"כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה,
וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ,
חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר,
וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה"

תשלומי ארבעה וחמישה הם קנס שקבעה התורה לאדם שגנב שור או כבש, ושחטו או שמכר אותו. אם אדם גנב כבש, עליו לשלם את הכבש ועוד שלושה כבשים נוספים, ואם גנב שור, ישלם את השור ועוד ארבעה שוורים.

לא נאמרה בתורה סיבת ההחמרה בענשו של גנב בהמות, וכן סיבת ההחמרה על גניבת שור יותר מגניבת שׂה, אבל חז"ל נתנו כמה טעמים לכך.

אמרו בגמרא שגנב הבהמות מחויב בקנס גדול בגלל 'שנשתרש בחטא' או מפני 'ששנה בחטא', כלומר, המעשה הרע הושרש היטב בגנב ולכן הוא נענש בחומרה, ועוד, הגנב הוסיף חטא על פשעו כאשר לקח את הבהמה למכרה בשוק או ששחט אותה, ולכן יש להחמיר בענשו.

חז"ל נתנו גם שני טעמים לתשלום הגבוה יותר על גניבת השור:

"שור שביטלו ממלאכתו – חמישה. שׂה שלא ביטלו ממלאכתו – ארבעה…
שור שהלך ברגליו – חמישה. שׂה שהרכיבו על כתפו – ארבעה".

כבשת הרש

פעם אחת בתנ"ך מצאנו דין שנפסק כמצוות התורה בגניבת בהמה.

נתן הנביא ביקש מדוד לפסוק את דינו של האיש העשיר שגנב את כבשת האיש הרש והכינה למאכל לאורח הבא אליו.

דוד פסק נחרצות ואמר: "חַי ה' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת! וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם".

זהו בדיוק המקרה של אדם שגנב כבש ושחטו. התורה אמרה "אַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה", ודוד פסק עליו לשלם "אַרְבַּעְתָּיִם". אבל דוד הוסיף וגזר גם עונש מוות על הגנב. ייתכן שדוד השתמש כאן בסמכותו המלכותית להרוג פושעים כרצונו. את הנזק הממוני יחזיר הגנב, וגם את הקנס שקצבה לו התורה. אבל במקרה חמור כל כך, של אדם עשיר שגונב את הכבשה היחידה של העני, חייב להיות גם עונש נוסף מהמלך.

דוד לא ידע שהוא גוזר את הדין על עצמו, על שלקח לאישה את בת-שבע אשת אוריה החיתי.

גם העונש שגזר דוד, הגיע אליו בסופו של דבר, והוא שילם 'תשלומי ארבעה', בארבעה מילדיו: הילד שנולד מבת שבע – מת, תמר נאנסה, אמנון נרצח, ואבשלום מרד באביו ונהרג.

שלמה המלך, בנו של דוד (ובת שבע!) משווה בספר משלי בין גנב הבהמות לאדם הנואף:

"לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב.
וְנִמְצָא, יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם, אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן".

ולעומתו:

"נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב, מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה.
נֶגַע וְקָלוֹן יִמְצָא, וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה".

כלומר: אדם שגנב ברוב רעבונו ואכל, גם אם הוא מתחייב לשלם תשלום גבוה (שבעתיים), עדיין אפשר לדון לכף זכות ולא לבוז לו. לעומת זאת, אדם שנואף את אשת רעהו – לא יימחה פשעו לעולם.

הקנס שהוזכר במשלי הוא "שבעתיים". אולי הוא חיבור של הקנסות על שור ושה יחד (שלושה כבשים נוספים וארבעה שוורים נוספים, מלבד מה שגנב), ואולי הכוונה היא לתשלום גדול מאוד, ולאו דווקא פי שבע.

