"כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד,
וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב"

בפסוק זה מתוארת שפלות גדולה של עם ישראל אחרי שנים רבות של צרות.

הביטוי "עָצוּר וְעָזוּב" מופיע 5 פעמים בתנ"ך, ובכולן במשמעות של חורבן מוחלט.

ירבעם ואחאב, שני מלכי ישראל אשר הרשיעו מאוד, עד שכללו אותם חז"ל בין המלכים ש'אין להם חלק לעולם הבא'.

אחיה השילוני התנבא על בית ירבעם, ואליהו הנביא על בית אחאב.

בשתי הנבואות נאמר שלא יישאר להם "עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל".

תרגום יונתן לפסוק זה הוא: "אֲחִיד וְשָׁבִיק", כלומר: תפוּס ומשוחרר. ייתכן שהכוונה היא ל"עבד ובן-חורין", גם העבדים וגם השׂרים של ירבעם ושל אחאב יבואו על ענשם.

הרד"ק (בשם אביו) פירש זאת על נכסי המלך העצורים בידו (ממון), ועל הנכסים העזובים בחוץ (בהמות וקרקעות).

מפירושים אלו, אפשר להבין ש'עצור' ו'עזוב' הן מילים מנוגדות זו לזו. האחת מלשון עצירה ומניעה, והשנייה מלשון שחרור וחירות.

לעומת זאת, רבו המפרשים ש'עצור' ו'עזוב' הן מילים בעלות משמעות דומה.

התרגום הירושלמי על הפסוק שפתחנו בו הוא: "וְאִנוּן שְׁבִיקִין וּרְטִישִׁין, וְלֵית לְהוֹן דִּסְעַד וְסָמִיךְ", כלומר: והם עזובים ונטושים, ואין להם עוזר וסומך.

את אחד הפסוקים הקשים בספר ישעיהו: "וְהָיָה לָהֶם דְּבַר ה', צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו", תרגם יונתן כך: "בְּכֵן יְסַבְּרוּן לְסָעִיד בְּעִדַּן דְּאַיְתִּי עֲלֵיהוֹן עָקָא, וְלָא יְהֵי לְהוֹן סָעִיד וְסָמִיךְ", ובעברית: "על זאת יקוו לעזרה כאשר יביא עליהם צרה, ולא יהיה להם עוזר וסומך" (יונתן האריך מאוד בתרגום זה, ולא נצמד כלל למילות הפסוק).

יוצא לפי זה ש'עצור ועזוב' הוא 'עוזר וסומך', ופירוש הפסוק הוא שאזלו כוחות עם ישראל, ואין מי שיעזור להם.

לפי פרשנים רבים, 'עצור' הוא עם שנשלט בידי מלך.

על שאול המלך נאמר: "זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי", ועל העיר הצפונית 'לַיש' נאמר: "וְאֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר", כלומר: עיר אשר אין בה מריבות, ואין בה איש שרוצה למלוך.

הרד"ק הסביר שהמלך נקרא 'עוצר' – לפי שעוצר העם שלא ילכו, ולא יעשו דבר אלא ברשותו.

המילה 'עצוּר' תתפרש אם כן: "נשלט", כלומר: לא יהיה מלך על ישראל.

ראינו שלפי התרגום הירושלמי 'עזוב' הוא מלשון סמיכה.

התורה מצווה אותנו:

"כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ,
וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ,
עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ"

יש לסייע ולתמוך בבהמה העייפה, גם אם היא שייכת לאחד משונאינו.

בבניין חומות ירושלים בימי שיבת ציון נאמר: "וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלִַם, עַד הַחוֹמָה הָרְחָבָה". אין הכוונה שהם עזבו את ירושלים ויצאו ממנה, אלא הם ערמו עפר על החומה מתוך העיר כדי לחזקה ולסמוך אותה.

אימו של יהושפט מלך יהודה נקראה "עזובה", וכן אשתו של כלב בן חצרון. וודאי שמשמעות השם היא חיובית, מלשון סמיכה ועזרה.

בימי ירבעם בן יואש מלך ישראל (ירבעם השני) נאמר: "וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב, וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל". רואים אנו בפירוש ש'עזוב' מקביל ל'עוזר'.

אם כן, "אֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב" פירושו: בני ישראל לא נשלטים בידי מלך, ולא נסמכים בידי עוזר.

פינחס, בנו של אלעזר בן אהרן הכהן, הוזכר לראשונה בספר שמות ברשימת הייחוס של שבט לוי.

בפעם השנייה, הופיע פינחס פתאום ודקר בקנאתו את נשיא שבט שמעון. לאחר מכן גם הוביל את מלחמת הנקמה במדיינים.

בספר יהושע נשלח פינחס אל עבר הירדן לברר מדוע בנו בני ראובן בני גד ובני מנשה מזבח על הירדן.

בסוף ספר שופטים, הוביל פינחס את שבטי ישראל למלחמה בשבט בנימין לאחר מעשה 'פילגש בגבעה'.

