"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב,
כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים,
וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל,
וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי"

מיד אחרי מותו של אהרן הכהן, מספרת התורה על המלחמה של בני ישראל כנגד מלך ערד.

בני ישראל נדרו נדר להחרים את שלל המלחמה, ואז נלחמו בו וניצחוהו. לערי מלך ערד הם קראו "חרמה".

הסיפור הזה מזכיר מעט סיפורי מלחמות אחרות שהיו לבני ישראל בסוף המסע במדבר. אדום יצאו לקראת ישראל למלחמה, וכן סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. בלק מלך מואב ראה את בני ישראל ופחד להילחם בהם. המשותף לכל המלכים האלה, שכולם עמדו בדרכם של בני ישראל אל הארץ. בני ישראל רצו לעבור דרכם או סמוך להם.

האם בני ישראל עברו גם ליד מלך ערד?

מלך ערד נקרא כאן "יושב הנגב", ולפי זה נראה שממלכתו הייתה ממש בתחומי ארץ ישראל. בפרשת מסעי, זה נאמר בפירוש: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד, וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן".

על מלך ערד נאמר שהוא רק שמע על בני ישראל, לא כמו מלך מואב שראה אותם.

אנו יודעים שערד נמצאת מזרחית לבאר שבע ודרומית לחברון. ערד מוזכרת גם בתחילת ספר שופטים. נאמר שם שבני יתרו התיישבו יחד עם בני יהודה בארץ הנגב:

"וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה
עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה,
מִדְבַּר יְהוּדָה, אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד,
וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם.
וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת שִׁמְעוֹן אָחִיו,
וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת,
וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ,
וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה".

המקום שמוזכר בפסוק, "דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים", לא מופיע עוד בתנ"ך. חז"ל דרשו מילה זו ופירשו: "דרך התרים", כלומר בדרך שבה באו המרגלים, וכך גם תרגם אונקלוס. אכן על המרגלים נאמר: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן". ייתכן שדרך האתרים היא דרך דרומית שעולה מהערבה אל הנגב, ומלך ערד פחד שבני ישראל באים לכבוש את ארצו.

לפי זה, אפשר לומר שבני ישראל נלחמו בתוך גבולות ארץ כנען עוד בימי משה, וערד זו העיר הראשונה שנכבשה בתוך הארץ.

מלך ערד מופיע גם ברשימת מלכי כנען בספר יהושע (מיד לאחר מלך חרמה). בספר יהושע לא מסופר על מלחמה כלשהי כנגד מלך ערד, אבל ברשימת המלכים מופיעים עוד כמה מלכים ללא סיפור מלחמה מפורש.

שיטות חז"ל

מצאנו כמה מדרשים על מלך ערד.

הגמרא במסכת ראש השנה אמרה:

"הוא סיחון, הוא ערד, הוא כנען.
סיחון – שדומה לסייח במדבר, כנען – על שם מלכותו, ומה שמו? ערד שמו. ויש אומרים: ערד – שדומה לערוד במדבר, כנען – על שם מלכותו, ומה שמו? סיחון שמו".

אפשר להקשות על הסבר זה, מפני שסיחון לא היה כנעני אלא אמורי. גם המלחמה בסיחון התרחשה בצד המזרחי של ים המלח, על יד נחל ארנון. על המלחמה הזו מסופר בפירוט רב בהמשך, וקשה לומר שהמלחמה ב"דרך האתרים" היא אותה המלחמה כנגד סיחון.

במדרש רבה, אמרו חז"ל שמלך ערד היה עמלקי. הם סמכו פירוש זה על המילים "וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב", וגם על העמלקים נאמר: "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב".

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן מחלק את כיבוש ערד לשני חלקים. בימי משה נלחמו בני ישראל במלך ערד שיצא לקראתם, ובימי השופטים כבשו בני ישראל את העיר והחרימו אותה.

לדבריו, בני ישראל נדרו נדר עוד בהיותם במדבר, שאם יצליחו לנצח את מלך ערד כעת, במדבר, אז גם לאחר שייכנסו ארצה יחרימו את עריו ויקדישו את השלל.

את הנדר קיימו בני ישראל רק בספר שופטים, עשרות שנים אחר כך, כאשר כבשו את הכנעני וקראו את שם המקום "חרמה".

בספר שופטים לא נאמר שכבשו את ערד, אלא את צפת אשר הייתה סמוכה לערד (כמובן שאין זו העיר צפת המוכרת לנו מארץ הגליל), והרמב"ן ייאלץ להסביר שצפת היא אחת מעריו של מלך ערד.

הקושי הגדול על דבריו הוא שכבר בספר במדבר נאמר שבני ישראל החרימו את ערי מלך ערד.

