כנעני

"וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי, וּשְׁמוֹ שׁוּעַ"

יהודה נשא לאישה את בת-שוע, ביתו של שוע הכנעני.

מעשה זה מעורר תמיהה גדולה, שכן ראינו כבר שנמנעו אבותינו מלהתחתן עם בנות כנען. אברהם השביע את עבדו: "אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ", יצחק ציווה את יעקב: "לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן", וגם עשו נשא את מחלת בת ישמעאל מפני ש"רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן, בְּעֵינֵי, יִצְחָק אָבִיו".

שני הסברים אפשריים לשאלה זו: או שאכן לא נזהרו בני יעקב מלהתחתן עם בנות כנען, או שפירוש המילה 'כנעני' הוא 'סוחר'.

אם נאמר שיהודה התחתן עם כנענית, אפשר להסביר את ההמשך העגום של הסיפור כעונש: בת שוע מתה, ושני בניה הגדולים, ער ואונן, מתים גם הם. עונש מעין זה ראינו גם במגילת רות, שם מתו מחלון וכליון לאחר שנשאו נשים מואביות.

את שני ההסברים האפשריים אפשר לראות כבר בגרסאות שונות בתרגומים הארמיים למילה 'כנעני' בפסוק זה. יש שתרגמו 'כְּנַעֲנַאי', ויש שתרגמו 'תַּגָּר' או 'תַּגָּרָא'.

אחד מבני שמעון נקרא 'שָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית'. רבי אברהם בן עזרא ורד"ק אמרו שאם רק על שמעון מסופר שנשא כנענית, אפשר ללמוד מכך ששאר בני יעקב נזהרו שלא להתחתן עם כנעניות.

בדברי הימים נאמר: "בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה, שְׁלוֹשָׁה נוֹלַד לוֹ מִבַּת-שׁוּעַ הַכְּנַעֲנִית", ומשמע מכאן שהייתה כנענית ממש, ולאו דווקא בת סוחרים.

לאחר מכירת יוסף, ניסו בני המשפחה לנחם את יעקב: "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם". נחלקו חז"ל מי היו בנותיו של יעקב (הרי רק דינה הוזכרה בפירוש). רבי יהודה אמר שנולדו ליעקב בנות נוספות ונישאו לאחיהן, ורבי נחמיה אמר שהשבטים התחתנו עם כנעניות, והן נקראו 'בנות יעקב' מפני שאדם עשוי לקרוא לכלתו 'בִּתִּי'.

עוד אמרו חז"ל במדרש שציווה יעקב את בניו לפני מותו, שלא יתנו לבניהם לשאת את מיטתו, מפני שנולדו מנשים כנעניות.

מכל האמור עד כה, אפשר להבין שגם לפי פשט הפסוקים וגם לפי דברי חז"ל, ייתכן שיהודה, שמעון ואף שאר אחיהם, נשאו נשים כנעניות.

בכל זאת, ההסבר שלפיו 'כנעני' הוא כינוי לסוחר, מבוסס היטב בתנ"ך, ורואים בפסוקים רבים שימוש במילה 'כנעני' בהקשר של סחורה.

אפשר להניח שבהתחלה עסקו רק הכנענים במסחר, ולאחר שנים רבות נקראו כל הסוחרים על שמם.

על אשת החיל נאמר: "סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר, וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי".

ישעיהו קונן על העיר צֹר המעטירה, "אֲשֶׁר סֹחֲרֶיהָ שָׂרִים, כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ", כלומר: גם הסוחרים שבה הם אנשים חשובים ומכובדים.

בדברי ה' לאיוב, נאמר על הלוויתן: "יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים? יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים?", כלומר: הלוויתן גדול ועצום כל כך. האם יוכלו הסוחרים לחלק ביניהם את בשרו?

ירמיהו הנביא אמר: "אִסְפִּי מֵאֶרֶץ כִּנְעָתֵךְ, יֹשֶׁבֶת בַּמָּצוֹר". בקריאה זו המשיל ירמיהו את אנשי ירושלים לאישה שיושבת על הארץ ומוכרת את סחורתה. ירמיה קורא לה לאסוף מהרצפה את כִּנְעָתָהּ, את סחורתה, ולהתכונן לצאת לגלות. המילה 'כִּנְעָה' היא כינוי יחידאי בתנ"ך לסחורה, ומקורה כמובן בכנעני הסוחר.

בפסוק האחרון בספר זכריה נאמר: "וְהָיָה כָּל סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה, קֹדֶשׁ לַה' צְבָאוֹת, וּבָאוּ כָּל הַזֹּבְחִים, וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם. וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא", כוונת הנביא היא שכל הכלים בירושלים יהיו כלי קודש, ולא יהיו עוד סוחרי הכלים מוכרים כלים חדשים לעולי הרגל לצורך הקרבת הקרבנות. מפסוק זה אפשר ללמוד שגם סוחרים מבני ישראל, כאלו שהיו מוכרים כלי קודש בירושלים, נקראו 'כנענים'.

