"וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר"

"המעפילים" – כך כינו חכמינו ז"ל את האנשים אשר ניסו להיכנס ארצה כנגד הוראתו המפורשת של משה.

פירושים רבים למילה ויעפילו, ונמנה אותם להלן.

בספר דברים, מספר משה לבני ישראל על חטא המרגלים, ואומר:

"וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי, חָטָאנוּ לַה'.
אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ.
וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ,
וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה…
וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה', וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה"

המילים המקבילות ל"ויעפילו" הן "ותהינו" (מלשון אומץ ותעוזה), ו"ותזידו".

אונקלוס תרגם את המילה "ויעפילו" – "וְאַרְשַׁעוּ", מלשון רשע וזדון.

רבים פירשו שההעפלה היא חיזוק הלב, מלשון "עופל". עופל הוא מבצר חזק שהיו בונים במקום גבוה ושמור על יד העיר. אפשר עוד לומר שהעפלה היא טיפוס, כמו העופל שנמצא בראש ההר.

רש"י הזכיר את דברי המדרש שלפיהם עופל זה מלשון חשיכה, כמו 'אופל' באל"ף. כוונת המדרש היא שמעשי הרשע משולים לדרך חשוכה, כמו שמתואר בפסוקים רבים: "וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ", "וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ" ועוד.

בתרגום יונתן כתוב: "וְאִזְדְרָזוּ בַּחֲשֵׁיכָא קֳדָם קְרִיצְתָּא לְמֵיסוֹק לְרֵישׁ טוּרָא" (פירוש: וימהרו בחושך, לפני עלות השמש, לעלות אל ראש ההר). המילה "ויעפילו" נדרשת כאן במשמעות של אפילה ממש, שהם עלו אל ראש ההר בעוד לילה, לפני הזריחה.

בתרגום הירושלמי (באחת הנוסחאות) מתורגמת המילה ויעפילו: "וּכְמַנוּ", כלומר: הסתתרו. לפי הסבר זה, עופל הוא מקום מסתור. גיחזי, משרתו של אלישע הנביא, לקח מתנות מנעמן הארמי, והפר את ציוויו של אלישע. את המתנות הוא החביא בעופל: "וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים וַיִּתֵּן אֶל שְׁנֵי נְעָרָיו וַיִּשְׂאוּ לְפָנָיו, וַיָּבֹא אֶל הָעֹפֶל וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת". את המילה "עופל" תרגם יונתן: "אֲתַר כַּסִי", כלומר: מקום מוסתר ומכוסה.

אפשר לומר שמשמעות השורש "עפל" היא כמו השורש "עלף", בהחלפת אותיות.

על תמר, כלתו של יהודה, נאמר: "וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף", והכוונה היא שהיא התעטפה והסתירה את עצמה. להתעלף, כמו להתעטף (למ"ד וטי"ת מתחלפות).

במקומות רבים, עילפון זהו אבדן ההכרה עקב צימאון או עייפות, וגם במשמעות זו מתחלפות האותיות למ"ד וטי"ת. על יונה הנביא נאמר: "וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף", ובתפילתו הוא אמר: "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי".

אם נחבר בין העפלה לעילפון, נוכל לומר ש"ויעפילו" הכוונה היא שהם התעטפו והסתתרו. אפשרות אחרת היא לומר ששתי מילים אלו דומות מאוד אבל במשמעות הפוכה, שהעפלה היא מלשון חוזק ואומץ, ואילו עילפון הוא מלשון חולשה ואבדן.

"וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ
וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק,
וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל"

רבקה הגיעה אל יצחק מארם נהריים רכובה בראש שיירת גמלים, ויחד איתה באו נערותיה, מיניקתה, ועבדו של אברהם. בפעם הראשונה שראתה רבקה את יצחק, היא הגיבה בצורה משונה: נפלה מעל הגמל והתעטפה בצעיף שלה.

הפרשנים תיארו כל אחד בדרכו את הנפילה של רבקה, ואת הסיבה לנפילה.

רש"י הסביר על פי התרגום והמדרש שרבקה רכנה מעל הגמל. כפפה את קומתה והרכינה ראשה בעודה על הגמל.