בספר דברי הימים א' (ט כ) מסופר על אדם בשם 'פינחס בן אלעזר' שהיה פקיד על הלויים בימי דוד המלך, ויש אומרים שזהו פינחס המפורסם.

לפי חז"ל, היה פינחס מעורב בסיפורים נוספים:

• פינחס היה היה אחד משני המרגלים ששלח יהושע בן נון ליריחו (מדרש תנחומא על פרשת שלח).
• "וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים" (שופטים ב א). חז"ל אמרו שהיה זה פינחס, והוא הוכיח את בני ישראל על כך שכרתו ברית ליושבי הארץ.
• בימי גדעון נאמר: "וַיִּשְׁלַח ה' אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שופטים ו ח). גם אותו זיהו חכמים כפינחס. יש אומרים שאותו נביא הוא המלאך שנגלה לגדעון וציווה אותו להילחם במדיין (רלב"ג).
• פינחס ישב בארץ הגלעד בימי השופט יפתח, וסירב ללכת אל יפתח ולהתיר לו את נדרו. בגללו קיים יפתח את הנדר הנורא והרג את בִתו. "פינחס אמר: הוא צריך לי, ואני אלך אצלו?! יפתח אמר: אני ראש קציני ישראל, ואני אלך אצלו?! בין זה לזה אבדה הנערה" (בראשית רבה).

אם אכן חי פינחס עד ימי יפתח, היה הוא בן למעלה מ-300 שנה (מלחמת 'פילגש בגבעה' אמנם מופיעה בסוף ספר שופטים, אבל לפי רוב השיטות התרחשה בתקופה מוקדמת יותר, כאשר פינחס עוד לא היה מבוגר כל כך). אם פקיד הלויים בימי דוד הוא אכן אותו פינחס, אז שני חייו אף ארוכים יותר. רואים אנו גם שחז"ל זיהו את מלאך ה' כפינחס, ואפשר להבין מכאן שייחסו לו תכונות על טבעיות.

ידועה ומפורסמת הטענה ש"פינחס הוא אליהו". המקור לקשר בין פינחס לאליהו נמצא ב'תרגום יונתן' לספר שמות (ו י"ח):

"וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה"
"וּשְׁנֵי חַיוֹי דִקְהָת חֲסִידָא מְאָה וּתְלָתִין וּתְלַת שְׁנִין,
חַיָיא עַד דְחָמָא יַת פִּינְחָס הוּא אֵלִיָהוּ כַּהֲנָא רַבָּא
דְעָתִיד לְמִשְׁתַּלְחָא לְגָלוּתָא דְיִשְׂרָאֵל בְּסוֹף יוֹמַיָא".
[קהת חי 133 שנה, עד שראה את פינחס הוא אליהו הכהן הגדול שעתיד להישלח אל גלות בני ישראל בסוף הימים].

בגמרא (ב"מ קי"ד ע"ב) מסופר על אחד האמוראים שראה את אליהו בבית הקברות של גויים, ושאל אותו: "האם לא כהן אתה?". אליהו לימד אותו שקברי גויים אינם מטמאים.

לעומת זאת, יש מקורות אשר סותרים את הזיהוי הזה:

"פעם אחת נחלקו רבותינו בדבר:
אלו אומרים משל גד, ואלו אומרים משל בנימין.
בא אליהו, עמד לפניהם ואמר להם:
רבותינו, מה אתם נחלקים? אני מבני בניה של רחל" (ב"ר).

כדי לזהות את אליהו הנביא עם פינחס, נצטרך לומר שהוא חי כמעט 600 שנה. האם חז"ל אכן התכוונו שהיה זה אותו אדם ממש? ייתכן. אבל אפשר גם לטעון ש'זיהוי' זה נועד להצביע על הקבלות וקישורים רבים בין פינחס לאליהו. כעת אציג כמה מהדמיונות בין שני האישים האלו, ואתבסס גם על הופעותיו של פינחס לפי דברי חז"ל:

• על פינחס נאמר: "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם", ואליהו אמר: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה'".
• פינחס נשלח מעבר הירדן לרגל את יריחו, ואליהו הלך מיריחו אל עבר הירדן, שם עלה בסערה השמימה. את שניהם חיפשו אנשים מיריחו במשך שלושה ימים (חיילי מלך יריחו חיפשו את פינחס, ובני הנביאים את אליהו).
• המלאך (פינחס?) שנגלה לגדעון, ציווה עליו לשפוך מרק נוזלי על הבשר שהגיש לו, ובדרך נס העלה את הבשר באש. במעמד הר הכרמל, ציווה אליהו לשפוך כדי מים על העולָה, ואחר כך ירדה אש מהשמים ושרפה את הבשר ואת המים.
• אחרי המפגש עם המלאך, הצטווה גדעון לקחת שני פרים אשר אחד מהם היה מוקדש לבעל, להרוס את מזבח הבעל, לבנות מזבח לה', ולהקריב עליו את הפר השני. כך עשה גם אליהו: לקח שני פרים, אחד נתן לעובדי הבעל ואחד הקריב לה'. הוא בנה על יד מזבח הבעל את מזבח ה' ההרוס, והקריב עליו. גם גדעון וגם אליהו היו בסכנה גדולה אחר כך: אנשי עפרה ביקשו להרוג את גדעון, ואיזבל המלכה ביקשה להרוג את אליהו.
• בימי יפתח, לא היה מכבודו של פינחס לגשת אליו. לעומת זאת, בימי אחאב, הקפיד אליהו לחלוק כבוד למלך: "וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו, וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה". כמובן שהוא ידע גם להוכיח את המלך על חטאיו הרבים.
• אולי אפשר לומר שכנגד בת יפתח שמתה, החייה אליהו את בן האישה האלמנה.