הרד"ק פירש ש"אַרְבַּעְתָּיִם" הוא פי שמונה. כל גנב חייב לשלם פי ארבעה, אבל לגנב רשע שכזה – ראוי להכפיל את העונש. בדבריו הוא מביא גם את תרגום יונתן בן עוזיאל (בנוסח שהיה לפניו) שפירש: "עַל חַד אַרְבְּעִין", כלומר: פי ארבעים. בנוסח התרגום שלפנינו מופיע "עַל חַד אַרְבְּעָה".

במדרש תהילים אמר רבי יהודה בר חנינא:

"אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה נאפת אחת, שש עשרה נואפות לך.
אתה רצחת אחד, שש עשרה נרצחות לך.
ארבעה על ארבעה".

לפי מדרש זה, המילה "אַרְבַּעְתָּיִם" אינה קשורה לקנס שקצבה התורה, אלא פירושה הוא ארבע כפול ארבע. יש לציין שלא מצאנו פירוט כלשהו של שש עשרה הנואפות או הנרצחות בבית דוד.

שבעתיים

מלבד בפסוק שראינו מספר משלי, המילה "שִׁבְעָתַיִם" מופיעה בתנ"ך עוד שש פעמים.

"לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן – שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם". לפי פשט הכתוב, מי שיהרוג את קין ייענש בעונש גדול פי שבע. התרגום, המדרשים וכן רוב הפרשנים אמרו שהכוונה היא לשבעה דורות שבהם לא ייגעו לרעה בקין.

בתהילים נאמר: "כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם". הכוונה שם לזיקוק רב, ולאו דווקא לשבע פעמים.

במזמור ע"ט בתהילים אומר אסף: "וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם", והכוונה היא: רעה פי שבע ממה שעשו. מעין זה נאמר גם בפרשת הקללות בספר ויקרא: "וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם".

בסוף ספר שמואל מסופר שהגבעונים דרשו לנקום במשפחת שאול ולהרוג שבעה מבניו. דוד נענה להם, והם הרגו שבעה מנכדיו של שאול. נאמר שם: "וַיִּפְּלוּ שבעתים שְׁבַעְתָּ[י]ם יָחַד". כוונת הפסוק היא שהם נהרגו בבת אחת, אבל המילה 'שְׁבַעְתָּם' נכתבה עם יו"ד, ואפשר להבין מכאן שמשפחת שאול נענשה בעונש גדול שִׁבְעָתַיִם.

הנביא ישעיהו אומר:

"וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה,
וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם,
כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים".

פשט הפסוק הוא שאור החמה ירבה מאוד כמו אור של שבעה ימים יחד. יש שדרשו פסוק זה על האור שהוזכר בבריאת העולם.

במסכת פסחים דרשה הגמרא את המילים 'שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים' – שבע כפול שבע, כפול אור שבעת הימים, כלומר: פי שלוש מאות ארבעים ושלושה.

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו
כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ
וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים"

כתונת ומעיל

יעקב הכין ליוסף בגד שונה ומיוחד. כל בני יעקב היו עסוקים ברעיית הצאן, ורק יוסף, 'בן הזקונים' היה מצוי לפניו תמיד וסייע לו. הכתונת המיוחדת הזו הבליטה את החיבה שרחש יעקב ליוסף, ואולי גם רמזה על כוונת יעקב למנות את יוסף למנהיג.

כתונת יוסף עמדה במרכז הסכסוך בין יוסף לאחיו. הם הפשיטו אותו ממנה, קרעוה, טבלו אותה בדם ושלחוה אל יעקב.

הכתונת הייתה גם אחת מבגדי הכהונה. הכהן הגדול לבש כתונת פשתן על בשרו, ומעליה מעיל צמר כליל תכלת:

"וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ,
חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל,
וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ, מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט".

רק הכהן הגדול עטה מעיל, ושאר הכהנים לבשו רק כתונת.

הרשב"ם פירש שכתונת הפסים  של יוסף הייתה בעצם מעיל, כלומר: בגד עליון להתפאר בו.

