פינחס, בנו של אלעזר בן אהרן הכהן, הוזכר לראשונה בספר שמות ברשימת הייחוס של שבט לוי.

בפעם השנייה, הופיע פינחס פתאום ודקר בקנאתו את נשיא שבט שמעון. לאחר מכן גם הוביל את מלחמת הנקמה במדיינים.

בספר יהושע נשלח פינחס אל עבר הירדן לברר מדוע בנו בני ראובן בני גד ובני מנשה מזבח על הירדן.

בסוף ספר שופטים, הוביל פינחס את שבטי ישראל למלחמה בשבט בנימין לאחר מעשה 'פילגש בגבעה'.

בספר דברי הימים א' (ט כ) מסופר על אדם בשם 'פינחס בן אלעזר' שהיה פקיד על הלויים בימי דוד המלך, ויש אומרים שזהו פינחס המפורסם.

לפי חז"ל, היה פינחס מעורב בסיפורים נוספים:

• פינחס היה היה אחד משני המרגלים ששלח יהושע בן נון ליריחו (מדרש תנחומא על פרשת שלח).
• "וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים" (שופטים ב א). חז"ל אמרו שהיה זה פינחס, והוא הוכיח את בני ישראל על כך שכרתו ברית ליושבי הארץ.
• בימי גדעון נאמר: "וַיִּשְׁלַח ה' אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שופטים ו ח). גם אותו זיהו חכמים כפינחס. יש אומרים שאותו נביא הוא המלאך שנגלה לגדעון וציווה אותו להילחם במדיין (רלב"ג).
• פינחס ישב בארץ הגלעד בימי השופט יפתח, וסירב ללכת אל יפתח ולהתיר לו את נדרו. בגללו קיים יפתח את הנדר הנורא והרג את בִתו. "פינחס אמר: הוא צריך לי, ואני אלך אצלו?! יפתח אמר: אני ראש קציני ישראל, ואני אלך אצלו?! בין זה לזה אבדה הנערה" (בראשית רבה).

אם אכן חי פינחס עד ימי יפתח, היה הוא בן למעלה מ-300 שנה (מלחמת 'פילגש בגבעה' אמנם מופיעה בסוף ספר שופטים, אבל לפי רוב השיטות התרחשה בתקופה מוקדמת יותר, כאשר פינחס עוד לא היה מבוגר כל כך). אם פקיד הלויים בימי דוד הוא אכן אותו פינחס, אז שני חייו אף ארוכים יותר. רואים אנו גם שחז"ל זיהו את מלאך ה' כפינחס, ואפשר להבין מכאן שייחסו לו תכונות על טבעיות.

ידועה ומפורסמת הטענה ש"פינחס הוא אליהו". המקור לקשר בין פינחס לאליהו נמצא ב'תרגום יונתן' לספר שמות (ו י"ח):

"וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה"
"וּשְׁנֵי חַיוֹי דִקְהָת חֲסִידָא מְאָה וּתְלָתִין וּתְלַת שְׁנִין,
חַיָיא עַד דְחָמָא יַת פִּינְחָס הוּא אֵלִיָהוּ כַּהֲנָא רַבָּא
דְעָתִיד לְמִשְׁתַּלְחָא לְגָלוּתָא דְיִשְׂרָאֵל בְּסוֹף יוֹמַיָא".
[קהת חי 133 שנה, עד שראה את פינחס הוא אליהו הכהן הגדול שעתיד להישלח אל גלות בני ישראל בסוף הימים].

בגמרא (ב"מ קי"ד ע"ב) מסופר על אחד האמוראים שראה את אליהו בבית הקברות של גויים, ושאל אותו: "האם לא כהן אתה?". אליהו לימד אותו שקברי גויים אינם מטמאים.

לעומת זאת, יש מקורות אשר סותרים את הזיהוי הזה:

"פעם אחת נחלקו רבותינו בדבר:
אלו אומרים משל גד, ואלו אומרים משל בנימין.
בא אליהו, עמד לפניהם ואמר להם:
רבותינו, מה אתם נחלקים? אני מבני בניה של רחל" (ב"ר).