נח דניאל ואיוב

"אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי לִמְעָל מַעַל…
וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ:
נֹחַ, דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב,
הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם".

הנביא יחזקאל עסק בשאלת הגמול והעונש לצדיקים ולרשעים, ואמר שנפש הצדיקים תינצל מהאסון, אבל הם לא יוכלו להציל את הרשעים מהמוות.

כדי לחזק את דבריו, הביא יחזקאל דוגמה משלושה אנשים צדיקים, נח, דניאל ואיוב, ואמר שאפילו אם הם יחיו בארץ אשר עומדת להיחרב, לא יצליחו להציל אותה לא מהרעב, לא מהחיה הרעה, לא מהדֶבר ולא מהחרב.

מדוע נבחרו דווקא שלושת האנשים האלו למשל של יחזקאל?

רוב הפרשנים הסבירו שהמשותף לנח לדניאל ולאיוב הוא ששלשתם הצליחו לעבור בשלום תקופה קשה של צרות ומוות. נח ניצל מחורבן העולם ולא הציל את בני דורו, דניאל ניצל מחורבן ירושלים וגלה לבבל, ואיוב נשאר חי אחרי מות ילדיו ואבדן נכסיו.

רש"י כתב על הפסוק הזה ששלשתם ניצלו גם מחיות רעות, גם מרעב וגם מחרב, והביא ראיות מפסוקים וממדרשים לכך.

שלושת האנשים האלו זכו גם לראות ימים טובים בחייהם, או בלשון רש"י: "ראו עולם בנוי וחרב ובנוי". נח יצא מהתיבה והתחיל בבניין העולם, דניאל עלה לגדולה בבבל וזכה לחיות עד ימי שיבת ציון, ואיוב ראה את צאצאיו ארבעה דורות אחריו.

איוב

חז"ל נחלקו בגמרא האם מעשה איוב אכן קרה או שמא משל היה, ואם קרה, באיזו תקופה.

היו שאמרו שאיוב חי בימי האבות או בימי יציאת מצרים, והיו שמיקמו אותו בתקופת השופטים או המלכים. יש שיטות שלפיהן איוב חי בימי ממלכת כשדים (חורבן בית המקדש), בימי אחשוורוש, או בימי העלייה ארצה מבבל:

"רבי יהושע בן קרחה אומר איוב בימי אחשורוש היה…
וחכמים אומרים איוב בימי כשדים היה…"
"רבי יוחנן ורבי אלעזר אמרו שניהם:
איוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריא היה"

הזכרת שמות האנשים האלו בנבואת יחזקאל מעידה על כך שבני דורו של יחזקאל הכירו את סיפור נח, את ספר איוב ואת דניאל. לפי זה מסתבר שסיפור איוב אכן היה קדום וקשה למקם אותו בדורות מאוחרים כל כך.

דניאל

המקרא העיד על צדקתם של נח ושל איוב.

על נח נאמר: "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ".

על איוב נאמר: "תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע".

דניאל תואר בחכמה יתרה: "וְדָנִיֵּאל הֵבִין בְּכָל חָזוֹן וַחֲלֹמוֹת".

יחזקאל הזכיר את דניאל פעם אחת נוספת, בנבואה על מלך צור, ואכן ציין שם את דניאל כחכם גדול:

"הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִיֵּאל?
כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ?"

ייתכן שיחזקאל ודניאל הכירו זה את זה. רב המשותף לשניהם: שניהם גלו מירושלים לבבל בגלות המלך יהויכין (11 שנים לפני החורבן), שניהם ראו חזיונות בבבל, שניהם נקראו "בן אדם" ועוד. חז"ל גם מספרים שחנניה מישאל ועזריה, חבריו של דניאל, הלכו לבקש עצה מיחזקאל, ומסתבר שיחזקאל שמע גם על דניאל לאחר שפתר את חלומו של נבוכדנצר ועלה לגדולה.

עם זאת, נבואת יחזקאל נאמרה עוד לפני החורבן, ובימים ההם דניאל היה עוד ילד קטן. בימים אלו, דניאל עוד לא ראה "עולם בנוי וחרב ובנוי", וגם עוד לא ניצל מחיות רעות (מעשה 'דניאל בגוב האריות' קרה במלכות פרס, עשרות שנים אחר כך). קשה להניח שיחזקאל ישתמש בו כדוגמה לאחד מצדיקי העולם.