גם חנה הכינה לשמואל בנה מעיל מיוחד:

"וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ, וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה".

מעילו של שמואל נועד לייחד אותו מכולם, שכן הוא היה נזיר והוקדש למשרת במשכן.

כתונת פסים הייתה גם לתמר, אחות אבשלום. לפי המסופר בספר שמואל, היה זה בגד מיוחד לבנות המלך הבתולות. אמנון גירש את תמר לבושה בכתונת פסים לאחר שעינה אותה:

"וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים,
כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים,
וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ,
וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ".

הפסוק פתח בכתונת וסיים במעיל. הסבר הרשב"ם על כתונת יוסף מתקבל גם כאן: כתונת זו הייתה יפה ומכובדת כמו מעיל, ונלבשה ללא בגד נוסף מעליה.

המלבי"ם לעומת זאת, פירש שבנות המלך היו לובשות כתונת על בשרן ומעיל נאה מלמעלה, ואמנון שילח את תמר בבושת פנים, כאשר רק הכתונת עליה.

 

מילת

אנו נוטים לדמיין שכתונת הפסים היא בגד עם פסים צבעוניים עליו. כך גם הסביר הרד"ק:

"פס אחד מצבע אחד, ופס אחד מצבע אחר".

במשנה מוזכר בגד אשר דומה לכתונת פסים כזו:

"קַיְטָא (בגד מסוים) שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּסִיפָסִין צְבוּעִים וּלְבָנִים".

 

רבי אברהם אבן עזרא פירש שהכתונת הייתה רקומה. 'תרגום יונתן' על התורה תרגם את המילים 'כתונת פסים': 'פרגוד מצויר'.

מפירוש רש"י אפשר להבין ש'פסים' הוא בד שנקרא 'מילת', וממנו נעשתה הכתונת. דבריו מבוססים על הגמרא:

"לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם בְּנוֹ בֵּין הַבָּנִים.
שֶׁבִּשְׁבִיל מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים מִילַת
שֶׁנָתַן יַעֲקֹב לְיוֹסֵף יוֹתֵר מִשְּׁאַר בָּנָיו,
נִתְקַנְּאוּ בּוֹ אֶחָיו,
וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם".

בד מילת, זהו צמר לבן נקי ביותר.

יחזקאל הנביא כותב על דמשק שהייתה סוחרת עם העיר צור "בְּיֵין חֶלְבּוֹן וְצֶמֶר צָחַר". יין חלבון – זהו יין לבן (ואולי קרוי על שם העיר 'חלבּ'), וצמר צחר – זהו צמר מילת צחור ובוהק (על פי תרגום יונתן לפסוק).

בגמרא כתוב שכדי להכין צמר מילת, היו עוטפים את הטלה הקטן ביום היוולדו בבגד צמוד, כדי שצמרו לא יתלכלך.

בשיר השירים מופיע שבח לשיניים של הרעיה:

"שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה".

רש"י כותב כך:

"דקות ולבנות וסדורות על סידורן כצמר.
וסדר עדר הרחלים הברורות משאר הצאן בקצב ומנין,
נמסרות לרועה חכם והגון ליזהר בצמרן,
שעושין אותן לכלי מילת,
ומשמרין אותן מעת לידתן שלא יתלכלך הצמר,
ורוחצין אותם מיום אל יום".

ייתכן שהקנאה של אחי יוסף התגברה דווקא אחרי שיעקב הכין לו את כתונת הפסים, מפני שהם שמרו היטב על ניקיון הכבשים וטיפחו את  צמרם, ובסוף דווקא אחיהם שנשאר תמיד עם אביהם בבית קיבל כתונת יקרה שנעשתה מהצמר הזה.

"כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ"

שלושה דברים אסורים לנזיר: שתיית יין, גילוח השיער וקרבה למת.

