"וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי, וּשְׁמוֹ שׁוּעַ"

יהודה נשא לאישה את בת-שוע, ביתו של שוע הכנעני.

מעשה זה מעורר תמיהה גדולה, שכן ראינו כבר שנמנעו אבותינו מלהתחתן עם בנות כנען. אברהם השביע את עבדו: "אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ", יצחק ציווה את יעקב: "לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן", וגם עשו נשא את מחלת בת ישמעאל מפני ש"רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן, בְּעֵינֵי, יִצְחָק אָבִיו".

שני הסברים אפשריים לשאלה זו: או שאכן לא נזהרו בני יעקב מלהתחתן עם בנות כנען, או שפירוש המילה 'כנעני' הוא 'סוחר'.

אם נאמר שיהודה התחתן עם כנענית, אפשר להסביר את ההמשך העגום של הסיפור כעונש: בת שוע מתה, ושני בניה הגדולים, ער ואונן, מתים גם הם. עונש מעין זה ראינו גם במגילת רות, שם מתו מחלון וכליון לאחר שנשאו נשים מואביות.

את שני ההסברים האפשריים אפשר לראות כבר בגרסאות שונות בתרגומים הארמיים למילה 'כנעני' בפסוק זה. יש שתרגמו 'כְּנַעֲנַאי', ויש שתרגמו 'תַּגָּר' או 'תַּגָּרָא'.

אחד מבני שמעון נקרא 'שָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית'. רבי אברהם בן עזרא ורד"ק אמרו שאם רק על שמעון מסופר שנשא כנענית, אפשר ללמוד מכך ששאר בני יעקב נזהרו שלא להתחתן עם כנעניות.

בדברי הימים נאמר: "בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה, שְׁלוֹשָׁה נוֹלַד לוֹ מִבַּת-שׁוּעַ הַכְּנַעֲנִית", ומשמע מכאן שהייתה כנענית ממש, ולאו דווקא בת סוחרים.

לאחר מכירת יוסף, ניסו בני המשפחה לנחם את יעקב: "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם". נחלקו חז"ל מי היו בנותיו של יעקב (הרי רק דינה הוזכרה בפירוש). רבי יהודה אמר שנולדו ליעקב בנות נוספות ונישאו לאחיהן, ורבי נחמיה אמר שהשבטים התחתנו עם כנעניות, והן נקראו 'בנות יעקב' מפני שאדם עשוי לקרוא לכלתו 'בִּתִּי'.

עוד אמרו חז"ל במדרש שציווה יעקב את בניו לפני מותו, שלא יתנו לבניהם לשאת את מיטתו, מפני שנולדו מנשים כנעניות.

מכל האמור עד כה, אפשר להבין שגם לפי פשט הפסוקים וגם לפי דברי חז"ל, ייתכן שיהודה, שמעון ואף שאר אחיהם, נשאו נשים כנעניות.

בכל זאת, ההסבר שלפיו 'כנעני' הוא כינוי לסוחר, מבוסס היטב בתנ"ך, ורואים בפסוקים רבים שימוש במילה 'כנעני' בהקשר של סחורה.

אפשר להניח שבהתחלה עסקו רק הכנענים במסחר, ולאחר שנים רבות נקראו כל הסוחרים על שמם.

על אשת החיל נאמר: "סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר, וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי".

ישעיהו קונן על העיר צֹר המעטירה, "אֲשֶׁר סֹחֲרֶיהָ שָׂרִים, כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ", כלומר: גם הסוחרים שבה הם אנשים חשובים ומכובדים.

בדברי ה' לאיוב, נאמר על הלוויתן: "יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים? יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים?", כלומר: הלוויתן גדול ועצום כל כך. האם יוכלו הסוחרים לחלק ביניהם את בשרו?

ירמיהו הנביא אמר: "אִסְפִּי מֵאֶרֶץ כִּנְעָתֵךְ, יֹשֶׁבֶת בַּמָּצוֹר". בקריאה זו המשיל ירמיהו את אנשי ירושלים לאישה שיושבת על הארץ ומוכרת את סחורתה. ירמיה קורא לה לאסוף מהרצפה את כִּנְעָתָהּ, את סחורתה, ולהתכונן לצאת לגלות. המילה 'כִּנְעָה' היא כינוי יחידאי בתנ"ך לסחורה, ומקורה כמובן בכנעני הסוחר.

בפסוק האחרון בספר זכריה נאמר: "וְהָיָה כָּל סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה, קֹדֶשׁ לַה' צְבָאוֹת, וּבָאוּ כָּל הַזֹּבְחִים, וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם. וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא", כוונת הנביא היא שכל הכלים בירושלים יהיו כלי קודש, ולא יהיו עוד סוחרי הכלים מוכרים כלים חדשים לעולי הרגל לצורך הקרבת הקרבנות. מפסוק זה אפשר ללמוד שגם סוחרים מבני ישראל, כאלו שהיו מוכרים כלי קודש בירושלים, נקראו 'כנענים'.

"וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ"

התרומה שנאספה לבניית המשכן כללה אריגים בצבעים שונים:

• תְּכֵלֶת – אריג צמר אשר נצבע בדמו של חילזון התכלת. צבעו דומה לים ולרקיע.
• אַרְגָּמָן – גם הוא צמר צבוע בדם החילזון, אבל שינויים בתהליך הצביעה גורמים לו לקבל גוון בין אדום לבין צבע התכלת.
• תּוֹלַעַת שָׁנִי – צמר הצבוע בכנימות מסוימות, ומראהו אדום.
• שֵׁשׁ – בד פשתן לבן.

בגדי הקודש, וכן היריעות והפרוכות נארגו מכל החוטים האלו יחד, בשזירה אחת, וכדברי רש"י:

"הרי ארבע מינין יחד בכל חוט וחוט,
אחד של פשתים ושלשה של צמר.
וכל חוט וחוט כפול ששה,
הרי ארבעה מינין,
כשהן שזורין יחד, עשרים וארבע כפלים לחוט".

ה'שש' זהו אחד משמות הפשתן, ואין קשר בינו לבין המספר 6 או לאריגת ששת החוטים יחד.

יש לציין שבגד העשוי משזירת חוטי הצמר עם חוטי הפשתן אסור ללבישה מדין שעטנז "צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו", ורק הכהנים היו לובשים בגדים אלו.

את התכלת ואת תולעת השני אנחנו פוגשים במצוות נוספות: פתיל התכלת בציצית, ותולעת השני בטהרת המצורע ובשריפת הפרה האדומה.

הארגמן מופיע בתנ"ך כבגד מלכותי.

מלכי מדין לבשו בגדי ארגמן, וגדעון לקח את בגדיהם בשלל.

בלשצר מלך בבל הלביש את דניאל בבגדי ארגמן, ומינה אותו להיות השלישי במלכותו.

מרדכי היהודי יצא מלפני אחשוורוש "בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן".
בוּץ הוא כינוי נוסף לפשתן.
מסתבר לומר שבגדי המלכות האלו היו נפרדים ולא בגד אחד הארוג מכל החוטים יחד, מפני שהפסוק בא לפאר את מרדכי ולתאר את רוב בגדי המלכות שניתנו עליו. לפי זה, תכריך הפשתן ובגד הארגמן לא נחשבו ללבישת שעטנז.

בסוף ספר משלי, מתוארת 'אשת החיל' הטורחת בעבודתה:

"דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ".

אחר כך, אשת החיל טווה חוטים מהצמר ומהפשתים:

"יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר, וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ".

לאחר מכן, היא לובשת את הבגדים שהכינה, ומוכרת אותם:

"מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ, שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ…
סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר…
עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ…".

שש וארגמן אלו הבגדים שהכינה מהצמר ומהפשתים שדרשה. בגדים אלו נקראים "עֹז וְהָדָר". גם כאן מסתבר לומר שמדובר בבגדים נפרדים, ולא בשזירה של צמר ופשתן יחד.

סגול

צבעו של הארגמן הוא אחד מגווני האדום. שמות של צבעים רבים נקבעו בעת החדשה, ולכן לפעמים קשה להתאים בין הגוונים המתוארים בתנ"ך או בדברי חז"ל לבין הצבעים בלשוננו.

מקובל לומר שצבע הארגמן הוא הצבע הנקרא 'סגול' בימינו.

מה מקור שמו של הצבע סגול?

"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה".

רש"י פירש שהדודאים הם 'סיגלים', ובלשון ישמעאל הם נקראים 'יסמין'.

הרמב"ן חולק עליו, ואומר שהסיגלים והיסמין הם שני צמחים שונים, ולשניהם אין כל קשר לדודאים שמצא ראובן.

במסכת ברכות (דף מ"ג ע"ב), אומרת הגמרא שעל 'סיגלים' מברכים 'בורא עשבי בשׂמים'. רש"י מתרגם את מילה סיגלים: וִיאול בלעז.

וִיאול זהו פרח הסיגל המוכר לנו היום (נקרא גם וִיוֹלט, או וִיוֹלה). זהו פרח נוי עם ריח טוב, וצבעו סָגול. אחת הגרסאות המתורבתות ידועה יותר בכינוי 'אמנון ותמר'.

במסכת שבת (דף נ ע"ב) מוסיף רש"י ואומר שלסיגל יש שלשה עלים. כוונת רש"י היא לעלי הכותרת של הפרח, שכן בקדמת הפרח מסודרים שלושה עלי כותרת (בצורה של סֶגול), ועוד שני עלי כותרת מאחורה (בדרך כלל בגוון שונה מעט).

הצבע הסָגול קיבל את שמו מפרח הסיגל. בדומה לכך, הצבע הוורוד נקרא על שם הפרח וֶרֶד.