בת היענה

800px-Ostrich2010_2

מתוך ויקיפדיה

"וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה"

עשרים ואחד בעלי כנף הוזכרו בין העופות הטמאים, ואחת מהן היא בת היענה.

כמה בעלי חיים הוזכרו בתנ"ך בשמות שמתחילים ב"בן" או ב"בת", וברוב המקרים הכוונה היא לאותה החיה רק בצעירותה.  להלן כמה דוגמאות:

"עֵגֶל בֶּן בָּקָר" הוא עגל צעיר ורך.

על קרבן הפסח של יאשיהו נאמר: "וַיָּרֶם יֹאשִׁיָּהוּ לִבְנֵי הָעָם צֹאן, כְּבָשִׂים וּבְנֵי עִזִּים הַכֹּל לַפְּסָחִים", ואכן קרבן הפסח קרב רק מבהמות בשנתן הראשונה.

בתהילים נאמר: "וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל, לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים". בן הראם מקביל לעגל, וגם כאן הכוונה לראם צעיר.

וכן גם בעופות: קרבן העוף, "שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה", הוא קרבן של גוזלים, עוד לפני שצמחו נוצותיהם.

"נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ, לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ" – בני עורב אלו הגוזלים העזובים, כפי שמסופר עליהם בספר איוב: "מִי יָכִין לָעֹרֵב צֵידוֹ, כִּי יְלָדָו אֶל אֵל יְשַׁוֵּעוּ, יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל".

האם גם בת היענה היא יען צעיר? מהגמרא (חולין סד.) משמע שאכן שם העוף הוא יען, ובת היענה זו הביצה של היען. הגמרא למדה מכאן שגם ביצי העוף הטמא אסורות באכילה.

תנים ובנות יענה

בת יענה מוזכרת בתנ"ך 8 פעמים, אבל רק פעם אחת מוזכרת היען: "גַּם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד, הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן, בַּת עַמִּי לְאַכְזָר, כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר". התנים והיענים מופיעים יחד. התנים מיניקות את גוריהן, ואילו בת עמי, עם ישראל, נטושים באכזריות, כיענים.

בכל הפעמים שמוזכרת בת היענה בתנ"ך (מלבד בפרשת העופות הטמאים), היא מוזכרת יחד עם התנים, ולכן מסתבר לומר שגם היענים שהוזכרו במגילת איכה הם בנות היענה. עוד אולי אפשר לומר שהמילה "בת" מוסבת גם על "עמי" וגם על "יענים", וכאילו כתוב שם: "בַּת עַמִּי לְאַכְזָר, כְּ[בַת] יְעֵנִים בַּמִּדְבָּר".

נעמית, או דורס לילה?

את בנות היענה, יש שמזהים עם הנעמית (בת היענה המוכרת לנו כיום), ויש חוקרים שמזהים אותה עם אחד מעופות הלילה.

בתרגום אונקלוס בת היענה נקראת "בַּת נַעָמִיתָא" וגם יונתן בן עוזיאל תרגם בנביאים: "בְּנַת נַעָמִין".

גם הפסוק שהוזכר קודם, "בַּת עַמִּי לְאַכְזָר, כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר" מתאים לנעמיות, שכן בת היענה מטילה את ביציה על האדמה החמה, ולעתים מתרחקת משם, וזה נראה כאילו היא נטשה את הקן. התנהגות כזו מתוארת בספר איוב: "כִּי תַעֲזֹב לָאָרֶץ בֵּצֶיהָ, וְעַל עָפָר תְּחַמֵּם". רבים פירשו פסוק זה על בנות היענה.

800px-Straußeneier_La_Vallee_Tranquille

ביצי יען, מתוך ויקיפדיה

לרוב, משמשים התנים ובנות היענה כדוגמה לבעלי חיים השוכנים במקומות שממה, או כדוגמה לבעלי חיים אשר מייללים ומשמיעים קולות בכי.

הנביא מיכה אמר: "אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים, וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה", וכוונתו ליללות התנים ולנהמות של העופות, אשר נשמעים לעיתים כמו קולות בכי. איוב אמר על עצמו: "אָח הָיִיתִי לְתַנִּים, וְרֵעַ לִבְנוֹת יַעֲנָה". או שהתכוון לומר שקול הבכי שלו נשמע כתנים ובנות יענה, או שהוא בודד ועזוב כמו חיות אלה.

מפני שהנעמית כמעט ואיננה משמיעה קול, יש שבחרו לזהות את בת היענה עם אחד מעופות הלילה. עופות אלו שוכנים לעתים בחורבות, ומשמיעים בלילות קולות מפחידים. ישעיהו הזכיר את בנות היענה בנבואות חורבן על בבל ואדום, יחד עם עוד עופות וחיות אחרות. על בבל הוא אמר:

"וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים,
וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים,
וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה,
וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם.
וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמְנוֹתָיו,
וְתַנִּים בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג".

