"וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ"

בפרשת כי תשא מופיע הציווי על הכנת שמן המשחה. השמן נעשה מהין (12 לוג) שמן זית, ועוד בשׂמים רבים במשקל מדויק.

חכמים הסבירו שכדי להעביר את ריח הבשמים לשמן, היו צריכים לשרות את הבשמים במים, לכסות את המים בשמן זית, ולבשל בחום נמוך, קדירה בתוך קדירה, עד שהמים מתאדים וכל חומר הבושם נספג בשמן: "רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ".

מדברי חז"ל נראה שתהליך יצירת השמן וגם השימוש בו היו מלווים בנס: כמות השמן לא חסרה לא בתהליך הרקיחה הממושך, וגם לא לאחר שהשתמשו בו למשיחת הכוהנים והמשכן, וכל כמות השמן נשמרה לעתיד לבוא. גם הרמב"ם כתב בהלכות כלי המקדש: "ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה".
לעומת זאת, לשיטת האבן עזרא היו רוקחים שמן כזה בכל פעם שהיה צורך: "שיעשו תמיד כמוה לקדש הכהנים".

התורה גם מזהירה מפני שימוש בשמן:

"עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ,
וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ,
קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם.
אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ, וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר –
וְנִכְרַת מֵעַמָּיו".

משיח

'הכהן המשיח', הוא הכהן הגדול אשר נמשח בשמן המשחה. משיחת הכהנים מוזכרת רק בתורה ונרמזה פעם אחת בתהילים: "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ, יֹרֵד עַל הַזָּקָן, זְקַן אַהֲרֹן", אבל בכל שאר התנ"ך, המשיח הוא המלך. המלכים היו נמשחים בשמן במעמד ההכתרה, והפעולה  'משיחה' הפכה להיות מילה נרדפת ל'מינוי חשוב'.

מקור המילה "נסיך" הוא בפעולת הניסוך של השמן על ראשו (ואינו דווקא בן המלך, כפי שמקובל בלשוננו).

אליהו הנביא הצטווה:

"וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם.
וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל,
וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ".

מבין שלושת האנשים שהוזכרו בציווי הזה, רק על יהוא נאמר בפירוש שנמשח בשמן. חזאל ואלישע התמנו לתפקידם 'בעל פה'.

התורה אסרה למשוח 'זר' בשמן המשחה. רש"י כתב שזר הוא כל אדם שאינו כהן או מלך. האבן עזרא לעומתו, דבק בפירוש הקבוע של המילה זר: כל מי שאינו כהן. לפי שיטת האבן עזרא – כאשר משחו את המלכים בשמן המשחה, היה זה איסור שהותר בהוראת שעה של נביא.

הרמב"ן פירש שהאיסור לתת על זר אינו כולל את מי שה' ציווה למשוח: את הכהנים ואת המלכים, אשר נקראים שניהם 'משיח ה'', וכך הוא מחזק את שיטת רש"י שמשיחת המלך מותרת מלכתחילה.

כמה מלכים מעם ישראל נמשחו: שאול, דוד, שלמה, יהוא, יהואש ויהואחז. גם באבשלום בן דוד הוזכרה משיחה: "וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ, מֵת בַּמִּלְחָמָה".

דוד נמשח שלוש פעמים: בפעם הראשונה – משח אותו שמואל אחרי שבחר אותו מבין אחָיו, בפעם השנייה, אחרי מות שאול, משחו אותו אנשי שבט יהודה, ובפעם השלישית, אחרי מות איש-בושת בן שאול, משחו אותו כל ישראל עליהם.

מפני שהמלוכה עוברת בירושה, אין צורך למשוח מלך בן מלך, אלא אם יש ספק או מחלוקת מי המלך הבא. שלמה נמשח מפני שאחיו אדוניה הקדים והכתיר את עצמו, יהואש נמשח כדי להכריז על המרד בעתליה המלכה, ויהואחז בן יאשיהו נמשח מפני שאביו נהרג בקרב ולא הספיק לצוות מי מארבעת בניו ימלוך אחריו (נציין שבסופו של דבר – כל הארבעה ישבו על כיסא המלכות).

קרן השמן

מסורת בידינו מחכמינו שרק מלכי בית דוד נמשחו בשמן המשחה.

בספר תהילים נאמר: "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו". לפני משיחת דוד, הצטווה שמואל הנביא: "מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן". את שמן המשחה היו ממלאים בקרן, ויוצקים ממנה על ראש המלך החדש.

גם לפני המלכת שלמה מוזכרת קרן השמן: "וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל, וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה". אפשר לומר ש'האוהל' (בה' הידיעה) זהו מקום משכן ארון הברית, ומכאן נלמד שאת שמן המשחה היו שומרים על יד הארון, בתוך קודש הקדשים.

תפילת חנה מסתיימת בפסוק: "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ". חכמינו אמרו שתפילתה נאמרה כנבואה על דוד שנמשח מקרן השמן.

במשיחת מלכי ישראל שאינם מבית דוד לא הוזכרה קרן השמן.

על משיחת שאול נאמר: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן, וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ", ובמשיחת יהוא, ציווה אלישע את נערו: "וְלָקַחְתָּ פַךְ הַשֶּׁמֶן, וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ". לפי דברי חז"ל, לא היה זה שמן המשחה, אלא 'שמן אפרסמון', שמן בושם יקר ומיוחד.