הרשב"ם והרד"ק הסבירו שהיא נפלה מהגמל בגלל צניעותה. אולי כוונתם היא שרבקה לא רצתה שיצחק יראה אותה רוכבת, ולכן ירדה במהירות ארצה. ההתעטפות בצעיף מיד לאחר מכן מחזקת פירוש זה.

האבן עזרא הסביר שהיא נפלה ברצונה, כנראה כדי להשתחוות לפני יצחק.

נפילה מעל הבהמה לקראת מישהו מבטאת כבוד והכנעה, ומצאנו עוד אנשים שנהגו כך.

נעמן

נעמן, שר צבא מלך ארם, התרפא מצרעתו על ידי אלישע, וכאשר פנה ללכת לדרכו, רדף אחריו גיחזי, משרתו של אלישע, כדי לקחת ממנו מתנות. נעמן ראה את גיחזי ונפל מהמרכבה:

"וַיִּרְאֶה נַעֲמָן רָץ אַחֲרָיו,
וַיִּפֹּל מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ, וַיֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם?"

בנפילה זו ביטא נעמן את הכבוד הרב שרחש לאלישע.

אביגיל

אביגיל, אשתו של נבל הכרמלי, רכבה על החמור לקראת דוד כדי לפייס אותו ולהניא אותו מכוונתו להרוג את בעלה. כאשר הגיעה אל דוד, ירדה מהחמור ונפלה ארצה:

"וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד,
וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר,
וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ".

אביגיל ביטאה בכך את הכנעתה המוחלטת לדוד, ואכן דוד שמע לקולה ולא הרג את נבל.

עכסה

שונה מכולם היא עַכְסָה, ביתו של כָּלֵב.

כלב הבטיח: "אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ – וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה".

עתניאל בן קנז, אחיו הקטן של כלב, הצליח לכבוש את העיר קרית ספר, ואכן קיבל את עכסה לאישה.

המפגש בין עתניאל לעכסה היה מוזר עד מאוד:

"וַיְהִי בְּבוֹאָהּ, וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת אָבִיהָ שָׂדֶה,
וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר,
וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב: מַה לָּךְ?
וַתֹּאמֶר: תְּנָה לִּי בְרָכָה, כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי, וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם!
וַיִּתֶּן לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת".

עכסה דרשה מעתניאל לבקש מכלב אביה שדה. לאחר שקיבלה את השדה, דרשה עכסה מאביה להוסיף לה גם מעיינות מים בנחלה, מפני שהשדה שקיבלה נמצאת בשטח מדברי ויבש. את בקשתה שילבה עכסה ב'הצגה': צנחה מהחמור וגרמה לאביה לצאת מגדרו כדי לרצות אותה.

אפשר לראות דמיון רב בין סיפור עכסה לסיפור רבקה.

בשניהם מתקיים 'מבחן' לקראת חתונה. עבד אברהם בחן את גמילות החסד של הכלה המיועדת, וכלב בחן את גבורת החתן.

רבקה השקתה במים רבים את העבד ואת גמליו, ועכסה דרשה מעיינות מים בנחלתה.

עכסה ביקשה את השדה, ויצחק יצא "לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה".

עכסה קיבלה בנחלה את "אֶרֶץ הַנֶּגֶב" ועל יצחק נאמר שם "וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב".

רבקה נפלה מהגמל, ועכסה צנחה מהחמור.

ההבדל ביניהם בולט מאוד. אפשר להתרשם שרבקה מתנהגת באצילות ובהכנעה. היא עומדת בניסיון של העבד בהצלחה, מסכימה לבוא אחריו אל ארץ לא נודעת, ומרכינה את עצמה לפני יצחק ברגע שראתה אותו. היא גם מתיישבת אתו בארץ הנגב ועוברת יחד אתו את מצוקת המים ואת המלחמות עם הפלשתים על הבארות.

לעומת זאת, הרושם שמתקבל מעכסה הוא של פינוק ודרישת מותרות. היא גדלה ב'משפחת אצולה'. כלב אביה היה הנשיא של שבט יהודה, ובעלה עתיד היה להיות השופט הראשון שיושיע את ישראל. הצניחה מהחמור לא באה מתוך כבוד והכנעה וגם לא מצניעות, אלא כדי למשוך תשומת לב ולעורר רחמים.