הרמב"ן כתב: "והשלים עוד בכאן לספר כי החרימו בני ישראל גם את עריהם אחרי בואם בארץ כנען אחרי מות יהושע, לקיים את נדרם אשר נדרו".

מפירוש זה אפשר להבין שכוונת הרמב"ן היא שהפסוק הזה נכתב אחרי חתימת התורה, רק בימי השופטים!

ר"י אברבנאל כתב בחריפות נגד פירוש הרמב"ן ואמר: "והתימה משלמות תורתו וקדושתו שייצא מפיו שיש בתורה דבר שלא כתב משה, והם אם כן בכלל 'כי דבר ה' בזה'".

אברבנאל הציע שתי אפשרויות להסביר זאת:

1. כיבוש ערי מלך ערד נכתב בתורה בנבואת משה, אבל התרחש בפועל עשרות שנים אחר כך.
2. עוד במדבר, רדפו בני ישראל אחרי מלך ערד כבשו את עריו וקראו להן חרמה, אבל לא לקחו את הערים לעצמם, מפני שהן בתוך ארץ כנען ובני ישראל עדיין לא נכנסו ארצה. יהושע הרג את מלך ערד, ובספר שופטים הלכו בני יהודה ובני שמעון לכבוש את יתר הערים של מלך ערד, וקראו להם חרמה, כפי שקראו לערים שנכבשו בימי המדבר.

"אַל נָא תְהִי כַּמֵּת,
אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ,
וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ"

לאחר שמרים, אחות אהרן ומשה, הצטרעה, ביקש אהרן ממשה שיסלח להם, ואמר לו: "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ".

רבו הפירושים על דבריו של אהרן, ונסכמם כעת.

מצורע חשוב כמת

הפירוש המקובל הוא שאהרן ביקש ממשה לרפא את מרים כדי שהיא לא תהיה כמת (מדרש תנחומא).

מפסוק זה למדו חז"ל שהמצורע חשוב כמת. אפשר לומר שהמצורע יושב הרחק מחברת אנשים, "בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ", כמו המת, אשר כבר עזב את משפחתו והוא קבור מחוץ למחנה.

עוד אפשר לומר שבשרו של האדם המצורע נרקב ונאכל, והרי הוא כמו מת.

ככל הנראה חז"ל התכוונו דווקא להסבר השני, שכן בהמשך הפסוק אומר אהרן "וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ".

תיקון סופרים

את המשך דברי אהרן, הסביר האבן עזרא כמשל כללי, שהמצורע הרי הוא כמו נֵפל מת.

התרגום הירושלמי הסביר את הפסוק בדרך הדרש, והמשיל את מרים לעובר שמת בלידה לאחר תקופת היריון ממושכת וסבל רב. כך גם מרים, עברה את הגלות ואת השעבוד, יצאה ממצרים, ורק לפני הכניסה ארצה כל זה יימנע ממנה. לכן ביקש אהרן – "אל נא תהי כמת אשר בצאתו…" , חוס ורחם עליה, שתתרפא ולא תמות עכשיו.

חז"ל הסבירו את דברי אהרן כתיקון סופרים.

תיקוני סופרים אלה מקרים שבהם השתנתה מילה בתורה או בדברי הנביאים ובכתובים, כדי להימנע ממשמעות שלילית או מדבר שקשה לאמרו.

לדוגמה, שמואל התנבא על עלי הכהן ואמר: "בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו". היה צריך להיכתב "מקללים לי", אבל השתנה הכתוב.

דוגמה נוספת: חבקוק פנה לה' ואמר: "ה' אֱלֹהַי קְדֹשִׁי לֹא נָמוּת". כוונתו הייתה לומר "לא תמות", אבל אין זה ראוי להזכיר מוות יחד עם שם ה'.

גם כאן פירשו חז"ל את דברי אהרן כתיקון סופרים. כוונתו הייתה לומר "אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמֵּנוּ, וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרֵנוּ", כלומר, מרים היא אחותנו. היא נולדה לאִמנו, והיא בשר מבשרנו. כאשר היא מצורעת, חצי מבשרנו נאכל.

הרשב"ם פירש שאהרן ביקש נמשה: "אל תהיה אתה כמת", שהרי מרים אחותנו נולדה לאִמנו והיא בשר מבשרנו, ואם היא נשארת מצורעת, זה כאילו אתה מצורע.

אחרי מות קורח ועדתו, אסף משה שנים עשר מטות מכל שבטי ישראל, ועל כל מטה כתב את שם השבט. על המטה של שבט לוי כתב משה את שמו של אהרן אחיו. המקלות שנאספו הונחו בקודש הקדשים, ולמחרת פרח המטה של אהרן והוציא פירות.

"וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי, וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים".