חשבתי להסביר שאולי התכוון יחזקאל לאדם אחר בשם דניאל. בנו של דוד המלך.

כלאב

על ארבעת בניו הגדולים של דוד המלך נאמר בספר שמואל:

"וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן, לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת.
וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב, לַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי,
וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה, בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר.
וְהָרְבִיעִי, אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית".

בספר דברי הימים השתנה שמו של כלאב לדניאל:

"הַבְּכוֹר אַמְנֹן, לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִית,
שֵׁנִי דָּנִיֵּאל, לַאֲבִיגַיִל הַכַּרְמְלִית.
הַשְּׁלִשִׁי לְאַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה, בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר,
הָרְבִיעִי, אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית".

הגמרא במסכת ברכות אומרת שכלאב הוא דניאל:

"אמר רבי יוחנן: לא כלאב שמו אלא דניאל שמו.
ולמה נקרא שמו כלאב?
שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה.
ועליו אמר שלמה בחכמתו:
'בְּנִי, אִם חָכַם לִבֶּךָ, יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי'"

כלומר: דניאל בן דוד היה מנצח בחכמתו את כולם, ואפילו החכם באדם (שהיה אחיו הקטן) שיבח את חכמתו.

לאחר מעשה דוד ובת שבע, אמר נתן הנביא לדוד את משל 'כבשת הרש', ודוד חרץ את הדין של עצמו ואמר: "וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם" (כפול ארבע).

העונש הראשון של דוד היה: "וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם", ואכן ארבעה מבניו מתו: הילד שנולד לבת שבע מת כעבור כמה ימים, אבשלום רצח את אמנון, אבשלום נהרג בסוף המרד ואדוניה נהרג בפקודת שלמה.

נראה כאילו ההרג 'דילג' על דניאל, בנו השני של דוד.

מתיאור חכמתו של דניאל, אפשר להניח שהוא פרש מכל ענייני המלכות ועסק בחכמה. אחרי מותו של אמנון, דניאל היה הבן הגדול של דוד, אבל לא סופר שהוא ניסה להעמיד עצמו כיורש המלכות.

הגמרא במסכת שבת אומרת שארבעה אנשים 'מתו בעטיו של נחש', כלומר לא חטאו מימיהם ומתו בגלל החטא הקדמון, ואלו הם:

"בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד".

ראינו שדניאל בן דוד היה חכם גדול, ניצל מגזירת חרב שריחפה על משפחתו, והוכתר לאחד מארבעת האנשים הצדיקים בעולם. לכן, אפשר לטעון שיחזקאל השתמש בו כמשל לאדם צדיק אשר ניצל מן הפורענות.

קוץ ודרדר

"וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ,
וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה"

לאחר חטא האדם, נגזר עליו לאכול את פרי האדמה בעיצבון ובזעת אפיו עד יום מותו. עוד נגזר עליו שאדמתו תצמיח לו קוצים ודרדרים.

צמיחה פראית של קוצים מופיעה בתנ"ך משלוש סיבות:

  • נטישת מקום יישוב
  • עצלות
  • עונש לבעל האדמה

הקוצים נקראו בתנ"ך בשמות רבים: אטד, באשה, ברקן, גַלגל, דרדר, חֵדֶק, חוחַ, חרוּל, נעצוץ, סילון, סירים, סרפד, סָרָבִים, עקרבים, ערער, צנינים, קוץ, קימושׂ, שִׂכּים, שמיר ושַיִת.

נטישה

קוצים גדלים בדרך כלל במקומות עזובים.

הושע דיבר על חורבן ממלכת ישראל ואמר: "קוֹץ וְדַרְדַּר יַעֲלֶה עַל מִזְבְּחוֹתָם", כביטוי לשיממון.

ישעיה התנבא על חורבן אֱדום ואמר: "וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים, קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ".

עצלות

קוצים גדלים גם עקב הזנחה ועצלות. בספר משלי נאמר:

"עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי,
וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב.
וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים,
כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים,
וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה"

כלומר: כרם מוזנח מצמיח קוצים במקום ענבים.

ירמיהו הפציר באנשי ירושלים: "נִירוּ לָכֶם נִיר, וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קֹצִים", כלומר: חִרשו את השדה היטב, ורק אז תוכלו לזרוע אותה. גם כאן הקוצים נשארים באדמה בגלל העצלות של בעל השדה. פירוש המשל הוא, שיש קודם להסיר את המעשים הרעים ואת התועבות, ורק אז לעשות טוב. וכמו שכתב שם רש"י: "אל תהי צעקתכם לפנַי מתוך הרֶשע, כי אם מתוך תשובה".