הקבלות אלו מצביעות בצורה ברורה על קשר בין פינחס לבין אליהו.

התייחסות כמעט מפורשת לפינחס ולאליהו יחד, מצאנו בדברי מלאכי, אחרון הנביאים:

"בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ, הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם…
תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו,
בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו‍ֹן.
כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ,
כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא".

קשה לקרוא פסוקים אלו מבלי לקשרם לפינחס. ברית שלום, כהן, מלאך ה'.

מלאכי חתם את ספרו עם אליהו הנביא: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא".

"גּוֹרָל אֶחָד לַה', וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל"

מעשה שילוח השעיר לעזאזל ביום הכיפורים מעורר תמיהה רבה, משום שנראה כאילו מקריבים קרבן לכוח כלשהו מלבד לה'.

יש אפשרות להסביר ש'עזאזל' זהו שם מקום (הר ששמו 'הר עזאזל'), או תיאור מקום (מקום עַז וקשה).

הרשב"ם פירש שעל פי הפשט, עזאזל זהו מקום מרעה העִזים במדבר, ופירוש הפסוק הוא שיש לשלח את השעיר לרעות במדבר יחד עם כל חבריו השעירים.

לעומת הסברים אלה, מפרש הרמב"ן שמשלחים את השעיר אל 'השׂר המושל במקומות החורבן', כלומר: במדבר שולט כוח של שיממון וחורבן, וציווה אותנו ה' לשלח שעיר לאותו כוח. הכינוי של אותו הכוח הוא 'שעיר'. מסביר הרמב"ן שאין זה קרבן שאנו מקריבים לאותו כוח, אלא אנו מקיימים את ציווי ה'. הוא ממשיל את זה לאדון שציווה לתת מסעודתו מנה לאחד מעבדיו.

לדברי הרמב"ן, הסיבה שבוחרים את השעיר לעזאזל בעזרת גורל היא להראות שאין זו בחירה שלנו, וזה איננו קרבן מאתנו לאותו כוח, אלא השעיר נבחר 'באקראי'.

באותם הימים, היו אנשים מבני ישראל שעבדו את השעירים והיו מקריבים להם קרבנות. התורה מזהירה את בני ישראל להביא "אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה", ולהקריבם במשכן בלבד. עוד מדגישה התורה ואומרת: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". רואים מכאן שהשדה הוא מקום משכנם של הכוחות האלו. התורה אסרה להקריב להם, אבל ציוותה לשלח להם שעיר פעם בשנה.

ציפורי מצורע

סדר טהרת המצורע דומה להפליא למעשה שעירי יום הכיפורים. שם לוקחים שתי ציפורים,  את האחת שוחטים על כלי עם מים, ואת השנייה טובלים במים ובדם, מזים איתה על המצורע, ומשלחים אותה "עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה".

המשנה אשר מפרטת את דיני שעירי יום הכיפורים, זהה כמעט למשנה על ציפורי המצורע:

"שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁוִין בְּמַרְאֶה, וּבְקוֹמָה, וּבְדָמִים, וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁוִין, כְּשֵׁרִים. לָקַח אֶחָד הַיּוֹם וְאֶחָד לְמָחָר  – כְּשֵׁרִים" (יומא ו א).

"שְׁתֵּי צִפֳּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁווֹת בְּמַרְאֶה, וּבְקוֹמָה, וּבְדָמִים, וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁווֹת, כְּשֵׁרוֹת. לָקַח אַחַת הַיּוֹם וְאַחַת לְמָחָר – כְּשֵׁרוֹת" (נגעים יד ה).

את השעיר משלחים לעזאזל עם צמר אדום קשור על ראשו, ואת הציפור משלחים לשדה עם דם  על ראשה.

גם השעיר וגם הציפור מסמלים היפרדות מגורמים שליליים והרחקתם אל מקום לא מיושב. השעיר נושא את עוונות בני ישראל אל המדבר, והציפור מכפרת על המצורע וכאילו נושאת ממנו את טומאתו.

אליהו בהר הכרמל

אליהו הנביא כינס אל הר הכרמל את עם ישראל והמלך אחאב בראשם יחד עם 450 נביאי הבעל. לאחר תוכחה נוקבת לבני ישראל ("עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?!"), ציווה להביא שני פרים. את האחד יקריבו נביאי הבעל  ואת השני יקריב הוא. הנביאים יקראו בשם הבעל והוא יקרא בשם ה', והאלהים שיענה ויוריד אש מן השמים – הוא האלהים.

