"אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ". בלעם, במשליו, השווה את גדולת ה' ביציאת מצרים לכוחו של ראם גדול בעל קרניים גבוהות.

תועפות – מלשון גובה. "אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ, וְתוֹעֲפֹת הָרִים לוֹ". מחקרי ארץ זו התהום העמוקה (אולי מעמקי הים), ותועפות הרים הם הפסגות הגבוהות בעולם.

"וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ" אמר אליפז לאיוב, וכוונתו הייתה: ערימות גבוהות של כסף. מכאן נלקח הביטוי 'הון תועפות' המקובל בלשוננו (כנראה מבוסס גם על הפסוק מספר משלי: "עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִתִּי, הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה").

תועפות ראם – אלו הקרניים הגבוהות על ראש הראם.

 

קרני ראם

משה בירך את בני יוסף והמשילם גם כן לראם בעל קרניים:

"בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו,
בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ.
וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם, וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה"

יוסף נמשל לשור, ושני הבנים שלו, מנשה ואפרים, נמשלו לשתי קרניים עצומות אשר נוגחות את האויבים ומביסות אותם.

דוד המלך התפלל לה' שיציל אותו ממבקשי נפשו: "הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה, וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי".

עד כה ראינו שהראם בולט בקרניו הגבוהות, ולכן נראה שאפשר לזהותו עם הראם המוכר לנו כיום, שהוא בעל קרניים חדות וארוכות מאוד.

החיות הטהורות הן: "אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר, וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן, וּתְאוֹ וָזָמֶר". אונקלוס מתרגם דישון – רֵימָא, כלומר: ראם. הדישון המוכר כיום, הוא קרוב משפחה של הראם, וגם דומה לו מאוד, רק קרניו מסולסלות.

בהמת עבודה

בברכת משה שהוזכרה, הוזכר הראם יחד עם השור. בספר תהילים הוזכרו שוב השור והראם יחד:

"…וַיְשַׁבֵּר ה' אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן,
וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל,
לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים"

פירוש הפסוק: ה' שובר בכוחו את הארזים, והוא יכול להזיז אותם כמו עגל צעיר שמשתולל, ואת ארזי החרמון (שריון), כמו ראם צעיר.

גם ישעיהו הנביא מצמיד את השור והראם: "וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם, וּפָרִים עִם אַבִּירִים".

אפשר להבין מכאן שהראם הוא ממין הבקר. יש שהסבירו שהראם הוא שור הבר, בהמה גדולת מימדים שנכחדה מהעולם במאות השנים האחרונות. לשור הבר היה כוח עצום, אבל בגלל אופיו הפראי קשה היה לביית אותו ולהשתמש בו.

בספר איוב, מוכיח ה' את איוב ומסביר לו על שפלות האדם אל מול גודל הבורא. כחלק מתוכחה זו, מתפאר ה' בשליטתו על הראם:

"הֲיֹאבֶה רֵּים (ראם) עָבְדֶךָ? אִם יָלִין עַל אֲבוּסֶךָ?
הֲתִקְשָׁר רֵים בְּתֶלֶם עֲבֹתוֹ? אִם יְשַׂדֵּד עֲמָקִים אַחֲרֶיךָ?
הֲתִבְטַח בּוֹ כִּי רַב כֹּחוֹ, וְתַעֲזֹב אֵלָיו יְגִיעֶךָ?
הֲתַאֲמִין בּוֹ כִּי יָשִׁיב זַרְעֶךָ, וְגָרְנְךָ יֶאֱסֹף?"

מסתבר שפסוקים אלו נכתבו על שור הבר ולא על הראם בעל הקרניים הארוכות.

בהמת בשר

בתנ"ך מוזכרת פעמים רבות בהמה בשם מְרִיא, ונחלקו הפרשנים בזיהוי שלה. יש אומרים שזהו כבש גדול, ויש אומרים שהוא שור מפוטם. יש גם פירוש שכל בהמה מפוטמת נקראת מריא (המראה – זו הלעטת הבהמה באוכל רב).

ישעיהו אמר: "שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים". רואים מכאן שהמריא כשר להקרבה כקרבן שלמים, שהרי חלבו עולה על המזבח ובשרו נאכל. עמוס הנביא אומר: "כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת… וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט".

בטקס העלאת ארון הברית לירושלים, דוד המלך הקריב שור ומריא.

אדוניהו, בנו של דוד המלך, שחט צאן ומריא לרוב, בסעודת ההמלכה שערך לעצמו.

בנבואת אחרית הימים אומר ישעיהו: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ, וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו".

 

אפשר לשים לב שהמילה מריא מורכבת מהאותיות של הראם (או רֵים). אולי אפשר לומר שמריא הוא ראם, אבל לא הראם ארוך הקרניים (שאינו קרב כלל בבית המקדש), אלא שור הבר.

"וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ"

התורה מבטיחה לנו שאם נלך בחוקות ה', לא תהיינה עוד חיות רעות בארץ, אבל אם חלילה לא נלך בדרך ה', נאמר: "וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה… וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם".

 

נחלקו חז"ל האם החיות עתידות להסתלק מהארץ, או שמא הן יישארו במקומן אך לא יזיקו לבני האדם.

"רבי יהודה אומר: מעבירם מן העולם.
רבי שמעון אומר: משביתן שלא יזיקו.
אמר רבי שמעון: אימתי הוא שבחו של מקום? בזמן שאין מזיקים, או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים?".

נראה שלשיטת רבי הודה ההבטחה היא על הרחקת הנזק מסביבתנו, ולשיטת רבי שמעון ההבטחה היא על שינוי מהותי בטבע בעלי החיים כך שלא יזיקו עוד לבני האדם.

 

עד לפני כמה מאות שנים, חיו בתחומי ארץ ישראל חיות טרף רבות. בתנ"ך מופיעים כמה מקרים של אנשים שפגשו בחיות טרף חופשיות. כמה דוגמאות:

• יעקב היה משוכנע שחיה רעה טרפה את יוסף בנו.
• שמשון פגש כפיר אריות בדרכו לעיר תמנה, ושיסע אותו בידיים חשופות.
• דוד היכה את האריות והדובים שניסו לטרוף כבשים מהעדר שלו. הוא סיפר על כך לשאול המלך כדי שיאפשר לו לעמוד יחידי ולהילחם בגלית הפלישתי.
• בניהו בן יהוידע, שר הצבא של שלמה המלך, הרג אריה בתוך בור ביום השלג.
• ירבעם בן נבט הקים בבית אל עגל זהב. נביא שנשלח מארץ יהודה להוכיח אותו (חז"ל אומרים שהיה זה עידו הנביא), הצטווה לא לאכול מאומה בבית אל. הנביא נשאר בכל זאת לאכול שם ובדרכו חזרה פגע בו אריה והרגו.
• אלישע הנביא קילל ילדים קטנים שהתקלסו בו, ושתי דובות פגעו בהם והרגו 42 מהם.

 

"פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה"

התורה אומרת שאחרי שייכנסו בני ישראל לארץ, לא יצליחו לכבוש את כולה בפעם אחת:

"לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת,
פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה, וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.
מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ,
עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ".

חיות השדה מצויות במקומות שוממים מאדם. הכיבוש האידיאלי של הארץ צריך להיעשות בהדרגה. לכבוש וליישב. לכבוש וליישב. אם יישאר שטח שומם, הוא יהיה בית גידול לחיות ולכל מיני מזיקים.

כאשר ישעיהו הנביא מתאר את חורבן אדום, הוא מונה רשימה ארוכה של חיות בר ושל עופות דורסים שימצאו לעצמם מסתור בין חורבות העיר:

"וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ…
וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים…
וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא…"

כמה פסוקים אחר כך, מתאר הנביא את חזרת עם ישראל ארצה, כאשר למרות השממה הגדולה שהייתה בארץ, אין בה כלל חיות רעות:

"וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ…
לֹא יִהְיֶה שָׁם אַרְיֵה,
וּפְרִיץ חַיּוֹת בַּל יַעֲלֶנָּה, לֹא תִמָּצֵא שָׁם,
וְהָלְכוּ גְּאוּלִים".

מובן מדברי ישעיהו שבארץ לא יהיו כלל חיות רעות, ובערי אויבינו החרבות – יהיו לרוב.

 

"זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ"

בנבואה אחרת, מתאר ישעיהו הנביא את כל הבריות בטבע מתקיימות יחד בהרמוניה מושלמת:

"וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ,
וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם.
וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן,
וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן.
וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן, וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה.
לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי…"

יחזקאל הנביא מתאר גם הוא את החיים לצד חיות השדה: "וְחַיַּת הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלֵם, וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח וְאֵין מַחֲרִיד".

גם בנבואת הושע מסופר על שלום עתידי בין יושבי הארץ לחיות השדה: "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח".

אליפז התימני אומר לאיוב שאם ינהג כראוי ויתקן את מעשיו, יזכה לחיות בשלווה ובנחת: "כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ".

סיכום

מכל האמור לעיל, רואים אנחנו שיש ארבעה סוגים של מפגש בין האדם לבין חיות השדה:

1. חיות שנשלחות כעונש על התנהגות לא ראויה.
2. חיות שממלאות שטחים כבושים ושוממים.
3. חיות שנעלמות כליל מהארץ.
4. חיות שמתקיימות בהרמוניה ציורית לצד בני האדם.