גם משה וגם יהושע הזהירו את בני ישראל שאם לא יורישו את גויי הארץ, יישארו הגויים כקוצים בעיניהם.

משה אמר: "וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם, וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם"

יהושע אמר: "וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ, וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם, וְלִצְנִנִים בְּעֵינֵיכֶם".

גם במקרה זה, הקוצים הם תוצאה של עצלות ושל רפיון.

עונש

הקוצים שהוזכרו בקללת האדם צומחים כעונש. האדם עובד את אדמתו בזעת אפיו, והיא לא מחזירה לו כגמולו ומצמיחה לו קוצים.

איוב חתם את נאומיו הרבים בשבועה על יושר דרכיו. הוא קילל את עצמו ואמר שאם נהג שלא כשורה – אדמתו תצמיח צמחים רעים:

"אִם עָלַי אַדְמָתִי תִזְעָק, וְיַחַד תְּלָמֶיהָ יִבְכָּיוּן.
אִם כֹּחָהּ אָכַלְתִּי בְלִי כָסֶף, וְנֶפֶשׁ בְּעָלֶיהָ הִפָּחְתִּי.
תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ, וְתַחַת שְׂעֹרָה בָאְשָׁה"

ירמיהו אמר: " זָרְעוּ חִטִּים וְקֹצִים קָצָרוּ".

ייתכן שהמון העם נטו לחשוב שזרעי החיטה בעצמם צומחים וגדלים כקוצים, וכך משמע גם מדברי כמה מהפרשנים (רש"י: "כשתזרענה מיני זרעים תצמיח קוץ ודרדר").

זיהוי הקוץ והדרדר

אונקלוס תרגם את 'קוץ ודרדר': "כּוּבִּין וְאָטְדִין". כך תרגם גם יונתן בספר הושע. 'כובין' זהו התרגום הרגיל ל'קוצים', ו'אטדין' הוא האטד, הצמח חסר התועלת שביקש למלוך על העצים במשל יותם.

רש"י כתב שהקוץ והדרדר הם צמחים שראויים למאכל לאחר תיקון.

חז"ל זיהו אותם עם "עַכָּבִית וְקִנְרָס", שני ירקות קוצניים שיש טורח רב בהכנתם. יש אומרים שקוץ הוא עכבית ודרדר הוא קנרס, ויש מחליפים. את הפסוק בירמיהו: "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה" תרגם יונתן: "וִיהֵי כְּעַכּוֹבִיתָא בְּמֵישְׁרָא". מהדמיון בצליל המילים 'ערער' ו'דרדר', נוכל אולי להכריע שהדרדר הוא העכבית.

ככל הנראה, שני צמחים אלו הם מינים שונים של הירק המוכר לנו כ'ארטישוק', וכפי שתיאר אותו הרמב"ם בפירוש המשניות:

"ועליו קוצים רבים, קולפים הקוצים וזורקים, ואחר כך קולפים אותו הקלח, ונאכל חי ומבושל עם בשר וגם מטוגן, והוא רב מאד בארצות המערב ואיי ספרד".

שחין מצרים

אחת הקללות מפרשת 'כי תבוא' היא קללת השחין. מכה זו הוזכרה פעמיים בין הקללות.

בפעם הראשונה נאמר:

"…בִּשְׁחִין מִצְרַיִם, וּבַטְּחֹרִים, וּבַגָּרָב, וּבֶחָרֶס,
אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא".

מכת השחין באה על מצרים לאחר שמשה השליך השמימה מלוא חפניו פיח כבשן:

"וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה,
וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם"

גם קללת השחין מופיעה מעט אחרי הפסוק:

"יִתֵּן ה' אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר".

בפעם השנייה נאמר על מכת השחין:

"…בִּשְׁחִין רָע,
עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם,
אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא,
מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ"

השחין השני יתר על הראשון בכך שהוא במקומות גלויים, בעוד הראשון הוא נסתר (אפשר ללמוד זאת מסמיכותו למכת הטחורים). השחין "עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם" עשוי למנוע מלעמוד וללכת, כפי שנאמר בשחין מצרים: "וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין".

פסוק הדומה ל"מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ" מצאנו גם בדיני הצרעת בספר ויקרא: "וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע, מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו".

גם ישעיהו הנביא השתמש בביטוי דומה בפרק הראשון בספרו:

"עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה?
כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי.
מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם,
פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה"

כוונתו היא: גם אם תוסיפו לחטוא, אין עוד מקום שלם בגופכם שיהיה אפשר להכות. זהו משל על השִפלות הנוראה שהגיעו אליה בני ישראל באותם ימים, עד כדי כך שלא יכול היה להיות גרוע יותר.