אליהו הציע לנביאי הבעל לבחור לעצמם את הפר בראשונה, מפני שהם רבים והוא לבדו. כוונה נוספת הייתה לו: שלא יאמרו שהוא לקח לעצמו פר טוב יותר. אפשר להוסיף ולומר שכמו שהכהן הגדול לא בוחר בעצמו את השעיר אשר יישלח לעזאזל, כך לא רצה אליהו בעצמו לבחור פר שיוקרב לבעל.

למרות הצעתו האדיבה, נאלץ בסוף אליהו לתת בעצמו את הפר לנביאי הבעל.

אמרו חז"ל במדרש:

"אמר להם אליהו לנביאי הבעל:
בחרו שני פרים תאומים מאֵם אחת הגדלים על אבוס אחד,
והטילו עליהם גורלות אחד לשם ואחד לבעל.
ופרו של אליהו היה נמשך אחריו והולך,
ואותו הפר שעלה לשם הבעל –
נתקבצו כל אותם נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים, ונביאי האשרה ארבע מאות,
וכולם לא יכלו להזיז רגלו מן הארץ.
עד שפתח אליהו פיו ואמר לו: לך עמהם".

גם כאן בולט הדמיון לעבודת יום הכיפורים. שני הפרים זהים, האחד מוקרב לה' והשני לבעל, והבחירה ביניהם נעשתה בגורל.

מיד לאחר מעמד הר הכרמל, התחיל לרדת גשם. מיד לאחר יום הכיפורים מגיע חג הסוכות אשר בו מתחילים להזכיר את הגשמים ולהתפלל עליהם.

יעקב ועשו

כפי שהזכרנו, שמו של הכוח השלילי של החורבן הוא 'שעיר'.

'שעיר' זוהי ארצו של עשו. יעקב אמר על אחיו התאום: "הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר". יעקב הביא ליצחק אביו "שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים".  גדיי העיזים מזכירים את שעירי יום כיפור. כאילו רמז יעקב לאביו שעליו לבחור את הטוב מבין השניים, ולשלח את הרע. עיניו של יצחק כהו מזקנותו, והוא נאלץ לבחור בין בניו מבלי לראותם. זה מזכיר את בחירת השעיר לה' בהגרלה.

שערו האדום של עשו מזכיר את השעיר לעזאזל עם הצמר האדום אשר נקשר בראשו.

כאשר חזר יעקב ארצה, נפרד מעשו אחיו לנצח:

"וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה.
וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה…".

עשו הלך לשעיר, אל המדבר השומם, אל הכוחות השליליים, ויעקב – נסע לסוכות, רמז לבני ישראל שעוברים מיום הכיפורים, נקיים וטהורים, אל חג הסוכות.

"וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ"

בפרשת כי תשא מופיע הציווי על הכנת שמן המשחה. השמן נעשה מהין (12 לוג) שמן זית, ועוד בשׂמים רבים במשקל מדויק.

חכמים הסבירו שכדי להעביר את ריח הבשמים לשמן, היו צריכים לשרות את הבשמים במים, לכסות את המים בשמן זית, ולבשל בחום נמוך, קדירה בתוך קדירה, עד שהמים מתאדים וכל חומר הבושם נספג בשמן: "רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ".

מדברי חז"ל נראה שתהליך יצירת השמן וגם השימוש בו היו מלווים בנס: כמות השמן לא חסרה לא בתהליך הרקיחה הממושך, וגם לא לאחר שהשתמשו בו למשיחת הכוהנים והמשכן, וכל כמות השמן נשמרה לעתיד לבוא. גם הרמב"ם כתב בהלכות כלי המקדש: "ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה".
לעומת זאת, לשיטת האבן עזרא היו רוקחים שמן כזה בכל פעם שהיה צורך: "שיעשו תמיד כמוה לקדש הכהנים".

התורה גם מזהירה מפני שימוש בשמן:

"עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ,
וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ,
קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם.
אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ, וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר –
וְנִכְרַת מֵעַמָּיו".

משיח

'הכהן המשיח', הוא הכהן הגדול אשר נמשח בשמן המשחה. משיחת הכהנים מוזכרת רק בתורה ונרמזה פעם אחת בתהילים: "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ, יֹרֵד עַל הַזָּקָן, זְקַן אַהֲרֹן", אבל בכל שאר התנ"ך, המשיח הוא המלך. המלכים היו נמשחים בשמן במעמד ההכתרה, והפעולה  'משיחה' הפכה להיות מילה נרדפת ל'מינוי חשוב'.

מקור המילה "נסיך" הוא בפעולת הניסוך של השמן על ראשו (ואינו דווקא בן המלך, כפי שמקובל בלשוננו).

אליהו הנביא הצטווה:

"וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם.
וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל,
וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ".

מבין שלושת האנשים שהוזכרו בציווי הזה, רק על יהוא נאמר בפירוש שנמשח בשמן. חזאל ואלישע התמנו לתפקידם 'בעל פה'.