מעשה זה הוכיח לבני ישראל שה' בחר בשבט לוי.

נבואת ירמיהו

מקל יבש מעץ שקד מצאנו גם בנבואתו הראשונה של ירמיהו:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ?
וָאֹמַר: מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה.
וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת,
כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ"

ה' שיבח את כושר ההבחנה של ירמיהו: "הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת". אפשר ללמוד מכך שהמקל שראה ירמיהו היה ללא שקדים וללא פרחים, שאם לא כן – מה השבח הגדול? הרי כל אחד יכול לזהות שזהו מקל שקד (רד"ק).

בנבואה זו רמז הקב"ה לירמיהו שאמנם עם ישראל עתיד להיענש על חטאיו – אבל עוד יש תקווה לאחריתו, ויבוא יום והוא עוד יפרח מחדש בארצו. המקל מסמל את העונש ואת המכה, אבל ירמיהו ידע להבחין שמדובר במקל שקד – שבתוכו גנוזים פרחים ופירות שעתידים לפרוץ ממנו.

מקלו של יעקב

מקל שקד נוסף המוכר לנו – מוזכר בסיפור מעשיו של יעקב עם צאן לבן הארמי:

"וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן".

הלוז הוא עץ השקד (אבן עזרא). מקל זה, ליווה את יעקב עוד בברחו מפני עשו אחיו, שהרי יעקב אמר "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה".

בדרכו של יעקב לחרן, עצר בלילה בבית אל אשר עליה נאמר: "וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה", וייתכן שמשם נלקח אותו מקל שליווה את יעקב בעברו בירדן.

כמו המקל שראה ירמיהו – גם מקלו של יעקב מבטא את חולשתו של יעקב בצאתו לגלות הארוכה, אבל בתוך אותו מקל גנוזים כוחות עצומים. בעזרתו הצליח יעקב להגדיל את רכושו, וכעת פרח 'מקלו היבש' של יעקב: "וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת".

נבואת 'מקל השקד' של ירמיהו מבשרת על גלות בבל הקרבה, אשר ה' שוקד עליה לעשותה. בהמשך ספר ירמיהו, גם פריחת השקד מגיעה:

"וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם
לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ,
כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטֹעַ נְאֻם ה'" (ירמיהו לא כז).

בפרשת שמיני מסופר על מות שני בני אהרן, נדב ואביהוא "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה'". מותם התקבל בתדהמה רבה, והעיב על מעמד חנוכת המשכן.

סיבת מותם התפרשה בפסוק: "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם", אבל בכל זאת רבו הפירושים והמדרשים על פשר המוות הפתאומי הזה. אציין כמה מההסברים הרבים לסיבת מותם:

• הורו הלכה בפני משה, כמו שכתוב: "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" והכוונה: ללא ציווי של משה.
• נכנסו למשכן שתויי יין, שהרי הציווי שנסמך לסיפור מיתתם הוא: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד".
• לא נשאו נשים, מפורש בספר במדבר: "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא… וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם".

משה ניחם את אהרן אחיו ואמר לו: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". פירוש דברי התנחומים הוא: ה' מתקדש בעולם על ידי הקרובים אליו, וכך מתגלה כבודו על כל העם, וזה מראה על גדולת בניך ועל חשיבותם.

בני עלי

בתחילת ספר שמואל, כמה מאות שנים אחרי מות נדב ואביהוא, מסופר על מעלליהם הרעים של חפני ופינחס, שני בניו של עלי הכהן הגדול.

נראה שעל ה'חטאים' שיוחסו לנדב ואביהוא, דווקא הקפידו במשכן שילה.

• חז"ל מספרים שעלי הכהן כעס כאשר שמואל (הנער הצעיר) הורה הלכה בפניו, ואף רצה להענישו על כך (ברכות לא ע"ב).
• עלי גער בחנה, אימו של שמואל, כאשר חשד בה שהיא נכנסת למשכן בשכרות, ואמר לה: "עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין? הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ!". חנה הצטדקה וענתה לו: "אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי", ממש כמו לשון התורה: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ".
• לפחות על פינחס בן עלי אנו יודעים שהיה נשוי, והיו לו בנים.

כמו נדב ואביהוא בני אהרן,  גם שני בני עלי מתו ביום אחד.

הם יצאו יחד עם בני ישראל למלחמה בפלשתים, ונשאו עמם את ארון הברית. הפלשתים הביסו את ישראל, הרגו כ-30 אלף איש, לקחו בשבי את ארון הברית, והרגו בחרב את חפני ופינחס.

כאשר הגיעה לשילה השמועה על התבוסה הקשה, נפל עלי מכסאו ומת, וכלתו אשת פינחס, ילדה בטרם עת ומתה בלידתה. רגע לפני מותה, הספיקה לקרוא לילד בשם: איכבוד, ואמרה: "גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל".

