום ל"נַחַל אֶשְׁכּוֹל", עם 'ו', לא על שם אשכֹּל, אלא על שם האשכול אשר הביאו משם.

חרצנים וזג

ענבים

"כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ,
מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן,
מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג
לֹא יֹאכֵל"

הנזיר נאסר בשתיית יין, אבל התורה עשתה סייג לדבריה, ואסרה עליו את כל מה שיוצא מגפן היין: חומץ, מִשְׁרַת ענבים, ענבים לחים ויבשים, חרצנים וזגים.

הביטוי "מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג" בא לכלול את כל מרכיבי הפרי, ואפילו את הפסולת (דומה למשפט שאמר אברהם "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ").

חרצנים וזג הן שתי מילים יחידאיות (לא הוזכרו עוד בתנ"ך), וקשה לבאר את פירושן.

אנו קוראים לקליפת הענבים 'זג', ולגרעינים 'חרצנים'.

אפשר לראות רמז לכך מלשון הפסוק, שכן ה'חַרְצַנִּים' הוזכרו ברבים וה'זָג' ביחיד, ואכן לכל ענב יש קליפה אחת וגרעינים רבים[1].

חכמינו במשנה נחלקו מהם החרצנים ומהו הזג.

"אֵלּוּ הֵן הַחַרְצַנִּים וְאֵלּוּ הֵן הַזַּגִּין?
הַחַרְצַנִּים אֵלּוּ הַחִיצוֹנִים, וְהַזַּגִּין אֵלּוּ הַפְּנִימִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שֶׁלֹּא תִּטְעֶה: כְּזוּג שֶׁל בְּהֵמָה. הַחִיצוֹן זוּג, וְהַפְּנִימִי עִנְבָּל".

שיטת רבי יהודה הפוכה ממה שהורגלנו לחשוב. רבי יוסי חולק עליו, ונותן לו סימן לזיכרון[2]: "כזוג של בהמה", כלומר: כמו פעמון התלוי בצוואר הבהמה. הפעמון נקרא בארמית 'זוג', וכמו הענב, גם הוא מורכב מ'קליפה' חיצונית ומ'גרעין' פנימי. כמו שבפעמון החלק החיצון נקרא 'זוג', כך גם בענב, הקליפה נקראת 'זג'.

מקור המחלוקת בין רבי יהודה לרבי יוסי הוא בשני תרגומים ארמיים שונים לפסוק.

אונקלוס מתרגם: 'מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג': "מִפּוּרְצְנִין וְעַד עִצּוּרִין". פורצנים בארמית אלו הגרעינים, ושיטת רבי יוסי היא[3].

לעומת זאת, בתרגום יונתן נכתב: "מִקְּלוּפִין וְעַד זַגִּין גַּוָאִין דְּעִנְבָא", כלומר: מהקליפות ועד הזגים הפנימיים של הענב, וזו היא שיטת רבי יהודה.

זג וזגוגית

מפני שהמילה 'זג' היא יחידאית, קשה להבין את פירושה בעזרת השוואה למילים אחרות.

הזכוכית, מופיעה גם היא פעם אחת בלבד בתנ"ך, בספר איוב:

"לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית[4], וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז".

בלשון חז"ל, היא נקראת גם 'סכוכית'. רש"י במסכת שבת הסביר ש'זכוכית' נקראת כך מפני שהיא זכה ושקופה, ו'סכוכית' נקראת כך מפני שסוכים (רואים) דרכה.

בארמית, נקראת הזכוכית 'זוגיתא' (ג' במקום כ'). אומן זכוכית נקרא 'זגג' וגם אנו משתמשים לעתים במילה 'זגוגית'.

ייתכן שקליפת הענב נקראה 'זג', מפני שהיא שקופה וזכה כמו זכוכית, ואפשר לראות דרכה את החרצנים.


 

[1] לשיטת רבי אלעזר בן עזריה, אינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג אחד

[2] רבי יהודה נודע בסימני הזיכרון שהיה נותן (דצ"כ עד"ש באח"ב במכות מצרים, זד"ד יה"ז במידות לחם הפנים). אולי התכוון רבי יוסי לרמוז לרבי יהודה שכדאי לו לדבוק במנהגו ולזכור בעזרת סימן, כדי שלא יטעה.

[3] נזיר ל"ט ע"א

[4] יש נוסחאות שבהן זכוּכית מנוקדת בשורוק.

אבימלך

אברהם אבינו נדד אל תחום שלטונו של אבימלך הפלשתי, מלך גרר.

גם יצחק התגורר שם בתקופת הרעב. בארץ גרר חפרו  אברהם ויצחק בארות, ובשדות גרר זרע יצחק ומצא ברכה מרובה בתבואתו.

מסיפורי האבות מתקבל רושם של יחסי שכנוּת מורכבים עם הפלשתים. מצד אחד אבות חתמו על הסכמי שלום עם אבימלך, בירכו זה את זה ונשבעו זה לזה. אבימלך הזמין את אברהם לגור בארצו: 'הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ, בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב', ועל יצחק ורבקה הוא הכריז: 'הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ, מוֹת יוּמָת'.