התורה אסרה למשוח 'זר' בשמן המשחה. רש"י כתב שזר הוא כל אדם שאינו כהן או מלך. האבן עזרא לעומתו, דבק בפירוש הקבוע של המילה זר: כל מי שאינו כהן. לפי שיטת האבן עזרא – כאשר משחו את המלכים בשמן המשחה, היה זה איסור שהותר בהוראת שעה של נביא.

הרמב"ן פירש שהאיסור לתת על זר אינו כולל את מי שה' ציווה למשוח: את הכהנים ואת המלכים, אשר נקראים שניהם 'משיח ה'', וכך הוא מחזק את שיטת רש"י שמשיחת המלך מותרת מלכתחילה.

כמה מלכים מעם ישראל נמשחו: שאול, דוד, שלמה, יהוא, יהואש ויהואחז. גם באבשלום בן דוד הוזכרה משיחה: "וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ, מֵת בַּמִּלְחָמָה".

דוד נמשח שלוש פעמים: בפעם הראשונה – משח אותו שמואל אחרי שבחר אותו מבין אחָיו, בפעם השנייה, אחרי מות שאול, משחו אותו אנשי שבט יהודה, ובפעם השלישית, אחרי מות איש-בושת בן שאול, משחו אותו כל ישראל עליהם.

מפני שהמלוכה עוברת בירושה, אין צורך למשוח מלך בן מלך, אלא אם יש ספק או מחלוקת מי המלך הבא. שלמה נמשח מפני שאחיו אדוניה הקדים והכתיר את עצמו, יהואש נמשח כדי להכריז על המרד בעתליה המלכה, ויהואחז בן יאשיהו נמשח מפני שאביו נהרג בקרב ולא הספיק לצוות מי מארבעת בניו ימלוך אחריו (נציין שבסופו של דבר – כל הארבעה ישבו על כיסא המלכות).

קרן השמן

מסורת בידינו מחכמינו שרק מלכי בית דוד נמשחו בשמן המשחה.

בספר תהילים נאמר: "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו". לפני משיחת דוד, הצטווה שמואל הנביא: "מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן". את שמן המשחה היו ממלאים בקרן, ויוצקים ממנה על ראש המלך החדש.

גם לפני המלכת שלמה מוזכרת קרן השמן: "וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל, וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה". אפשר לומר ש'האוהל' (בה' הידיעה) זהו מקום משכן ארון הברית, ומכאן נלמד שאת שמן המשחה היו שומרים על יד הארון, בתוך קודש הקדשים.

תפילת חנה מסתיימת בפסוק: "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ". חכמינו אמרו שתפילתה נאמרה כנבואה על דוד שנמשח מקרן השמן.

במשיחת מלכי ישראל שאינם מבית דוד לא הוזכרה קרן השמן.

על משיחת שאול נאמר: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן, וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ", ובמשיחת יהוא, ציווה אלישע את נערו: "וְלָקַחְתָּ פַךְ הַשֶּׁמֶן, וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ". לפי דברי חז"ל, לא היה זה שמן המשחה, אלא 'שמן אפרסמון', שמן בושם יקר ומיוחד.

משיחת הראש בשמן בושם, הייתה נחשבת לתענוג גדול. דוד המלך אמר בתהילים: "דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי", ושלמה בנו אמר בקהלת: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר".

את הפסוק "וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי, בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן" אפשר לפרש כתיאור העונג הגדול: קרני (כבודי, מעמדי) התרוממה, ואת ראשי בללתי ומשחתי בשמן מרוב שמחה. אבל אפשר גם להבין את הפסוק כתיאור משיחתו של דוד למלך: קרן השמן התרוממה למעלה, וממנה נשפך על ראשי שמן המשחה.

"הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ, וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם"

פירוש הפסוק: ה' מעניש את האדם על חטאיו הנסתרים, ובית הדין (אנחנו ובנינו) מעניש על החטאים הגלויים.

בספרי התורה ובחומשים, אפשר להבחין ב-11 נקודות מעל אותיות המילים 'לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד' (לא כולל הד' האחרונה).

יש לנו מסורת על נקודות מעל האותיות: עשר פעמים בתורה, ארבע פעמים בנביאים ופעם אחת בכתובים.

בעבר, סופרים היו מסמנים נקודות מעל אותיות שכתבו בטעות, כדי להימנע ממחיקה שמכערת את הכתב. הקורא היה רואה נקודות מעל מילים מסוימות, ומבין שהן נכתבו בטעות ואין לקרוא אותן.

הנקודות שסומנו בתנ"ך מתפרשות על פי רוב כמחיקה של הכתוב, או ליתר דיוק מיעוט משמעות הכתוב. כביכול: היה ראוי למחוק את המילה הזו, אבל מפני שאיננו יכולים למחקה, נוסיף נקודות מעליה והקורא יבין שהפירוש האמתי איננו ככתבו.

במסכת אבות דרבי נתן נאמר שעזרא הסופר  הוסיף את הנקודות, ואמר: "אם יבא אליהו ויאמר לי: 'מפני מה כתבת כך?' אומר אני לו: 'כבר נקדתי עליהן'. ואם אומֵר לי: 'יפה כתבת!' אעבור נקודה מעליהן".