כדי לזהות את אליהו הנביא עם פינחס, נצטרך לומר שהוא חי כמעט 600 שנה. האם חז"ל אכן התכוונו שהיה זה אותו אדם ממש? ייתכן. אבל אפשר גם לטעון ש'זיהוי' זה נועד להצביע על הקבלות וקישורים רבים בין פינחס לאליהו. כעת אציג כמה מהדמיונות בין שני האישים האלו, ואתבסס גם על הופעותיו של פינחס לפי דברי חז"ל:

• על פינחס נאמר: "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם", ואליהו אמר: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה'".
• פינחס נשלח מעבר הירדן לרגל את יריחו, ואליהו הלך מיריחו אל עבר הירדן, שם עלה בסערה השמימה. את שניהם חיפשו אנשים מיריחו במשך שלושה ימים (חיילי מלך יריחו חיפשו את פינחס, ובני הנביאים את אליהו).
• המלאך (פינחס?) שנגלה לגדעון, ציווה עליו לשפוך מרק נוזלי על הבשר שהגיש לו, ובדרך נס העלה את הבשר באש. במעמד הר הכרמל, ציווה אליהו לשפוך כדי מים על העולָה, ואחר כך ירדה אש מהשמים ושרפה את הבשר ואת המים.
• אחרי המפגש עם המלאך, הצטווה גדעון לקחת שני פרים אשר אחד מהם היה מוקדש לבעל, להרוס את מזבח הבעל, לבנות מזבח לה', ולהקריב עליו את הפר השני. כך עשה גם אליהו: לקח שני פרים, אחד נתן לעובדי הבעל ואחד הקריב לה'. הוא בנה על יד מזבח הבעל את מזבח ה' ההרוס, והקריב עליו. גם גדעון וגם אליהו היו בסכנה גדולה אחר כך: אנשי עפרה ביקשו להרוג את גדעון, ואיזבל המלכה ביקשה להרוג את אליהו.
• בימי יפתח, לא היה מכבודו של פינחס לגשת אליו. לעומת זאת, בימי אחאב, הקפיד אליהו לחלוק כבוד למלך: "וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו, וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה". כמובן שהוא ידע גם להוכיח את המלך על חטאיו הרבים.
• אולי אפשר לומר שכנגד בת יפתח שמתה, החייה אליהו את בן האישה האלמנה.

הקבלות אלו מצביעות בצורה ברורה על קשר בין פינחס לבין אליהו.

התייחסות כמעט מפורשת לפינחס ולאליהו יחד, מצאנו בדברי מלאכי, אחרון הנביאים:

"בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ, הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם…
תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו,
בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו‍ֹן.
כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ,
כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא".

קשה לקרוא פסוקים אלו מבלי לקשרם לפינחס. ברית שלום, כהן, מלאך ה'.

מלאכי חתם את ספרו עם אליהו הנביא: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא".

"שְׁלֹשָׁה שָאֲלוּ שֶלֹּא כַּהֹגֶן… וְאֵלּוּ הֵן: אֱלִיעֶזֶר עֵבֶד אַבְרָהָם, וְשָׁאוּל בֶּן קִישׁ, וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי". (גמרא, תענית ד ע"א)

במאמר זה, התייחסה הגמרא לשלושה סיפורים שונים, שבהם תלה אדם את מעשיו בגורם חיצוני כלשהו.

עבד אברהם

אברהם שלח את עבדו לחרן, לקחת אישה ליצחק. העבד לא ידע איזו נערה מבין שואבות המים היא הראויה להינשא ליצחק, ולכן התנה שהנערה שתתבקש להשקותו מים ותואיל בטובה להשקות גם את עשרת גמליו – היא הנערה שעליו לקחת.

התנאי של העבד היה 'שלא כהוגן', שכן גם נערה שאינה ראויה ליצחק עלולה להיענות לבקשת העבד.

לאחר שרבקה שאבה מים רבים והשקתה את כל הגמלים, נתן לה העבד נזם זהב ושני צמידים, ושאל אותה מאיזו משפחה היא. רש"י פירש שהעבד נתן לה את התכשיטים עוד לפני ששאל אותה על משפחתה, כי היה בטוח שדרכו הצליחה. לעומת זאת, רבים פירשו שקודם שאל אותה בת מי היא, ורק אחר כך נתן לה את הנזם ואת הצמידים. כך גם סיפר העבד למשפחתה כאשר סעד על שולחנם: 'וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר: בַּת מִי אַתְּ?… וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ, וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ'.

שאול

ארבעים יום עמד גלית הפלשתי וחירף את מערכות ישראל, ואיש לא העז להתייצב מולו למלחמה. שאול המלך הבטיח שלושה דברים לאיש שיהרוג את גלית: 'וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ, יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ, וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל'. גם עושר, גם חתונה עם בת המלך, וגם פטוֹר ממיסים ומעבודת המלך לכל בית אביו.

גם הבטחתו של שאול הייתה שלא כהוגן, שפני שגם אדם שאינו ראוי להינשא לבת המלך (כגון עבד או ממזר) יכול להרוג את גלית.

יפתח

לפני שיצא יפתח למלחמה בבני עמון, נדר יפתח נֵדֶר: 'וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן, וְהָיָה, לַה' וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה'.

נדרו של יפתח היה שלא כהוגן, אבל שלא כמו עבד אברהם ושאול, נענה יפתח שלא כהוגן, והיה צריך לקיים את נדרו בבִתּוֹ היחידה.