אבל מצד שני, גם אברהם וגם יצחק נאלצו להסתיר את נישואיהם פן יהרגו אותם הפלשתים וייקחו את נשותיהם. הפלשתים גזלו באר מים שחפר אברהם, ומילאו בעפר בארות אחרות שלו. הפלשתים קינאו ביצחק ואבימלך נאלץ לגרש אותו מארצו.

אפשר לסכם ולומר שהפלשתים לא ראו בעין טובה את שכניהם העבריים, ואולם אבימלך רצה בטובתם. אולי קינא בהם, אולי חשש מעט מפניהם, אבל הייתה לו חיבה כלפיהם.

אכיש

מערכת יחסים מעין זו מוצאים אנחנו אצל דוד.

כאשר רצה שאול לתפוס את דוד, הסתתר דוד במשכן בנוב עיר הכוהנים, ושם נתן לו הכהן הגדול את חרב גלית, הגיבור הפלשתי מהעיר גת. דוד נמלט מנוב, והלך לבקש מקלט אצל אכיש הפלשתי מלך גת. הגעתו של דוד לעיר הולדתו של גלית בעודו אוחז בידו את חרבו עוררה את חמת תושבי גת, והם טענו בפני אכיש: 'הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ! הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו!'.

דוד שינה את טעמו (התנהג כמשוגע לפני הפלשתים), ואכיש דחה את עמו: 'הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ, לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי?'.

בספר שמואל לא נאמר מה עשה אכיש לדוד, אבל בספר תהילים כתוב: 'לְדָוִד, בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ, וַיְגָרְשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ'. אבימלך הוא אכיש. אבימלך היה שם משותף לכל מלכי הפלשתים, כמו שמלכי מצרים נקראו 'פרעה'.

רש"י כותב: 'כך כל מלכי פלשתים נקראים… ואף על פי ששמו אכיש, קורין לו אבימלך. ומדרש אגדה – שהיה צדיק כאבימלך (שנכתב בתורה אצל שרה) שלא רצה להרגו ואנשיו אומרים לו: הלא זה דוד מלך הארץ'.

בהמשך נדודי דוד במדבר, הוא הגיע שוב אל אכיש, רק הפעם בראש גדוד של 600 לוחמים, ולא כמשוגע. דוד מצא חן בעיני אכיש, והוא נתן לו ולאנשיו לגור בעיר צקלג הסמוכה לממלכתו. לקראת המלחמה בשאול המלך, דרש אכיש מדוד להצטרף לצבא הפלשתים ולהילחם כנגד בני ישראל, ורק בעקבות לחץ גדול של מפקדי הצבא הורה לו לשוב על עקבותיו.

אין אפשרות לטעון שאכיש לא זיהה את דוד. גם מראהו המשונה (אדמוני) וגם חרב גלית העידו על זהותו.

מדוע התעקש אכיש לא לפגוע בדוד? הרי היינו מצפים ממלך גת לנקום את דמו של גלית הגיבור ולהרוג את מי שפגע בו!

כפי שראינו בספר תהילים, אכיש נקרא גם 'אבימלך'. ייתכן שהיה נצר למשפחת מלכים פלשתים קדמונית, ואולי אפילו היה מצאצאי אבימלך מלך גרר. סביר להניח שאלמלא ניצח דוד את גלית, היה הופך גלית לגיבור נערץ בכל ארץ הפלשתים, ובוודאי בעירו, בגת. במקרה שכזה, עשויים תושבי גת להמליך עליהם את גלית, ויבוא הקץ למשפחת אבימלך העתיקה.

משום כך, חיבב אכיש את דוד עד מאוד, וסירב בתוקף לפגוע בו.

גת וגרר

אבימלך של ימי האבות מלך בארץ גרר, ואבימלך הוא אכיש של ימי דוד מלך על גת. גרר נמצאת אחרי דרומית לעיר עזה ('מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה'), ולעומת זאת גת נמצאת בשפלת יהודה.

באחת ממלחמות דוד בפלשתים נאמר: 'וַיִּקַּח דָּוִד אֶת מֶתֶג הָאַמָּה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים'. בפסוק המקביל בדברי הימים כתוב: 'וַיִּקַּח אֶת גַּת וּבְנֹתֶיהָ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים', ומכאן אנחנו למדים שמתג האמה הוא שם של מקום בסביבות גת שכבש דוד מאכיש.

לעומת זאת, באחד המדרשים (מופיע  בפירוש הרד"ק) מוסבר שמתג האמה זהו רסן של חמור שנתן יצחק במתנה לאבימלך, ונשבע לו שלא יכבוש זרעו את ארץ פלשתים. דוד לקח את המתג ההוא מידם וכך ביטל את השבועה, ורק אז הכניע את הפלשתים. כדי ליישב מדרש זה עם פשט הפסוקים, אפשר לומר שמלחמתו של דוד אכן הייתה בעיר גת, אבל במלחמה זו 'נתפרדה החבילה', והותר הקשר ההיסטורי של כמעט 1000 שנה, בין עם ישראל לבין אבימלך הפלשתי.