השם 'איכבוד' מזכיר לנו את דברי התנחומים של משה: "וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". משה התכוון לגילוי כבוד ה' על פני העם, ואשת פינחס התכוונה להסתלקות כבודו. בני אהרן מתו סמוך לחנוכת המשכן, ולעומתם, בני עלי מתו סמוך לחורבן המשכן.

לא סופר בספר שמואל מה קרה בעיר שילה לאחר התבוסה, אבל חז"ל אמרו לנו שהמשכן חרב.

ירמיה הנביא הזהיר את עם ישראל שאם לא ישובו מדרכם הרעה, ירושלים תיחרב כמו שילה. על ההשוואה הזו רצו כולם להרוג אותו. אולי אפשר ללמוד מכאן שהפלשתים החריבו את העיר עד היסוד.

בספר תהלים (ע"ח) מתואר ההפסד במלחמה ההיא:

"וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ, אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם.
וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ, וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד צָר.
וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ, וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר.
בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ.
כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ, וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה".

פסוקים אלו מתארים  היטב את מאורעות המלחמה:

• וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ – נפילת הארון בשבי.
• וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ – רבבות ההרוגים.
• כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ – חפני ופינחס.
• וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה – אשת פינחס, אשר מתה גם היא.

על הפסוק "בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ" אומר רש"י:

"רבותינו דרשוהו על נדב ואביהוא, ואין לבי מתיישב לפרשו כן, שהרי כבר התחיל במשכן שילה".

הפסוק  אכן מתאים לנדב ואביהוא:

'בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ' כנגד: 'וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם'.
'וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ' – רומז על כך שלא נשאו נשים.

אף על פי שפסוקים אלו מתארים את חורבן שילה, הוזכר ביניהם רמז קטן, הפסוק 'בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ', כדי שנוכל לשים לב לדמיון ולניגוד בין בני אהרן לבין בני עלי.

"וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ"

בפרשת כי תשא מופיע הציווי על הכנת שמן המשחה. השמן נעשה מהין (12 לוג) שמן זית, ועוד בשׂמים רבים במשקל מדויק.

חכמים הסבירו שכדי להעביר את ריח הבשמים לשמן, היו צריכים לשרות את הבשמים במים, לכסות את המים בשמן זית, ולבשל בחום נמוך, קדירה בתוך קדירה, עד שהמים מתאדים וכל חומר הבושם נספג בשמן: "רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ".

מדברי חז"ל נראה שתהליך יצירת השמן וגם השימוש בו היו מלווים בנס: כמות השמן לא חסרה לא בתהליך הרקיחה הממושך, וגם לא לאחר שהשתמשו בו למשיחת הכוהנים והמשכן, וכל כמות השמן נשמרה לעתיד לבוא. גם הרמב"ם כתב בהלכות כלי המקדש: "ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה".
לעומת זאת, לשיטת האבן עזרא היו רוקחים שמן כזה בכל פעם שהיה צורך: "שיעשו תמיד כמוה לקדש הכהנים".

התורה גם מזהירה מפני שימוש בשמן:

"עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ,
וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ,
קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם.
אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ, וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר –
וְנִכְרַת מֵעַמָּיו".

משיח

'הכהן המשיח', הוא הכהן הגדול אשר נמשח בשמן המשחה. משיחת הכהנים מוזכרת רק בתורה ונרמזה פעם אחת בתהילים: "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ, יֹרֵד עַל הַזָּקָן, זְקַן אַהֲרֹן", אבל בכל שאר התנ"ך, המשיח הוא המלך. המלכים היו נמשחים בשמן במעמד ההכתרה, והפעולה  'משיחה' הפכה להיות מילה נרדפת ל'מינוי חשוב'.

מקור המילה "נסיך" הוא בפעולת הניסוך של השמן על ראשו (ואינו דווקא בן המלך, כפי שמקובל בלשוננו).

אליהו הנביא הצטווה:

"וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם.
וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל,
וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ".

מבין שלושת האנשים שהוזכרו בציווי הזה, רק על יהוא נאמר בפירוש שנמשח בשמן. חזאל ואלישע התמנו לתפקידם 'בעל פה'.

התורה אסרה למשוח 'זר' בשמן המשחה. רש"י כתב שזר הוא כל אדם שאינו כהן או מלך. האבן עזרא לעומתו, דבק בפירוש הקבוע של המילה זר: כל מי שאינו כהן. לפי שיטת האבן עזרא – כאשר משחו את המלכים בשמן המשחה, היה זה איסור שהותר בהוראת שעה של נביא.