בפגישה בין יעקב לעשיו אחיו, רץ עשיו אל יעקב 'וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ'. המילה 'וישקהו' מנוקדת, והפירוש הנרמז כאן הוא שלא הייתה זו נשיקה אמתית, אלא בליבו רצה עשיו להרוג את יעקב.

בפרשיית 'פסח שני', כתוב: 'אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ, אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה'. יש נקודה מעל האות ה' במילה 'רחוקה'. המשנה במסכת פסחים לומדת מהנקודה הזו שאין הכוונה לדרך רחוקה ממש, אלא  אפילו 'מאסקופת העזרה ולחוץ', כלומר: מי שנמצא מעבר למפתן בית המקדש בשעת הקרבת קרבן פסח ולא מספיק להיכנס – מקריב פסח שני.

על 11 הנקודות בפסוק 'הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ', דורשים חז"ל שכל עוד לא נכנסו עם ישראל לארץ – היו נענשים בידי שמים על עבירות שבסתר. אבל מרגע שעברו את הירדן – בית הדין מצווים להעניש גם על הנגלות וגם על הנסתרות.

לפי הסבר זה, היה ראוי להיכתב 'הַנִּסְתָּרֹת וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם', ו'הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ' זהו מצב זמני בלבד, עד הכניסה לארץ. 11 הנקודות היו אמורות להופיע מעל המילים לַה' אֱ-לֹהֵינוּ', וכדי שלא לסמן סימן מחיקה מעל שם ה' – הוזזו הנקודות קדימה. מספר הנקודות הוא כמספר האותיות במילים 'לַה' אֱ-לֹהֵינוּ' (עם שם הוי"ה כמובן).

 

נקודות בנביאים

4 מילים מנוקדות בספרי הנביאים.

א. שמעי בן גרא, חירף וגידף את דוד בעוד דוד בורח מפני אבשלום בנו. אחרי מות אבשלום, חזר דוד לירושלים, ושמעי בן גרא התחנן לפניו:
'אַל יַחֲשָׁב לִי אֲדֹנִי עָו‍ֹן,
וְאַל תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ,
בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָצָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם'.

המילה 'יצא' מנוקדת, מפני שהיה ראוי לו לומר 'בַּיּוֹם אֲשֶׁר בָּרַח אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ', אבל מפני כבודו של דוד – לא הזכיר שמעי את מנוסתו.

ב. בספר ישעיהו נאמר:
'יֹצְרֵי פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ,
וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל יוֹעִילוּ,
וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה'.

המילה 'המה' מנוקדת, לא כדי למעט את משמעות הפסוק, אלא כדי להדגיש את המילה. המילה שלפניה (ועדיהם) מסתיימת באותיות 'הם', אז המילה הבאה 'המה' הודגשה כדי שלא תישמט במרוצת הכתיבה או הקריאה.

בתיאור המקדש בספר יחזקאל, מופיעות עוד שתי מילים מנוקדות.

ג. בפסוק 'מֵהָאָרֶץ עַד מֵעַל הַפֶּתַח, הַכְּרוּבִים וְהַתִּמֹרִים עֲשׂוּיִם, וְקִיר הַהֵיכָל'. המילה 'ההיכל' מנוקדת, מפני שהפסוק הבא פותח במילה 'ההיכל', ושוב יש חשש להשמטת מילה אחת.

ד. כמה פרקים אחר כך נאמר:
'בְּאַרְבַּעַת מִקְצֹעוֹת הֶחָצֵר, חֲצֵרוֹת קְטֻרוֹת,
אַרְבָּעִים אֹרֶךְ וּשְׁלֹשִׁים רֹחַב,
מִדָּה אַחַת לְאַרְבַּעְתָּם מְהֻקְצָעוֹת'.

פירוש המילה 'מהוקצעות' הוא שהחצרות נמצאות בפינות העזרה, וזה מוזכר כבר בראש הפסוק: 'בְּאַרְבַּעַת מִקְצֹעוֹת הֶחָצֵר'. מילה זו נוקדה מפני שאין בה צורך להבנת הפסוק.

 

נקודות בכתובים

רק מילה אחת מנוקדת בכתובים – בספר תהילים: 'לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים'. המילה 'לולא' מנוקדת בשלוש נקודות מלמעלה, ושלוש נקודות מלמטה.

מפסוק זה היה אפשר להבין שדוד לא האמין שאפשר לראות בטוב ה' (לולא האמנתי – אם לא האמנתי). חז"ל דרשו את הנקודות על 'לולא', שדוד ידע שהצדיקים עתידים לקבל שכר, אבל חשש שמא לא יהיה לו חלק עם הצדיקים. המילה 'לולא' מתייחסת אך ורק לחשש של דוד על עצמו, אבל הנקודות מבהירות לנו שבוודאי יש שכר לצדיקים, והם עתידים לראות בטוב ה'.

"בָּנִים אַתֶּם, לַה' אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת".

התורה אוסרת על בני ישראל את מנהגי האבל שהיו נפוצים בקרב אומות העולם: מריטת השערות ופציעת הגוף.

