בפסוקים הסבוכים של דיני הצרעת, מוזכרים צבעים רבים. 'שְׂאֵת לְבָנָה', 'בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת', 'שֵׂעָר צָהֹב דָּק', 'שֵׂעָר שָׁחֹר', 'נֶגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם'.

לשון התורה איננה כוללת שמות רבים של צבעים המוכרים לנו כיום. הצבעים כתום, כחול, ורוד, סגול, אפור (ועוד רבים) אינם מופיעים בלשון המקרא, ורובם גם לא נרמזו בלשון חז"ל (יש לציין שגם המילה 'צֶבַע' הוזכרה בתנ"ך בפעם היחידה בשירת דבורה: 'צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל').

חז"ל תיארו גוונים שונים של אותו הצבע. במשנה מנו חכמים ארבעה גוונים של לבן (מהכהה לבהיר): כצמר, כסיד, כקרום ביצה וכשלג. כן מנו חכמים גוונים שונים של צבעי דם.

כמעט בלתי אפשרי להעביר במסורת מראה של צבע ללא אוצר מילים עשיר של כל הגוונים, ולכן ניסו חכמים לדמות את מראה הצבעים שקיבלו במסורת לדברים אחרים שכולם יודעים מה צבעם.

כעת נעבור על כל הצבעים אשר הוזכרו בפרשת הצרעת ונראה מה מקור שמם ומהו המראה שלהם.

לבן

בכל המקומות, מתאר הלבן את הצבע הבהיר המוכר לנו. 'וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב' אמר יעקב ליהודה, וכוונתו: שיניו לבנות יותר מחלב.

מרים, אחות משה ואהרן, הייתה 'מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג', וכן גיחזי, משרתו של אלישע. דוד המלך אמר בתהילים: 'תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין'.

הר הלבנון קיבל את שמו בזכות השלג הלבן המכסה את ראשו ונראה למרחוק.

הירח, נקרא גם 'לְבָנָה' על שם בהירותו ואורו.

המילה 'לבן' מתארת גם חוסר צבע. בלשון חכמים מצאנו 'זכוכית לבנה', והכוונה: שקופה וצלולה. זכוכית לבנה הייתה נדירה מאוד בימי קדם, ונמשלה בערכה לזהב.

גם לחם השמים, מן, מתואר 'כְּזֶרַע גַּד לָבָן'. צורתו הייתה כמו זרעוני גד (כוסברה) לבנים. אבל צבעו הלבן מתואר גם: 'וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח', כלומר: שקוף כזכוכית, ואפשר ללמוד מכאן שגם לובן המן מבטא את חוסר צבעו ואת שקיפותו.

אדום – אדמדם

'וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם', מכאן ראיה ברורה מהו מראה הצבע האדום.

את הצבע האדום הפיקו מתולעת השני. 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ', כך התנבא ישעיה על ישראל.

נחום הנביא אמר: 'מָגֵן גִּבֹּרֵיהוּ מְאָדָּם, אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים' וכוונתו לחיילים אוחזים מגנים אדומים ולבושים מדים אדומים.

אבן האודם מהחושן הייתה כמובן בצבע אדום.

יעקב נתן לעשו אחיו לחם ונזיד עדשים, אבל מבקשתו של עשו הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה', לומדים אנחנו שיעקב בישל עדשים אדומות.

עשו כפל את המילה 'אדום' בדבריו, ואולי פירוש דבריו הוא: אדום עז. גם הצבע 'אדמדם' אשר הוזכר בדיני הצרעת  הוא אדום עז. היו שפירשו ש'אדמדם' מורה על גוון בהיר יותר, כמשמעותו המקובלת בימינו, וכן פירשו בירקרק: ירוק בהיר, ובשיר השירים 'אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת': שחורה מעט, אבל ההסבר המקובל יותר הוא שהכוונה היא להביע את חוזק הצבע ולא את חולשתו.

צהוב

מקור שמו של הצבע הצהוב הוא כצבע הזהב ('ז' ו'צ' מתחלפות).

עזרא הסופר מנה ברשימת הכלים שנתרמו לבית המקדש השני: 'וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹת כַּזָּהָב', כלומר: נחושת יפה ובוהקת כזהב.

שחור

'קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב'.

במגילת קהלת נאמר: 'כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל', והכוונה: גיל הנעורים, כאשר טרם הלבין שיער הראש. פסוק זה הוא מקור המשנה ממסכת אבות: 'הוי קל לראש ונוח לתשחורת', כלומר: לאנשים צעירים.