ועל אדום אמר:

"וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד,
וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ…
וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים, חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה.
וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא,
אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ.
שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ,
אַךְ שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת אִשָּׁה רְעוּתָהּ.
דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר ה' וּקְרָאוּ,
אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נֶעְדָּרָה…"

סיכום

נהוג לזהות את בת היענה עם העוף שנקרא כך כיום (נעמית), אך שחולקים על זיהוי זה. אפשר לומר שהשם "בת יענה" משותף לשני העופות. העוף שמתואר כשוכן מדבריות, הוא הנעמית, ואילו העוף שמיילל בחורבות, הוא אחד מדורסי הלילה.

מודעות פרסומת

חמץ

"וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ"

החמץ הוא הבצק שתפח לפני שנאפה.

הנביא הושע אמר: "מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ" כדי לתאר פרק זמן קצר מאוד.

במקדש נזהרים מהחמץ בכל השנה, ולא רק בפסח. את מנחת הסולת אסור להקריב אם החמיצה: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה', לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ".

שתי מנחות בלבד עשויות מסולת שהחמיצה: חלק ממנחת קרבן תודה, ומנחת חג השבועות ("שתי הלחם"). שני קרבנות אלו מונפים על יד המזבח, אבל לא עולים עליו.

הנביא עמוס הוכיח את בני ישראל:

"בֹּאוּ בֵית אֵל וּפִשְׁעוּ, הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ,
וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם.
וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה, וְקִרְאוּ נְדָבוֹת הַשְׁמִיעוּ…"

עמוס קורא להם להמשיך בעבודת האלילים שהיו רגילים בה בבית אל ובגלגל, ולראות מה יהיה בסופם. את קריאתו "וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה" יש שפירשו שבני ישראל נהגו שלא כדין התורה והקטירו על המזבח גם את לחמי החמץ של קרבן התודה (אבן עזרא), ויש מפרשים שבני ישראל הקפידו על הלכות הקרבנות, והקטירו מתוך תערובת החמץ רק את המנחה הראויה להקרבה (רד"ק).

יונתן בן עוזיאל תרגם את המילה "מחמץ": "מִן אוֹנֶס", כלומר: גוזלים קרבנות ומביאים למקדשיהם. לפי פירוש זה, המילה "חָמֵץ" דומה במשקל ובמשמעות למילה "גָּזֵל" (במלרע. זו הקריאה הנכונה של המילה. גֶּזֶל במלעיל – רק בסמיכות).

חמץ במשמעות זו מצאנו גם בתהילים: "אֱלֹהַי, פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע, מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ", וגם בדברי ישעיהו בתחילת ספרו: "לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה".

בגמרא מסכת יומא מסופר על כהן שחטף ולקח לעצמו יותר ממה שהגיע לו מלחם הפנים, "וְהָיוּ קוֹרְאִים אוֹתוֹ בֶּן חַמְצָן עַד יוֹם מוֹתוֹ", כלומר: גזלן.

החומץ (יין מקולקל) הוזכר בתורה בדיני הנזיר: "חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה". במגילת רות מסופר שבועז הציע לרות: "וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ". בגמרא למדו מכאן שהחומץ יפה לשרב, כלומר מרענן את הגוף ביום חם. בפירוש דעת מקרא שיערו שאולי הכוונה היא לחלב חמוץ (יוגורט).

אכילת חומץ מקהה את השיניים. "כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו". גם מהפתגם שהיה שגור בפה העם "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה", אנו לומדים שהחמיצות של פרי הבוסר מזיקה לשיניים. ערבוב חומץ עם חומר בסיסי, גורם לתסיסה, והורס גם את החומץ וגם את החומר שהתערב בו. בספר משלי הוזכר: "חֹמֶץ עַל נָתֶר". נתר הוא סוג של אדמה, והיו משתמשים בו לניקיון.

בנבואת חורבן אדום בסוף ספר ישעיהו נאמר: "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם? חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה?". הוא רואה בנבואתו איש שמגיע מארץ אֱדום, ובגדיו חמוצים, כלומר מלאים ביין אדום, כמו שמבואר בסמוך: "מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת?". בגדיו של מי שהכין את היין היו ספוגים במיץ אדום ומדיפים ריח חמוץ. בתהילים נאמר: "לְמַעַן תִּמְחַץ רַגְלְךָ בְּדָם". הרד"ק פירש שהרגל תֶּאֱדַם, כמו "חמוץ בגדים" בהיפוך אותיות השורש.

ישעיהו התנבא על השפע הגדול שיהיה בארץ אחרי מפלת סנחריב, ואמר: "וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים עֹבְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ". אלפים ועיירים הם שוורים וחמורים. הם יאכלו מספוא שעשוי מגרעיני חמיץ. החמיץ מוכר לנו היום בשם "חומוס", או "חִמצה", בשם העברי.

בגמרא מסופר שאשתו של רב הייתה מצערת אותו. "כי אמר לה עבידי לי טלופחי – עבדא ליה חימצי, חימצי – עבדא ליה טלופחי" – כלומר: כאשר אמר לה "הכיני לי עדשים", הכינה לו חימצים (חומוס), וכאשר אמר לה "הכיני לי חומוס", הכינה לו עדשים.