הרמב"ן פירש שהאיסור לתת על זר אינו כולל את מי שה' ציווה למשוח: את הכהנים ואת המלכים, אשר נקראים שניהם 'משיח ה'', וכך הוא מחזק את שיטת רש"י שמשיחת המלך מותרת מלכתחילה.

כמה מלכים מעם ישראל נמשחו: שאול, דוד, שלמה, יהוא, יהואש ויהואחז. גם באבשלום בן דוד הוזכרה משיחה: "וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ, מֵת בַּמִּלְחָמָה".

דוד נמשח שלוש פעמים: בפעם הראשונה – משח אותו שמואל אחרי שבחר אותו מבין אחָיו, בפעם השנייה, אחרי מות שאול, משחו אותו אנשי שבט יהודה, ובפעם השלישית, אחרי מות איש-בושת בן שאול, משחו אותו כל ישראל עליהם.

מפני שהמלוכה עוברת בירושה, אין צורך למשוח מלך בן מלך, אלא אם יש ספק או מחלוקת מי המלך הבא. שלמה נמשח מפני שאחיו אדוניה הקדים והכתיר את עצמו, יהואש נמשח כדי להכריז על המרד בעתליה המלכה, ויהואחז בן יאשיהו נמשח מפני שאביו נהרג בקרב ולא הספיק לצוות מי מארבעת בניו ימלוך אחריו (נציין שבסופו של דבר – כל הארבעה ישבו על כיסא המלכות).

קרן השמן

מסורת בידינו מחכמינו שרק מלכי בית דוד נמשחו בשמן המשחה.

בספר תהילים נאמר: "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו". לפני משיחת דוד, הצטווה שמואל הנביא: "מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן". את שמן המשחה היו ממלאים בקרן, ויוצקים ממנה על ראש המלך החדש.

גם לפני המלכת שלמה מוזכרת קרן השמן: "וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל, וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה". אפשר לומר ש'האוהל' (בה' הידיעה) זהו מקום משכן ארון הברית, ומכאן נלמד שאת שמן המשחה היו שומרים על יד הארון, בתוך קודש הקדשים.

תפילת חנה מסתיימת בפסוק: "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ". חכמינו אמרו שתפילתה נאמרה כנבואה על דוד שנמשח מקרן השמן.

במשיחת מלכי ישראל שאינם מבית דוד לא הוזכרה קרן השמן.

על משיחת שאול נאמר: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן, וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ", ובמשיחת יהוא, ציווה אלישע את נערו: "וְלָקַחְתָּ פַךְ הַשֶּׁמֶן, וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ". לפי דברי חז"ל, לא היה זה שמן המשחה, אלא 'שמן אפרסמון', שמן בושם יקר ומיוחד.

משיחת הראש בשמן בושם, הייתה נחשבת לתענוג גדול. דוד המלך אמר בתהילים: "דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי", ושלמה בנו אמר בקהלת: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר".

את הפסוק "וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי, בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן" אפשר לפרש כתיאור העונג הגדול: קרני (כבודי, מעמדי) התרוממה, ואת ראשי בללתי ומשחתי בשמן מרוב שמחה. אבל אפשר גם להבין את הפסוק כתיאור משיחתו של דוד למלך: קרן השמן התרוממה למעלה, וממנה נשפך על ראשי שמן המשחה.

קורח, הכריז מלחמה על שלטון משה ועל כהונת אהרן. קורח היה מעין 'יושב ראש האופוזיציה', וריכז סביבו קבוצה גדולה של מתנגדים להנהגה הנוכחית. בין המצטרפים לקורח היו אנשים מבני ראובן, שכעסו על כך שהבכורה ניטלה מהשבט שלהם. נציגים נוספים מראשי המשפחות בישראל לא הסכימו לוותר על עבודת הקרבנות, וניסו להקריב קטורת בעצמם. בראש כולם, עמד קורח: "וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה".

קרח וכל עדתו מתו בדרך נס. בני ראובן (דתן ואבירם) נבלעו באדמה וירדו חיים שאולה, ומקריבי הקטורת נשרפו באש. קורח מת גם הוא, אבל לא נאמר בפירוש אם נשרף באש או אם נבלע באדמה.

בניו של קורח לא מתו. הנביא שמואל היה מצאצאי בני קורח. הייחוס המלא שלו מופיע בספר דברי הימים: "…שְׁמוּאֵל בֶּן אֶלְקָנָה, בֶּן יְרֹחָם, בֶּן אֱלִיאֵל… בֶּן אֶבְיָסָף, בֶּן קֹרַח, בֶּן יִצְהָר, בֶּן קְהָת, בֶּן לֵוִי, בֶּן יִשְׂרָאֵל".