כבר בחומש ויקרא הוזכרו האיסורים האלו: 'וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם', וגם באזהרה מיוחדת לכוהנים: 'לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם… וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת'.

באיסורים אלו, התורה הרחיקה את עם ישראל ממנהגי גויים ומטקסיהם. אפשר גם ללמוד מכאן שעל פי התורה – אסור לאדם להתאבל על מת יותר מדי עד כדי כך שיפגע בעצמו מרוב צער (רמב"ן).

רש"י כותב שטעם האיסור הוא מפני שאנחנו בנים לה' אלהינו, ואין ראי לנו להיות פצועים ומרוטי שיער.

 

איסור פציעת הגוף היה נהוג בטקסי עבודות אלילים, גם לא כביטוי של צער. בסיפור של אליהו וכוהני הבעל בהר הכרמל, התגודדו כוהני הבעל ופצעו את גופם: 'וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים, עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם'.

 

התגודדות היא מלשון פציעה וחיתוך. נבוכדנצר מלך בבל ראה בחלומו עץ פרי גדול עד מאוד, ומלאך שירד משמים הכריז: 'גֹּדּוּ אִילָנָא!', כלומר: כִּרתו את העץ!

בספר תהילים כתוב: 'תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶהָ' והפירוש הוא: החרישות באדמה יתמלאו בגשם. המילה  'תלמיה' מקבילה למילה 'גדודיה', מפני שהאדמה החרושה נראית כאילו גדדו אותה ופצעוה.

על הפסוק 'לא תתגודדו' דרשו חז"ל: 'לא תעשו אגודות אגודות'. מדבריהם אפשר ללמוד שאסור לנהוג במקום אחד במנהגים שונים. המילה 'תתגודדו' מתפרשת מלשון אגודה (חבורה), או גדוּד. גדוד מופיע בכל התורה פעם אחת בלבד, בברכת יעקב לשבט גד: 'גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ, וְהוּא יָגֻד עָקֵב'. בפסוק זה בולטת מאוד תופעת 'לשון נופל על לשון', במשמעויות שונות. גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ – אנשי שבט גד ייצאו למלחמה בגדודים מאורגנים (או שגדודי אויבים יתקפו אותם), וְהוּא יָגֻד עָקֵב – הם יכו את אויביהם ויזנבו בעקב מחניהם.

 

למרות איסור התורה, אפשר לראות שמנהגי אבלות כאלו היו מצויים גם בקרב עם ישראל.
ירמיהו הנביא אומר:

"וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת,
לֹא יִקָּבֵרוּ, וְלֹא יִסְפְּדוּ לָהֶם,
וְלֹא יִתְגֹּדַד, וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם".

נבואה קשה זו נאמרה לפני חורבן בית המקדש הראשון, ובתקופה זו היו נוהגים בני ישראל את מנהגי האבל של הגויים. ירמיהו התנבא עליהם ואמר שגם את טקסי האֵבל אשר הם עושים שלא כדין – לא יהיה להם פנאי לעשות מרוב קשיי המלחמה והחורבן.

עמוס הנביא אומר: 'וְהַעֲלֵיתִי עַל כָּל מָתְנַיִם שָׂק, וְעַל כָּל רֹאשׁ קָרְחָה, וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד'. אֵבל יחיד הוא אֵבל על בן יחיד שמת, אשר אין גבול לצער שכזה, ומרוב צער היו האנשים מקריחים את ראשיהם על אף האיסור. בספר זכריה כתוב: 'וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר'.

גם איוב נהג כך לאחר ששמע על מות בניו ובנותיו: 'וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ, וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ'.

הנביא מיכה מזכיר בדבריו גם את מנהג הקרחה, וגם את הגדידה:
'קָרְחִי וָגֹזִּי עַל בְּנֵי תַּעֲנוּגָיִךְ, הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר כִּי גָלוּ מִמֵּךְ', ובהמשך דבריו: 'עַתָּה תִּתְגֹּדְדִי בַת גְּדוּד'.

 

יש מפרשים שאיסור הקרחה והגדידה קיים דווקא אם זה על צער של מוות, אבל על צער אחר – אין איסור.

ישעיה  הנביא אומר: 'וַיִּקְרָא ה'… בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי, וּלְמִסְפֵּד, וּלְקָרְחָה, וְלַחֲגֹר שָׂק'. אין מדובר כאן במנהגי אבל על מוות, אלא במעשים שנועדו לעורר את עם ישראל לחזור בתשובה.

עזרא הסופר נהג גם הוא כמה ממנהגי האבל מרוב צער על נישואי התערובת בין ישראל לגויים: 'וּכְשָׁמְעִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, קָרַעְתִּי אֶת בִּגְדִי וּמְעִילִי, וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי וּזְקָנִי, וָאֵשְׁבָה מְשׁוֹמֵם'.

בספר ירמיה  מסופר שכחודשיים אחרי חורבן המקדש הראשון, עלו לירושלים 'אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן, שְׁמֹנִים אִישׁ, מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים, וּמִתְגֹּדְדִים'. האנשים האלו לא ידעו שבית המקדש נחרב, ובאמצע הדרך הגיעה השמועה לאזניהם, אז קרעו את בגדיהם והתגודדו. גם במקרה זה, ההתגודדות לא הייתה על צער של מוות, אלא על החורבן.