ירוק – ירקרק

הצבע ירוק לא הוזכר בפירוש בתנ"ך. איוב תיאר את הפֶּרֶא (חמור הבר) בפסוק: 'וְאַחַר כָּל יָרוֹק יִדְרוֹשׁ', אבל אין כוונתו לצבע ירוק, אלא ליֶרֶק ועשב טרי.

מראה הצבע הירוק איננו הירוק המוכר לנו כיום, אלא אחד מגווני הצהוב.

המחלה 'יֵרָקוֹן' מוזכרת גם כמחלה של תבואה וגם כמחלה הפוגעת בבני האדם. תבואה נגועה בירקון מתייבשת ומצהיבה עוד בטרם הבשילו הגרעינים. מחלת הירקון האנושית היא הצַהֶבֶת, אשר בה מראה פניו של האדם מקבל גוון צהוב.

לפי מדרש חכמים אסתר המלכה הייתה ירקרוקת, וכמובן הכוונה היא שהייתה צהובה וחיוורת.

המילה ירקרק מוזכרת גם כמילה נרדפת לזהב: 'כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף, וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ', כלומר: כנפי יונה מצופות בזהב בהיר.

"שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר"

שמן המור היה אחד מתמרוקי הנשים אשר באו אל המלך אחשוורוש. תיאור טיפוח הנשים במגילת אסתר במשך שנה שלמה נראה מוגזם. ייתכן שנועד לבטא את שאט הנפש מאחשוורוש שטוף הזימה והתענוגים.

חז"ל הסבירו בתלמוד ששמן המור הופק מזיתים שלא הבשילו, והשתמשו בו כדי להשיר את השיער ולעדן את הבשר. אף על פי שבכל התנ"ך מוזכר המור כאחד ממיני הבושם ולא כשמן עידון, בכל זאת בחרו חכמינו להסביר כך, מפני שבהמשך הפסוק נאמר: "וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים", כלומר: המור נפרד מכל שאר הבשמים.

 

מור – חי או צומח?

בושם המור מוזכר בספר שמות כאחד מסממני שמן המשחה. רבי סעדיה גאון פירש שמור הוא "מאסק", הבושם אשר מופק מאייל המושק. גם הרמב"ם בהלכות כלי המקדש הסביר כדברי רס"ג. בושם המושק מוזכר בגמרא: "כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים, חוץ ממושק, שמן חיה הוא, שמברכין עליו בורא מיני בשמים" (ברכות מ"ג ע"א).

הסבר זה לא התקבל על רבים מהראשונים. היו שטענו שאייל המושק איננו טהור ולא ייתכן לערב אותו בשמן המשחה.

בשיר השירים נאמר: "אָרִיתִי (קטפתי) מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי", ומובן מכאן שהמור הוא ממין הצומח.

נהוג לזהות את המור כשרף של אחד מעצי הבושם. את השרף היה אפשר לערבב בשמן, או לשרוף אותו על גחלים. המור מוזכר כמה פעמים יחד עם הלבונה ועם צמחי בושם אחרים.

במשנה מופיע המור כחומר צמיגי וסמיך הנדבק לכלי וחוצץ בטבילה (מקוואות ט ה), וייתכן שהכוונה לשרף המור עוד בטרם התקשה.

בפסוק "וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר" מתואר המור המעורבב בשמן, אשר הוא נוזלי ונוטף.

אולי שמן המור שבו התעדנו נערות אחשוורוש הוא שמן זית (כדברי חז"ל), אשר בתוכו עורבב שרף המור.

 

מור דרור

את גבישי המור היבש היו נוהגים לאסוף בשקיות בד קטנות ולתלות על צוואר הנשים: "צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין".

המור שממנו נעשה שמן המשחה נקרא בתורה "מָר דְּרוֹר". אונקלוס תרגם: 'מוֹרָא דַּכְיָא', כלומר: מור טהור ומזוקק. גם הרמב"ן פירש שמור דרור הוא מור מקורי, נקי מכל זיוף. בגמרא במסכת מגילה הובא תרגום זה כמשמעות שמו של מרדכי היהודי.

ייתכן להסביר (על פי פירוש 'דעת מקרא') שהמור הנוזלי נקרא 'מור עובר', והמור היבש נקרא 'מור דרור'. שרף המור היבש נראה כמו אבן קטנה עגולה ודומה לדר (פנינה, כמו: 'וְדַר וְסֹחָרֶת'), ונקרא על שמה 'דרור'.

 

מוקדש לזכר דודי, דרור מיוחס, אשר השבוע מלאו חמש שנים למותו.