חנה, אימו של שמואל, אמרה בתפילתה: "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל", וכיוונה בדבריה על משפחת אלקנה בעלה, שלא ירדו לשאול עם עדת קורח.

שמואל, התנגד נחרצות להקמת המלוכה בישראל. הוא איים על ישראל וסיפר להם על זכויות המלך: "זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ… אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ… וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת… וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ".

שמואל הצהיר בפני העם על יושרו ועל ניקיון כפיו: "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי, וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי?" וכוונתו הייתה: אינני כמו מלך שמשתרר על נתיניו ומחרים את רכושם.

בשעת מחלוקת קורח, גם משה טען שידיו נקיות מרכוש שאינו שלו, והשתמש בביטוי דומה: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי".

חז"ל אמרו בגמרא ששמואל, עוד בילדותו, התנגד לשלטון הכוהנים במקדש, וטען ששחיטת הקרבן כשרה גם במי שאינו כוהן. הגמרא מספרת שעלי הכהן הגדול, רצה להעניש את שמואל הצעיר ולהרגו על שהעז להורות הלכה זו. כנראה חשש עלי הכהן ששמואל ממשיך את דרך אבי המשפחה, קורח, ומערער את יסודות הכהונה.

שמואל התנגד לשררה, וגם נהג בעצמו בפשטות ובענווה יתירה. בזכות הענווה שלו, היה מסוגל לוותר על תפישת עולמו, לשמוע לדבר ה', ולייסד בעצמו את ממלכת ישראל. שמואל משח למלוכה את שאול ואת דוד. בנוסף קבע שמואל את סדר עבודת הכוהנים במקדש, וחילק אותם למשמרות.

אם דווקא המתנגד הגדול לשררה ולשלטון, הוא זה שמייסד את המלוכה ואת הכהונה, זו הוכחה שמקור השררה לא בהשתלטות כוחנית, אלא בדבר ה'.

קורח ועדתו, היו מרוכזים בעצמם ובשאיפותיהם. ההתנגדות לשלטון ולכהונה באה דווקא מתוך גאווה. הם התנגדו למשה, אבל ביקשו מלכות לעצמם. התנגדו לאהרן, אך ביקשו כהונה לעצמם.

דורות רבים אחרי קורח, נולד שמואל,  שיושר ליבו וענוותו הזכה, גרמו לו להיות אבן היסוד של ממלכת ישראל ושל משפחת הכהונה.

נדב ואביהוא

השמחה הגדולה שהייתה בחנוכת המשכן, נמהלה בעצב מר על מות נדב ואביהוא, שני בני אהרן הכהן.

רבו הפירושים וההסברים מה היה חטאם. יש מחכמינו שאמרו שעוון האש הזרה גרם למותם, ויש התולים את מותם בחטא אחר, קודם כניסתם להיכל (שהיו שתויי יין, שלא נשאו נשים, ועוד).

הלשון 'אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם', מבהירה ללא ספק שהמעשה היה אסור, אבל אולי מפני שכוונתם הייתה טובה, לא ראוי היה שימותו אם לא היה בהם חטא אחר.

מעשה נדב ואביהוא מתקשר לכמה סיפורים נוספים מהתנ"ך, ויש לראות את הדמיון ואת השוני ביניהם.

 

עוזא ואַחְיוֹ

דוד העלה את ארון ברית ה' מבית אבינדב בגבעה אל עיר דוד. את הארון הרכיבו על גבי עגלה חדשה רתומה לפרות, ועֻזָּא ואַחְיוֹ בני אבינדב (ככל הנראה היו לוויים) הנהיגו את העגלה בדרך.

גם סיפור זה הסתיים באסון: עוזא שלח את ידו לתמוך בארון שנשמט מעט מהעגלה, ומת במקום.

כמו נדב ואביהוא, גם עוזא לא התכוון להרע ומת בשגגתו, פתאום, ללא אזהרה. חטאו של עוזא לא התפרש בפסוק. יש אומרים שמת מפני שנגע בארון ה', ויש שתולים את מותו בסיבה אחרת (שלא נשאו את הארון בכתף, שהפנה את גבו לארון, ועוד).

יש דמיון רב בין מעשה זה לבין מות נדב ואביהוא, ומשום כך הוא נקבע להפטרת פרשת שמיני. אפילו שמו של אבינדב (אביהם של עוזא ואחיו) דומה לשמות של נדב ואביהוא, בני אהרן.

לאחר מות נדב ואביהוא ציווה משה להמשיך בחנוכת המשכן. דוד לעומתו, עצר את טקס העלאת הארון, וחידש את המעמד רק כעבור שלושה חודשים.

 

עוזיה מלך יהודה

עוזיה מלך יהודה נכנס להיכל עם מקטרת (מחתת גחלים) בידו, וביקש להקטיר קטורת על מזבח הזהב.