ראוי לברר מה פשר הנדר התמוה של יפתח. יש מפרשים שטוענים שיפתח התכוון בנדרו לבעל חיים טהור שייצא מביתו. הסבר זה לא מתיישב עם המילה 'לקראתי', שממנה מובן שהיציאה פתח מהבית היא לקראת יפתח ולכבודו, ולא שייך לומר זאת על בעל חיים.

אפשר להסביר את נדרו של יפתח כך: יפתח קיווה שה' יצליח את מלחמתו בעזרת ניסים ונפלאות, ולכן הקדיש לה' את כל שירות התהילה שעתידים היו כולם לשיר. בנדר זה, הזהיר יפתח את בני ישראל שלא לקבל את פניו כגיבור מנצח, אלא לתת את תודתם לה' בלבד.

למרבה הצער, בת יפתח יצאה לקראתו, והוא הבין שעליו לקיים את נדרו כלשונו.

 

לא תנחשו

התורה אוסרת עלינו 'לנחש'. ההסבר המקובל למעשה הניחוש הוא לתלות החלטה מסוימת בגורם חיצוני. רש"י הביא כדוגמה: 'כגון אלו המנחשין בחולדה ובעופות, פִּתּו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך'.

ברור שלהבטחה של שאול ולנדר של יפתח, גם אם היו שלא כהוגן – אין שום קשר לאיסור ניחוש. הבעיה היא בתנאי של עבד אברהם. הוא תלה את החלטתו בהתרחשות אחרת שתהיה בעולם.

במסכת חולין אומרת הגמרא: 'כָּל נַחַשׁ שֶׁאֵינוֹ כֶּאֱלִיעֶזֶר עֵבֶד אַבְרָהָם וּכְיוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל – אֵינוֹ נַחַשׁ'. במילים אחרות: מי שרוצה לדעת מה אסור לעשות – שיראה מה עשו אליעזר ויונתן בן שאול, ולא יעשה כך.

הרמב"ם פסק להלכה: 'וכן המשים לעצמו סימנים: אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם. וכל כיוצא בדברים האלו – הכול אסור'.

תמוה הדבר שהסיפור המופלא על העבד ורבקה בעצם מתאר מעשה שאסור לעשותו.

הראשונים האריכו בשאלה זו והביאו כמה הסברים, ואפשר לתרץ בשתי דרכים עיקריות:

• אם לא סומכים על הניחוש אלא מבררים היטב – אין איסור. אם נאמר שהעבד שאל את רבקה בת מי היא ורק אחר כך העניק לה את התכשיטים, זו ראיה לכך שהוא לא סמך על התנאי שלו, והקפיד לברר שבאמת פנה לנערה הנכונה.
• אם הניחוש אינו מנותק מהמציאות, אלא יש בו טעם והוא רומז על ההחלטה הנכונה – אין איסור. העבד התבקש להביא אישה ממשפחתו של אברהם, והתנאי שלו בדק האם האישה בעלת חסד ומידות טובות, כי כך ראוי שתתנהג אישה מקרובות אברהם, איש החסד.

את דברי הגמרא ניישב כך: אסור לאדם לתלות את מעשיו בגורם חיצוני כמו שעשה עבד אברהם, אף על פי שבמקרה שלו לא היה איסור, מהסיבות שהובאו.

 

יונתן בן שאול

יונתן עלה עם נערו להתגרות מלחמה בפלישתים. רגע לפני שהתגלו לשומרי המחנה, אמר יונתן לנערו: אם יקראו לנו הפלישתים לעמוד במקום – נדע שהמלחמה לא תצליח. אבל אם יקראו לנו הפלישתים לבוא אליהם – זה סימן שנצליח להביס אותם.

לכאורה נראה שגם התנאי של יונתן נכלל בגדר הניחוש האסור.

גם כאן  אפשר לתרץ בעזרת שני ההסברים שנאמרו על עבד אברהם:

• יונתן לא סמך על הניחוש. הוא גמר בליבו להילחם בכל מקרה ובטח בה' שיעזור לו. כדי לחזק את נערו ולנטוע אומץ בליבו – אמר לו את התנאי הזה , בתקווה שהפלישתים אכן יקראו להם.
• התנאי של יונתן לא היה גורם חיצוני בהחלטה, אלא גילה לו האם הפלישתים דרוכים למלחמה, או לא. אם היו קוראים להם לעמוד במקום, זה מפני שהם ערוכים לקרב, ולא כדאי להילחם. אבל אם הם מזמינים אותם להתקרב, אין זאת אלא שהם יהירים ושאננים. כאשר הבין יונתן שהפלישתים בטוחים בעצמם – התחיל להכות בהם וניצח אותם.