במסכת סנהדרין (דף ס"ח ע"א) מסופר שאחרי  מות רבי אליעזר, הלך רבי עקיבא מקיסריה ללוד, והיה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ. בעלי התוספות כתבו שם שרבי עקיבא לא עבר בזה על איסור, מפני שהוא הצטער על תורתו של רבי אליעזר שאבדה.

רבי עקיבא צעק: 'אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו! הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן!', כלומר: יש לי עוד שאלות רבות, ועכשיו אין את מי לשאול. רואים מכאן שאכן הצער היה על אבדן חכמתו של רבי אליעזר, ולכן לא היה איסור במעשיו.

"כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ"

שלושה דברים אסורים לנזיר: שתיית יין, גילוח השיער וקרבה למת.

איסורים אלו מבדילים אותו מכל העם. הוא שונה במראהו בגלל שערו הארוך, והוא לא יכול לשבת ולסעוד עם חבריו מפני שאסור לו לשתות יין. איסור הטומאה למת מבדיל אותו אפילו מבני משפחתו ברגעיהם הקשים ביותר: "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ, לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם".

המילה 'נזיר' היא מלשון 'נזר', כתר שכאילו מונח על ראשו ומבדיל אותו מהמון העם.

הנזירים היו אנשים מיוחדים. נזירות הייתה אחת הדרכים שבה נהגו אנשים כדי לזכות בנבואה. הנביא עמוס אומר: "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים, וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים". אליהו הנביא גידל שער ארוך. הוא מתואר כ"אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר". גם שמואל הנביא הוקדש לנזירות עוד בטרם נולד. הפרישות מדרכי המון העם אפשרה לנזיר להגיע למדרגות גבוהות וליכולות רוחניות מיוחדות.

כעת נראה כמה מקרים שבהם ניצל הנזיר את איסור שתיית היין כדי להערים על האנשים שהיו עימו ושתו לשכרה.

חתונת שמשון

השופט שמשון היה נזיר. כוחו העצום עמד לו כל עוד שמר את דיני נזירותו ולא התגלח.

כאשר נשא שמשון אישה מבנות הפלישתים, נאספו אליו 30 בחורים פלישתים וליוו אותו בכל ימי המשתה. בסעודת החתונה, שמשון שמר על נזירותו ולא טעם יין, כאשר כל חבריו מן הסתם היו שיכורים. שמשון ניצל את שכרותם ושאל אותם חידה שאיש לא יכול היה לפתור, והם התחייבו לשלם לו 30 חליפות בגדים אם לא יידעו מה התשובה. את התשובה הם כמובן לא מצאו, והם איימו על אשת שמשון שתבקש ממנו שיגלה לה. אחרי שסיפרו לשמשון מה התשובה, ירד שמשון לאשקלון, היכה 30 פלישתים אחרים, ונתן את בגדיהם לפותרי החידה.

 

אבשלום ואמנון

אבשלום, בנו של דוד המלך, היה גם הוא נזיר. בספר שמואל מסופר עליו שהיה מגלח את שערו מדי שנה כאשר ראשו היה מכביד. בהלכות הנזיר כתוב שכל מי שנזירותו לא קצובה בזמן, רשאי לגלח את שערו כדי להקל ממשקל ראשו.

אבשלום שנא שנאה עזה את אמנון, אחיו הבכור, מפני שאמנון עינה את תמר אחותו. אבשלום המתין שנתיים עד שנקם באמנון והרגו. הוא הזמין את כל בני המלך לסעודה גדולה לרגל גזיזת צאנו. בסעודה כזו היה נהוג לשתות עד בלי די. היחיד ששמר על פיקחות וערנות היה אבשלום. הוא ציווה את נעריו: "רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן, וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם: הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ". אמנון הוכה למוות, וכל בני המלך השיכורים נפוצו לכל עבר.

 

יוסף והגביע

לא ברור האם גם יוסף בן יעקב היה נזיר. חז"ל אמרו שיוסף היה בעל שיער ארוך, והיה 'מסלסל בשערו', אמנם ביציאתו מבית האסורים מסופר שהתגלח: "וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה". בגמרא כתוב שמרגע שנמכר יוסף למצרים, לא שתה עוד יין. יעקב אמר על יוסף לפני מותו: "תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו". הגמרא מוסיפה ואומרת שגם אחי יוסף נמנעו מלשתות יין, עד שהוזמנו לסעוד יחד איתו עוד בטרם התגלה אליהם. באותה הסעודה נאמר: "וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ". בפסוק שאחרי, מצווה יוסף את הממונה על ביתו להטמין את גביע הכסף אצל בנימין: "וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף, תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן". אולי אפשר לפרש שגם יוסף התנזר משתיית יין, וניצל את השכרות של אחיו, כדי שיוכל להטעות אותם ולהחביא את הגביע אצלם.