בתחילת ספר איוב, מסופר על הצרות הרבות שהביא השטן על איוב כדי לגרום לו לסור מאמונתו. בעוד איוב יושב ומתאבל על מות בניו, היכה אותו השטן במכת השחין:

"וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי ה',
וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע,
מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ.
וַיִּקַּח לוֹ חֶרֶשׂ לְהִתְגָּרֵד בּוֹ,
וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר"

נראה כאילו פסוקים אלו נכתבו כנגד השחין שמוזכר בתורה. הביטוי 'שְׁחִין רָע' נאמר בשניהם, ו'מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ' כפי שנאמר בתורה. החרס (חרשׂ) שלקח איוב כדי להתגרד דומה למכת החרס שהוזכרה עם השחין הראשון, ואיוב ישב בתוך האפר, בדומה לשחין מצרים שהתחיל מהשלכת האפר.

שחין בדברי חז"ל

בדברי חז"ל אנו רואים שהשחין הוא מחלת עור חשוכת מרפא, והאדם שחולה בה מורחק מהחברה.

הגמרא במסכת ברכות אומרת שהרואה את מוכי השחין מברך "ברוך דיין האמת", ובמסכת כתובות הוזכר השחין כסיבה מוצדקת לאישה לדרוש גט מבעלה. בירושלמי נאמר גם שחולה השחין פטור מעלייה לרגל, מפני שאינו יכול לעלות יחד עם כולם.

 

רפואת השחין

בתנ"ך ובדברי חז"ל הוזכרו רפואות בדרך נס מהשחין.

חזקיה מלך יהודה חלה בשחין, וישעיה ציווה למרוח דבלת תאנים על השחין, וכך הוא נרפא.

במדרש (ויקרא רבה) מסופר על חולה שחין שירד לטבול בכינרת, ונרפא בזכות 'בארה של מרים' שהייתה שם. מעשה זה מזכיר את רפואת נעמן הארמי מהצרעת לאחר שטבל בירדן כדבר אלישע.

יחזקאל התנבא על הנחל היוצא מן המקדש וזורם אל ים המלח. על העצים שצומחים על שפת הנחל הוא אמר: "וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל, וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה". חז"ל אמרו במדרש: "וכל אדם שהוא חולה או מוכה שחין, רוחץ מן המים ומתרפא".

חרצנים וזג

ענבים

"כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ,
מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן,
מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג
לֹא יֹאכֵל"

הנזיר נאסר בשתיית יין, אבל התורה עשתה סייג לדבריה, ואסרה עליו את כל מה שיוצא מגפן היין: חומץ, מִשְׁרַת ענבים, ענבים לחים ויבשים, חרצנים וזגים.

הביטוי "מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג" בא לכלול את כל מרכיבי הפרי, ואפילו את הפסולת (דומה למשפט שאמר אברהם "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ").

חרצנים וזג הן שתי מילים יחידאיות (לא הוזכרו עוד בתנ"ך), וקשה לבאר את פירושן.

אנו קוראים לקליפת הענבים 'זג', ולגרעינים 'חרצנים'.

אפשר לראות רמז לכך מלשון הפסוק, שכן ה'חַרְצַנִּים' הוזכרו ברבים וה'זָג' ביחיד, ואכן לכל ענב יש קליפה אחת וגרעינים רבים[1].

חכמינו במשנה נחלקו מהם החרצנים ומהו הזג.

"אֵלּוּ הֵן הַחַרְצַנִּים וְאֵלּוּ הֵן הַזַּגִּין?
הַחַרְצַנִּים אֵלּוּ הַחִיצוֹנִים, וְהַזַּגִּין אֵלּוּ הַפְּנִימִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שֶׁלֹּא תִּטְעֶה: כְּזוּג שֶׁל בְּהֵמָה. הַחִיצוֹן זוּג, וְהַפְּנִימִי עִנְבָּל".

שיטת רבי יהודה הפוכה ממה שהורגלנו לחשוב. רבי יוסי חולק עליו, ונותן לו סימן לזיכרון[2]: "כזוג של בהמה", כלומר: כמו פעמון התלוי בצוואר הבהמה. הפעמון נקרא בארמית 'זוג', וכמו הענב, גם הוא מורכב מ'קליפה' חיצונית ומ'גרעין' פנימי. כמו שבפעמון החלק החיצון נקרא 'זוג', כך גם בענב, הקליפה נקראת 'זג'.

מקור המחלוקת בין רבי יהודה לרבי יוסי הוא בשני תרגומים ארמיים שונים לפסוק.

אונקלוס מתרגם: 'מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג': "מִפּוּרְצְנִין וְעַד עִצּוּרִין". פורצנים בארמית אלו הגרעינים, ושיטת רבי יוסי היא[3].