מעשה עכסה מופיע פעמיים בתנ"ך: בספר יהושע ברשימת ערי נחלת יהודה, ובתחילת ספר שופטים. ספר שופטים תיאר את ההידרדרות של עם ישראל ואת הרפיון בכיבוש הארץ. ייתכן שסיפור עכסה נועד להדגיש את החולשה הזו ואת הרצון לספק את הצרכים המידיים במקום להתמודד עם אתגרי הארץ.

בפסוקים הסבוכים של דיני הצרעת, מוזכרים צבעים רבים. 'שְׂאֵת לְבָנָה', 'בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת', 'שֵׂעָר צָהֹב דָּק', 'שֵׂעָר שָׁחֹר', 'נֶגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם'.

לשון התורה איננה כוללת שמות רבים של צבעים המוכרים לנו כיום. הצבעים כתום, כחול, ורוד, סגול, אפור (ועוד רבים) אינם מופיעים בלשון המקרא, ורובם גם לא נרמזו בלשון חז"ל (יש לציין שגם המילה 'צֶבַע' הוזכרה בתנ"ך בפעם היחידה בשירת דבורה: 'צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל').

חז"ל תיארו גוונים שונים של אותו הצבע. במשנה מנו חכמים ארבעה גוונים של לבן (מהכהה לבהיר): כצמר, כסיד, כקרום ביצה וכשלג. כן מנו חכמים גוונים שונים של צבעי דם.

כמעט בלתי אפשרי להעביר במסורת מראה של צבע ללא אוצר מילים עשיר של כל הגוונים, ולכן ניסו חכמים לדמות את מראה הצבעים שקיבלו במסורת לדברים אחרים שכולם יודעים מה צבעם.

כעת נעבור על כל הצבעים אשר הוזכרו בפרשת הצרעת ונראה מה מקור שמם ומהו המראה שלהם.

לבן

בכל המקומות, מתאר הלבן את הצבע הבהיר המוכר לנו. 'וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב' אמר יעקב ליהודה, וכוונתו: שיניו לבנות יותר מחלב.

מרים, אחות משה ואהרן, הייתה 'מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג', וכן גיחזי, משרתו של אלישע. דוד המלך אמר בתהילים: 'תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין'.

הר הלבנון קיבל את שמו בזכות השלג הלבן המכסה את ראשו ונראה למרחוק.

הירח, נקרא גם 'לְבָנָה' על שם בהירותו ואורו.

המילה 'לבן' מתארת גם חוסר צבע. בלשון חכמים מצאנו 'זכוכית לבנה', והכוונה: שקופה וצלולה. זכוכית לבנה הייתה נדירה מאוד בימי קדם, ונמשלה בערכה לזהב.

גם לחם השמים, מן, מתואר 'כְּזֶרַע גַּד לָבָן'. צורתו הייתה כמו זרעוני גד (כוסברה) לבנים. אבל צבעו הלבן מתואר גם: 'וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח', כלומר: שקוף כזכוכית, ואפשר ללמוד מכאן שגם לובן המן מבטא את חוסר צבעו ואת שקיפותו.

אדום – אדמדם

'וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם', מכאן ראיה ברורה מהו מראה הצבע האדום.

את הצבע האדום הפיקו מתולעת השני. 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ', כך התנבא ישעיה על ישראל.

נחום הנביא אמר: 'מָגֵן גִּבֹּרֵיהוּ מְאָדָּם, אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים' וכוונתו לחיילים אוחזים מגנים אדומים ולבושים מדים אדומים.

אבן האודם מהחושן הייתה כמובן בצבע אדום.

יעקב נתן לעשו אחיו לחם ונזיד עדשים, אבל מבקשתו של עשו הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה', לומדים אנחנו שיעקב בישל עדשים אדומות.