הכהן הגדול ושמונים כוהנים איתו ניגשו אליו ודרשו ממנו לחדול: "לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה', כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר. צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ! וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱלֹהִים!".

עוזיה נענש בחומרה והיה מצורע עד סוף ימיו.

בימי עוזיה המלך הייתה רעידת אדמה גדולה. חז"ל אומרים שהארץ רעשה כאשר נכנס עוזיה להיכל. רעידת האדמה הזו מוזכרת בדברי כמה נביאים.

ישעיהו אומר: "וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא, וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן", כלומר: עמודי הדלת רעדו. אולי העשן שמילא את הבית היה עשן הקטורת של עוזיה.

הנביא עמוס התנבא לראשונה 'בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה… שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ', ובסוף ספרו אומר: "הַךְ הַכַּפְתּוֹר (=המשקוף) וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים".

זכריה התנבא על רעש גדול, ואמר עליו: "וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה".

שמו של עוזיה דומה לשמו של עוזא, והקטורת הזרה שהקטיר רומזת לקטורת של נדב ואביהוא, אבל בכל זאת בולט הבדל גדול בין המעשים, שכן עוזיה חטא בגאוות ליבו וסירב לחדול ממעשיו גם לאחר שהפצירו בו, בעוד נדב, אביהוא ועוזא פעלו בתום לב ומידת הדין דקדקה איתם כחוט השערה.

 

ירבעם בן נבט

המלך ירבעם הקים שני עגלי זהב, אחד בדן ואחד בבית אל. הוא בנה מזבח לפני העגל בבית אל, ומינה כוהנים אשר לא היו משבט לוי לעבודת המזבח.

ירבעם גם שיבש את לוח השנה וקבע לבני ישראל את חג הסוכות בחודש חשוון, וביום החג, עלה בעצמו על המזבח כדי להשתתף בהקרבה.

בדיוק ברגע הזה, הגיע נביא מיהודה (לפי חז"ל היה זה עידו הנביא), והכריז שעתיד להיוולד מלך ממשפחת בית דוד שישרוף על המזבח את עצמות כוהני הבמות המקריבים לו. הנביא גם אמר שהמזבח יבקע לשנים ויישפך ממנו כל האפר שהיה צבור בו. המלך ירבעם ציווה לתפוש את הנביא, אבל ידו יבשה מעל המזבח, ולא שבה אליו עד אשר התחנן אל הנביא שיעזור לו.

מעשה ירבעם דומה מאוד למעשה עוזיה. בשניהם המלך נטל לעצמו את תפקיד הכוהן, בשניהם המלך התעלם מהתוכחה הישירה שהוטחה בו, ובשניהם המלך נענש בגופו והושפל בפני כולם. גם בקיעת המזבח כדברי הנביא יכולה להתאים לרעידת האדמה שליוותה את מעילת עוזיה. שם אימו של ירבעם הוא 'צרועה', ואולי רומז שמה למילה 'צרעת', עונשו של עוזיה.

בולט מאוד דמיון בין ירבעם לבין אהרן הכהן. עגלי הזהב של ירבעם מזכירים את חטא העגל. ירבעם הכריז על העגלים שלו: "הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", כמו שהכריזו על העגל במדבר. שני בניו של ירבעם נקראו: נדב ואביה, כשמות בני אהרן, ושניהם מתו בקיצור ימים. אביה חלה ומת בימי ירבעם אביו, ונדב מלך שנתיים ונרצח.

כיצד נעשה עגל הזהב?

נאמר על אהרן: 'וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה'.

בסיפור הדברים למשה, אומר אהרן: 'וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ, וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה'.
דברי אהרן נשמעים כהתנצלות על כך שאיבד שליטה על העגל, כאילו העגל יצא מעצמו.
חז"ל דרשו מפסוק זה שבמעשה העגל היו מעורבים מעשי כשפים.

אפשר לאחד את שתי הגרסאות להסבר אחד: אהרן חקק תבנית בצורת עגל בעזרת חֶרֶט (אזמל), מילא את התבנית בנזמי הזהב, והכניס לאש. הזהב הותך, וקיבל את צורת התבנית ללא מגע ידו של אהרן (פירוש המילה 'מַסֵּכָה' הוא יציקת מתכת).
הסבר זה יהיה עדיין קשה, שכן לא ברור מדוע מצטדק אהרן וטוען שהעגל יצא מעצמו, הרי הוא בעצמו הכין את תבנית היציקה שלו.