איסורים אלו מבדילים אותו מכל העם. הוא שונה במראהו בגלל שערו הארוך, והוא לא יכול לשבת ולסעוד עם חבריו מפני שאסור לו לשתות יין. איסור הטומאה למת מבדיל אותו אפילו מבני משפחתו ברגעיהם הקשים ביותר: "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ, לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם".

המילה 'נזיר' היא מלשון 'נזר', כתר שכאילו מונח על ראשו ומבדיל אותו מהמון העם.

הנזירים היו אנשים מיוחדים. נזירות הייתה אחת הדרכים שבה נהגו אנשים כדי לזכות בנבואה. הנביא עמוס אומר: "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים, וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים". אליהו הנביא גידל שער ארוך. הוא מתואר כ"אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר". גם שמואל הנביא הוקדש לנזירות עוד בטרם נולד. הפרישות מדרכי המון העם אפשרה לנזיר להגיע למדרגות גבוהות וליכולות רוחניות מיוחדות.

כעת נראה כמה מקרים שבהם ניצל הנזיר את איסור שתיית היין כדי להערים על האנשים שהיו עימו ושתו לשכרה.

חתונת שמשון

השופט שמשון היה נזיר. כוחו העצום עמד לו כל עוד שמר את דיני נזירותו ולא התגלח.

כאשר נשא שמשון אישה מבנות הפלישתים, נאספו אליו 30 בחורים פלישתים וליוו אותו בכל ימי המשתה. בסעודת החתונה, שמשון שמר על נזירותו ולא טעם יין, כאשר כל חבריו מן הסתם היו שיכורים. שמשון ניצל את שכרותם ושאל אותם חידה שאיש לא יכול היה לפתור, והם התחייבו לשלם לו 30 חליפות בגדים אם לא יידעו מה התשובה. את התשובה הם כמובן לא מצאו, והם איימו על אשת שמשון שתבקש ממנו שיגלה לה. אחרי שסיפרו לשמשון מה התשובה, ירד שמשון לאשקלון, היכה 30 פלישתים אחרים, ונתן את בגדיהם לפותרי החידה.

 

אבשלום ואמנון

אבשלום, בנו של דוד המלך, היה גם הוא נזיר. בספר שמואל מסופר עליו שהיה מגלח את שערו מדי שנה כאשר ראשו היה מכביד. בהלכות הנזיר כתוב שכל מי שנזירותו לא קצובה בזמן, רשאי לגלח את שערו כדי להקל ממשקל ראשו.

אבשלום שנא שנאה עזה את אמנון, אחיו הבכור, מפני שאמנון עינה את תמר אחותו. אבשלום המתין שנתיים עד שנקם באמנון והרגו. הוא הזמין את כל בני המלך לסעודה גדולה לרגל גזיזת צאנו. בסעודה כזו היה נהוג לשתות עד בלי די. היחיד ששמר על פיקחות וערנות היה אבשלום. הוא ציווה את נעריו: "רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן, וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם: הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ". אמנון הוכה למוות, וכל בני המלך השיכורים נפוצו לכל עבר.

 

יוסף והגביע

לא ברור האם גם יוסף בן יעקב היה נזיר. חז"ל אמרו שיוסף היה בעל שיער ארוך, והיה 'מסלסל בשערו', אמנם ביציאתו מבית האסורים מסופר שהתגלח: "וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה". בגמרא כתוב שמרגע שנמכר יוסף למצרים, לא שתה עוד יין. יעקב אמר על יוסף לפני מותו: "תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו". הגמרא מוסיפה ואומרת שגם אחי יוסף נמנעו מלשתות יין, עד שהוזמנו לסעוד יחד איתו עוד בטרם התגלה אליהם. באותה הסעודה נאמר: "וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ". בפסוק שאחרי, מצווה יוסף את הממונה על ביתו להטמין את גביע הכסף אצל בנימין: "וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף, תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן". אולי אפשר לפרש שגם יוסף התנזר משתיית יין, וניצל את השכרות של אחיו, כדי שיוכל להטעות אותם ולהחביא את הגביע אצלם.