לעומת זאת, בתרגום יונתן נכתב: "מִקְּלוּפִין וְעַד זַגִּין גַּוָאִין דְּעִנְבָא", כלומר: מהקליפות ועד הזגים הפנימיים של הענב, וזו היא שיטת רבי יהודה.

זג וזגוגית

מפני שהמילה 'זג' היא יחידאית, קשה להבין את פירושה בעזרת השוואה למילים אחרות.

הזכוכית, מופיעה גם היא פעם אחת בלבד בתנ"ך, בספר איוב:

"לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית[4], וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז".

בלשון חז"ל, היא נקראת גם 'סכוכית'. רש"י במסכת שבת הסביר ש'זכוכית' נקראת כך מפני שהיא זכה ושקופה, ו'סכוכית' נקראת כך מפני שסוכים (רואים) דרכה.

בארמית, נקראת הזכוכית 'זוגיתא' (ג' במקום כ'). אומן זכוכית נקרא 'זגג' וגם אנו משתמשים לעתים במילה 'זגוגית'.

ייתכן שקליפת הענב נקראה 'זג', מפני שהיא שקופה וזכה כמו זכוכית, ואפשר לראות דרכה את החרצנים.


 

[1] לשיטת רבי אלעזר בן עזריה, אינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג אחד

[2] רבי יהודה נודע בסימני הזיכרון שהיה נותן (דצ"כ עד"ש באח"ב במכות מצרים, זד"ד יה"ז במידות לחם הפנים). אולי התכוון רבי יוסי לרמוז לרבי יהודה שכדאי לו לדבוק במנהגו ולזכור בעזרת סימן, כדי שלא יטעה.

[3] נזיר ל"ט ע"א

[4] יש נוסחאות שבהן זכוּכית מנוקדת בשורוק.

מראות הצובאות

"וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת,
בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת,
אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"

שונה מלאכת הכיור ממלאכת שאר כלי המשכן. הכיור לא נעשה מתרומת המשכן הכללית, אלא מנדבה פרטית של הנשים הצובאות. בסיכום כמויות תרומת הנחושת, הוזכרו כל כלי הנחושת שנעשו ממנה, ורק הכיור לא מופיע:

"וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁקֶל.
וַיַּעַשׂ בָּהּ אֶת אַדְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד,
וְאֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת, וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ, וְאֵת כָּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ.  וְאֶת אַדְנֵי הֶחָצֵר סָבִיב, וְאֶת אַדְנֵי שַׁעַר הֶחָצֵר,
וְאֵת כָּל יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן, וְאֶת כָּל יִתְדֹת הֶחָצֵר סָבִיב".

כמה שאלות עולות מתיאור מעשה הכיור, ואנסה לענות עליהן:

  • מי הן אותן 'צובאות' שממראותיהן הכינו את הכיור?
  • מדוע נדרשו הנשים להתקהל ולצבוא, ותרומתן לא נלקחה מיד כאשר באו?
  • איך ייתכן שהנשים התקהלו בפתח אוהל מועד, אם עדיין לא הוקם המשכן?

צבא

שתי משמעויות יש לשורש 'צבא': התייצבות לעבודה (עבודת המלך, עבודת המשכן, מלחמה ועוד) וגם התקהלות של עם רב.

איוב אמר: "הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ עֲלֵי אָרֶץ, וְכִימֵי שָׂכִיר יָמָיו" וכוונתו: לכל בני האדם יש תפקיד בעולם לזמן קצוב.

על עבודת הלוויים במשכן נאמר: "כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא, לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד".

ישעיהו התנבא על העמים הרבים שהתקהלו על ירושלים: "הֲמוֹן כָּל הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל הַר צִיּוֹן".

במעשה הכיור, מופיע השורש 'צבא' פעמיים: "בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת, אֲשֶׁר צָבְאוּ". אפשר לומר שבפעם הראשונה הכוונה לנשות הצבא, הנשים שנרתמו לעבודת בניית המשכן (כך כתב האבן עזרא), ובפעם השנייה הכוונה היא שאותן נשים התקהלו יחד והביאו את המראות שלהן.

אהל מועד

התרגום הארמי לנשים הצובאות הוא: "נְשַׁיָּא דְּאָתְיָן לְצַלָּאָה בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא", ובעברית: הנשים אשר באו להתפלל בשער אוהל מועד. האבן עזרא אמר שהיו אלה נשים שמאסו בתאוות העולם, והיו באות תמיד להתפלל על יד אוהל מועד. נשים אלו, הפסיקו להתייפות ולהתקשט, והחליטו יחד לתת את מראותיהן לתרומת המשכן.