רש"י מביא פירוש נוסף: 'וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט' – צרר וקשר אותו בבגד שנקרא חרט.
רש"י גם רומז לנו על דמיון בולט לסיפור אחר:
נעמן, שר צבא מלך ארם, ניסה לשדל את אלישע הנביא לקחת ממנו מתנה על שריפא אותו מצרעתו, אך אלישע סרב בתוקף.
גיחזי, משרתו של אלישע, רדף אחרי נעמן וסיפר לו שאלישע ביקש בכל זאת מתנה: "אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹר, הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים, תְּנָה נָּא לָהֶם כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים".
נעמן שמח לתת, והפציר בגיחזי ליטול סכום כפול: "הוֹאֵל, קַח כִּכָּרָיִם! … וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים". נעמן ארז שני כיכרות כסף בשתי מטפחות, ונתן לגיחזי.

לפי הסבר זה, אהרן לא התכוון להכין את העגל, אלא רק אסף את נזמי העם, צרר אותם יחד בבגד והשליכם לאש. כדי להסביר כיצד נוצרה צורת העגל, ניאלץ לומר שהעם הניחו באש מבעוד מועד תבנית עגל.

איסוף נזמים

אם אהרן לא התכוון להכין עגל זהב, מדוע אסף נזמים מכל העם?

כדי לענות על שאלה זו, נתבונן במקומות נוספים בתנ"ך שבהם נאספו תכשיטים מאנשים.

1. יעקב
   לפני שעלה יעקב עם כל משפחתו להקריב קרבנות בבית-אל, קרא אליהם: "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם, וְהִטַּהֲרוּ, וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם!". בני משפחתו וכל הנלווים אליו נענו לקריאתו: "וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב, אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם, וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם, וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב…". מדוע נתנו לו את הנזמים? הוא לא ביקש זאת!
   תכשיטי הזהב מבטאים מעמד גבוה של האדם. בשעת התרוממות רוח, לפני העלייה להקרבת הקרבנות בבית אל, חשו כולם צורך להסיר מעצמם את גאוותם וכבודם ולהתכונן למעמד הגדול, ולכן הסירו כולם את נזמיהם וטמנו אותם יחד עם אלוהי הנכר.
2. מלחמת מדין
   בפרשת מטו, בתום המלחמה במדיינים, ניגשו ראשי הצבא אל משה וביקשו להקריב לה' את כל התכשיטים שאספו במלחמה: "וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה', אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב, אֶצְעָדָה וְצָמִיד, טַבַּעַת, עָגִיל וְכוּמָז, לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'".
3. גדעון
   בני ישראל ביקשו מהשופט גדעון למלוך עליהם: "מְשָׁל בָּנוּ, גַּם אַתָּה, גַּם בִּנְךָ, גַּם בֶּן בְּנֶךָ". גדעון מסרב, ומכריז: "ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם!". ברגע כזה, כאשר כל העם קיבלו את מלכות ה' עליהם, ביקש גדעון מהם את כל נזמי הזהב שאספו במלחמה: "וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ". גדעון אסף מהעם אלפי נזמים, אבל בניגוד ליעקב, לא טמן אותם באדמה, אלא הכין מהם אפוד מהודר. אפוד שהפך ברבות הימים לעבודה זרה ולמכשול לבני ישראל.
4. הנביא הושע
   הושע מוכיח את ישראל: "וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ (תכשיט), וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ, וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם ה'". במקום להסיר את תכשיטיהם ולהיכנע לפני ה', התקשטו בני ישראל והלכו אחרי אלהים אחרים.
5. איוב
   בפסוקים האחרונים של ספר איוב, ניגשו אל איוב כל רעיו ומכריו, וניחמו אותו על כל האסונות שקרו לו. "וַיָּנֻדוּ לוֹ וַיְנַחֲמוּ אֹתוֹ… וַיִּתְּנוּ לוֹ אִישׁ קְשִׂיטָה (מטבע) אֶחָת, וְאִישׁ נֶזֶם זָהָב אֶחָד".
   נתינת הנזמים במתנה מבטאת חיבה יתירה כלפי איוב. לא לכל אחד אפשר להעניק חפץ אישי אשר מעיד על המעמד החברתי של הנותן.

 

מכל המקורות האלו, לומדים אנחנו שנתינת תכשיטים מסמלת התמסרות וביטול המעמד העצמי.
אפשר להניח שכוונת אהרן הייתה טובה. העם ביקש "אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ", וברגע כזה, כאשר כל העם חיפשו הנהגה, אפשר היה לכוף אותם תחת עול מלכות שמים. בשלב הראשון, ביקש אהרן מכולם לוותר על מעמדם האישי ולתת את נזמיהם. בשלב השני, אולי הייתה כוונתו של אהרן להשמיד את הנזמים (כפי שעשה יעקב), אבל בסופו של דבר התרכזו כל העם סביב החפץ המוזהב ההוא וטעו אחריו (כפי שקרה לגדעון).