משיחת הראש בשמן בושם, הייתה נחשבת לתענוג גדול. דוד המלך אמר בתהילים: "דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי", ושלמה בנו אמר בקהלת: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר".

את הפסוק "וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי, בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן" אפשר לפרש כתיאור העונג הגדול: קרני (כבודי, מעמדי) התרוממה, ואת ראשי בללתי ומשחתי בשמן מרוב שמחה. אבל אפשר גם להבין את הפסוק כתיאור משיחתו של דוד למלך: קרן השמן התרוממה למעלה, וממנה נשפך על ראשי שמן המשחה.

"אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ". בלעם, במשליו, השווה את גדולת ה' ביציאת מצרים לכוחו של ראם גדול בעל קרניים גבוהות.

תועפות – מלשון גובה. "אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ, וְתוֹעֲפֹת הָרִים לוֹ". מחקרי ארץ זו התהום העמוקה (אולי מעמקי הים), ותועפות הרים הם הפסגות הגבוהות בעולם.

"וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ" אמר אליפז לאיוב, וכוונתו הייתה: ערימות גבוהות של כסף. מכאן נלקח הביטוי 'הון תועפות' המקובל בלשוננו (כנראה מבוסס גם על הפסוק מספר משלי: "עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִתִּי, הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה").

תועפות ראם – אלו הקרניים הגבוהות על ראש הראם.

 

קרני ראם

משה בירך את בני יוסף והמשילם גם כן לראם בעל קרניים:

"בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו,
בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ.
וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם, וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה"

יוסף נמשל לשור, ושני הבנים שלו, מנשה ואפרים, נמשלו לשתי קרניים עצומות אשר נוגחות את האויבים ומביסות אותם.

דוד המלך התפלל לה' שיציל אותו ממבקשי נפשו: "הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה, וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי".

עד כה ראינו שהראם בולט בקרניו הגבוהות, ולכן נראה שאפשר לזהותו עם הראם המוכר לנו כיום, שהוא בעל קרניים חדות וארוכות מאוד.

החיות הטהורות הן: "אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר, וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן, וּתְאוֹ וָזָמֶר". אונקלוס מתרגם דישון – רֵימָא, כלומר: ראם. הדישון המוכר כיום, הוא קרוב משפחה של הראם, וגם דומה לו מאוד, רק קרניו מסולסלות.

בהמת עבודה

בברכת משה שהוזכרה, הוזכר הראם יחד עם השור. בספר תהילים הוזכרו שוב השור והראם יחד:

"…וַיְשַׁבֵּר ה' אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן,
וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל,
לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים"

פירוש הפסוק: ה' שובר בכוחו את הארזים, והוא יכול להזיז אותם כמו עגל צעיר שמשתולל, ואת ארזי החרמון (שריון), כמו ראם צעיר.

גם ישעיהו הנביא מצמיד את השור והראם: "וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם, וּפָרִים עִם אַבִּירִים".

אפשר להבין מכאן שהראם הוא ממין הבקר. יש שהסבירו שהראם הוא שור הבר, בהמה גדולת מימדים שנכחדה מהעולם במאות השנים האחרונות. לשור הבר היה כוח עצום, אבל בגלל אופיו הפראי קשה היה לביית אותו ולהשתמש בו.

בספר איוב, מוכיח ה' את איוב ומסביר לו על שפלות האדם אל מול גודל הבורא. כחלק מתוכחה זו, מתפאר ה' בשליטתו על הראם:

"הֲיֹאבֶה רֵּים (ראם) עָבְדֶךָ? אִם יָלִין עַל אֲבוּסֶךָ?
הֲתִקְשָׁר רֵים בְּתֶלֶם עֲבֹתוֹ? אִם יְשַׂדֵּד עֲמָקִים אַחֲרֶיךָ?
הֲתִבְטַח בּוֹ כִּי רַב כֹּחוֹ, וְתַעֲזֹב אֵלָיו יְגִיעֶךָ?
הֲתַאֲמִין בּוֹ כִּי יָשִׁיב זַרְעֶךָ, וְגָרְנְךָ יֶאֱסֹף?"

מסתבר שפסוקים אלו נכתבו על שור הבר ולא על הראם בעל הקרניים הארוכות.

בהמת בשר

בתנ"ך מוזכרת פעמים רבות בהמה בשם מְרִיא, ונחלקו הפרשנים בזיהוי שלה. יש אומרים שזהו כבש גדול, ויש אומרים שהוא שור מפוטם. יש גם פירוש שכל בהמה מפוטמת נקראת מריא (המראה – זו הלעטת הבהמה באוכל רב).

ישעיהו אמר: "שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים". רואים מכאן שהמריא כשר להקרבה כקרבן שלמים, שהרי חלבו עולה על המזבח ובשרו נאכל. עמוס הנביא אומר: "כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת… וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט".

בטקס העלאת ארון הברית לירושלים, דוד המלך הקריב שור ומריא.

אדוניהו, בנו של דוד המלך, שחט צאן ומריא לרוב, בסעודת ההמלכה שערך לעצמו.

בנבואת אחרית הימים אומר ישעיהו: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ, וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו".

 

אפשר לשים לב שהמילה מריא מורכבת מהאותיות של הראם (או רֵים). אולי אפשר לומר שמריא הוא ראם, אבל לא הראם ארוך הקרניים (שאינו קרב כלל בבית המקדש), אלא שור הבר.