כפי שציינתי, בזמן איסוף התרומות טרם הוקם אוהל מועד, ולכן העלה הרמב"ן את האפשרות שאוהל מועד הוא האוהל שהקים משה לעצמו מחוץ למחנה, כמו שכתוב:

"וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל
וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה,
וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד,
וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה',
יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה".

הסבר זה אינו מתיישב עם התרגום, שכן את אוהל מועד של משה הוא פירש: "מַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא" (בית הלימוד) , ואילו "מַשְׁכַּן זִמְנָא" שתרגם במעשה הכיור, הוא אוהל מועד של המשכן. אולי אפשר להסביר, שלדבריו מראות הכיור נאספו אחרי גמר הקמת המשכן, וזו אולי הסיבה שלא נמנו המראות בסיכום תרומת הנחושת.

מתנה רצויה

רש"י האריך בדבריו על תרומת הנשים הצובאות:

"…והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל,
שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים".

בהמשך, הביא רש"י את המדרש על בנות ישראל שהיו מתקשטות במצרים כדי למצוא חן בעיני בעליהן, ובזכותן בני ישראל פרו ורבו (תלמוד, סוטה י"א ע"ב).

הנשים נדרשו לצבוא ולהתקהל בפתח אהלו של משה, מפני שמשה עיכב את קבלת תרומתן, עד שגילה לו ה' שהוא חפץ במתנה זו.

האנשים הצובאים

בספר במדבר, מסופר שהמדיינים החטיאו את בני ישראל ופיתו אותם להתחתן עם בנותיהם הנוכריות. בעקבות כך, יצאו בני ישראל למלחמת נקמה במדין. בתום המלחמה, הביאו שרי המלחמה את השלל אל משה, ובתוכו גם תכשיטי נשים עשויים זהב:

"וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה… שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת.
וַיֹּאמְרוּ… וַנַּקְרֵב אֶתקָרְבַּן ה',
אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב, אֶצְעָדָה וְצָמִיד, טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז,
לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'".

חיילי ישראל נקראו במלחמה זו: "הָאֲנָשִׁים הַצֹּבְאִים", והגמרא (שבת ס"ד) מספרת שגם במעמד זה סירב משה לקבל מהם את מתנתם:

"אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: שֶׁמָּא חֲזַרְתֶּם לְקִלְקֻלְכֶם הָרִאשׁוֹן?
אָמְרוּ לוֹ: לֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ.
אָמַר לָהֶן: אִם כֵּן, כַּפָּרָה לָמָּה?
אָמְרוּ לוֹ: אִם מִידֵי עֲבֵרָה יָצָאנוּ, מִידֵי הִרְהוּר לֹא יָצָאנוּ".

גם כאן, כאשר הבין משה שכוונתם טהורה, הסכים לקבל מתנה זו, ואף הכניס אותה לזיכרון אל תוך אוהל מועד.

חטא בני עלי

בספר שמואל, מסופר שעלי הכהן הגדול שמע על מעללי בניו, חפני ופינחס:

"וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד,
וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל,
וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".

לכאורה, חטאם חמור ביותר: איסור אשת איש. אבל הפסוקים שמתארים את מעשיהם של בני עלי, מספרים רק שהם היו חוטפים לעצמם בכוח נתחים גדולים מבשר הקרבנות, ואפילו לא רמזו על חטא שקשור לניאוף.

אומרת הגמרא (שבת נ"ה ע"ב) שכל האומר 'בני עלי חטאו' אינו אלא טועה. הגמרא מסבירה שהם בסך הכל נמנעו מלהקריב את קרבנות העוף של הנשים בזמן:

"מִתּוֹךְ שֶׁשִּׁהוּ אֶת קִנֵּיהֶן, שֶׁלֹּא הָלְכוּ אֵצֶל בַּעֲלֵיהֶן,
מַעֲלֶה עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שְׁכָבוּם".

הסיבה שבני עלי לא הקריבו את קרבנות הנשים היא שהם רצו לקבל רק קרבנות של בהמות, אשר בשרן רב ומשביע. כתוצאה מכך, היו מתקבצות וצובאות נשים רבות בפתח המשכן, וממתינות שהכוהנים יואילו בטובם לקבל מהן את התורים או את בני היונה. לפעמים היו הנשים ממתינות שם ימים רבים, ובעליהן היו מחכים להן בבית. בני ישראל היו דיברו על כך שהנשים מתעכבות במשכן בגלל בני עלי, וכך נוצרה השמועה שבני עלי שוכבים עם הנשים. גם עלי הוכיח את בניו על השמועה: "אַל בָּנָי, כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ".

לסיכום

ראינו שלושה מקרים שבהם אנשים או נשים צבאו והתקהלו, וביקשו לתת נדבה וקרבן למשכן.

בני עלי סירבו לקבל את קרבן הנשים הצובאות, מפני שהיו תאבי בשר. משה סירב לקבל את מראות הצובאות ואת התכשיטים מהאנשים הצובאים, מפני שחשש שמא כוונתם איננה טהורה. משנודע לו על טוהר כוונתם – קיבל משה את מתנותיהם, והכניסם אל תוך המשכן לזיכרון.

ברד

"וַה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה…
וַיְהִי בָרָד, וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד".

 נס בתוך נס

מכת ברד מתוארת בתורה כמכה של ברד ואש.

האם הברד המוכר לנו, כדורי הקרח הקטנים אשר יורדים לעתים עם הגשם, זה הוא הברד אשר ירד על מצרים?

אפשר להבין מפסוקי התורה שהברד ירד יחד עם גשמים עזים: "וַיַּמְטֵר ה' בָּרָד", "וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד, וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה".

על השילוב של הקרח עם האש אמרו חז"ל שזה היה "נס בתוך נס", שהקרח לא כיבה את האש, והאש לא המיסה את הקרח.

הברד הכניע את ליבו של פרעה, משה התפלל, והברד נעצר. על עצירת הברד אמרו חכמינו שהברד שהיה באוויר, נשאר תלוי ולא הגיע לארץ:

"תלאן ברפיון. ואימתי ירדו? בימי יהושע על האמוריים…
והשאר עתידין לירד בימי גוג ומגוג".

מקור המדרש הזה הוא בדברי ה' לאיוב:

"הֲבָאתָ אֶל אֹצְרוֹת שָׁלֶג, וְאֹצְרוֹת בָּרָד תִּרְאֶה?
אֲשֶׁר חָשַׂכְתִּי לְעֶת צָר, לְיוֹם קְרָב וּמִלְחָמָה".

בפסוקים אלו מתואר הברד כאילו הוא שמור במאגרים בשמים, והוא יורד מפעם לפעם בזמן מלחמה.

גם כאן הברד מופיע סמוך לשלג, ואפשר להבין שזהו הברד המוכר לנו, אבל אם נתבונן בשתי המלחמות האחרות שהוזכרו במדרש (מלחמת יהושע ומלחמת גוג ומגוג), נגלה שהכוונה היא לברד אחר לחלוטין.

אבני אלגביש

כאשר נלחם יהושע בחמשת מלכי האמורי, ה' השליך על המלכים הנסים אבנים מן השמים:

"וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן,
וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ,
רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב".

הברד הזה נקרא כאן "אַבְנֵי הַבָּרָד".

מנין לנו שלא היו אלו אבני קרח? במסכת ברכות כתוב שמי שרואה אבנים אלו, צריך לתת שבח והודאה לה' ולברך 'ברוך שעשה לאבותינו נס במקום הזה':

"הרואה מעברות הים, ומעברות הירדן, מעברות נחלי ארנון, אבני אלגביש במורד בית חורון
על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום".

אם היו אלו אבני קרח – הן היו נמסות, ולא היה אפשר לברך ולהודות בראייתן.

הגמרא כינתה את האבנים האלו 'אבני אלגביש' על פי נבואת יחזקאל על מלחמת גוג ומגוג:

"וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם,
וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ,
אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו".

'אבני אלגביש' נסמכו מצד אחד ל'גשם שוטף', אך מצד שני ל'אש וגפרית'. אפשר לפרש שנפילת אבנים אלו מלווה ברשפי אש, אפילו אם יורד גשם שוטף מסביב. גם בספר תהלים מוכר הברד בין האש והמים: "אֵשׁ וּבָרָד, שֶׁלֶג וְקִיטוֹר".

הזכרנו את דברי חז"ל, שמכת הברד המשיכה במלחמת יהושע ועתידה להופיע שוב בימי גוג ומגוג, ואפשר להבין מכך שגם במצרים לא היה זה ברד של קרח, אלא 'אבני אלגביש', אבנים שנופלות מן השמים יחד עם רשפי אש.

הסבר טבעי

לאור כל האמור ייתכן להסביר את מכת הברד בדרך הטבע: במכה זו, נפלו במצרים סלעים שהגיעו מחוץ לכדור הארץ (מטאוריטים). בכניסתם אל האוטמוספירה האבנים מתחממות ובוערות. נפילת מטאוריט גדול מלווה לפעמים בקולות רעם עזים ("וַה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד").

לפי הסבר זה, גם המדרש על אבני הברד שנותרו תלויות באוויר מתיישב עם הטבע, שכן האבנים ממשיכות לרחף בחלל ורק לעיתים נדירות חודרת לכדור הארץ אבן גדולה שיכולה להגיע עד לאדמה.