עשו כפל את המילה 'אדום' בדבריו, ואולי פירוש דבריו הוא: אדום עז. גם הצבע 'אדמדם' אשר הוזכר בדיני הצרעת  הוא אדום עז. היו שפירשו ש'אדמדם' מורה על גוון בהיר יותר, כמשמעותו המקובלת בימינו, וכן פירשו בירקרק: ירוק בהיר, ובשיר השירים 'אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת': שחורה מעט, אבל ההסבר המקובל יותר הוא שהכוונה היא להביע את חוזק הצבע ולא את חולשתו.

צהוב

מקור שמו של הצבע הצהוב הוא כצבע הזהב ('ז' ו'צ' מתחלפות).

עזרא הסופר מנה ברשימת הכלים שנתרמו לבית המקדש השני: 'וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹת כַּזָּהָב', כלומר: נחושת יפה ובוהקת כזהב.

שחור

'קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב'.

במגילת קהלת נאמר: 'כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל', והכוונה: גיל הנעורים, כאשר טרם הלבין שיער הראש. פסוק זה הוא מקור המשנה ממסכת אבות: 'הוי קל לראש ונוח לתשחורת', כלומר: לאנשים צעירים.

ירוק – ירקרק

הצבע ירוק לא הוזכר בפירוש בתנ"ך. איוב תיאר את הפֶּרֶא (חמור הבר) בפסוק: 'וְאַחַר כָּל יָרוֹק יִדְרוֹשׁ', אבל אין כוונתו לצבע ירוק, אלא ליֶרֶק ועשב טרי.

מראה הצבע הירוק איננו הירוק המוכר לנו כיום, אלא אחד מגווני הצהוב.

המחלה 'יֵרָקוֹן' מוזכרת גם כמחלה של תבואה וגם כמחלה הפוגעת בבני האדם. תבואה נגועה בירקון מתייבשת ומצהיבה עוד בטרם הבשילו הגרעינים. מחלת הירקון האנושית היא הצַהֶבֶת, אשר בה מראה פניו של האדם מקבל גוון צהוב.

לפי מדרש חכמים אסתר המלכה הייתה ירקרוקת, וכמובן הכוונה היא שהייתה צהובה וחיוורת.

המילה ירקרק מוזכרת גם כמילה נרדפת לזהב: 'כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף, וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ', כלומר: כנפי יונה מצופות בזהב בהיר.

כיצד נעשה עגל הזהב?

נאמר על אהרן: 'וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה'.

בסיפור הדברים למשה, אומר אהרן: 'וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ, וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה'.
דברי אהרן נשמעים כהתנצלות על כך שאיבד שליטה על העגל, כאילו העגל יצא מעצמו.
חז"ל דרשו מפסוק זה שבמעשה העגל היו מעורבים מעשי כשפים.

אפשר לאחד את שתי הגרסאות להסבר אחד: אהרן חקק תבנית בצורת עגל בעזרת חֶרֶט (אזמל), מילא את התבנית בנזמי הזהב, והכניס לאש. הזהב הותך, וקיבל את צורת התבנית ללא מגע ידו של אהרן (פירוש המילה 'מַסֵּכָה' הוא יציקת מתכת).
הסבר זה יהיה עדיין קשה, שכן לא ברור מדוע מצטדק אהרן וטוען שהעגל יצא מעצמו, הרי הוא בעצמו הכין את תבנית היציקה שלו.

רש"י מביא פירוש נוסף: 'וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט' – צרר וקשר אותו בבגד שנקרא חרט.
רש"י גם רומז לנו על דמיון בולט לסיפור אחר:
נעמן, שר צבא מלך ארם, ניסה לשדל את אלישע הנביא לקחת ממנו מתנה על שריפא אותו מצרעתו, אך אלישע סרב בתוקף.
גיחזי, משרתו של אלישע, רדף אחרי נעמן וסיפר לו שאלישע ביקש בכל זאת מתנה: "אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹר, הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים, תְּנָה נָּא לָהֶם כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים".
נעמן שמח לתת, והפציר בגיחזי ליטול סכום כפול: "הוֹאֵל, קַח כִּכָּרָיִם! … וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים". נעמן ארז שני כיכרות כסף בשתי מטפחות, ונתן לגיחזי.

לפי הסבר זה, אהרן לא התכוון להכין את העגל, אלא רק אסף את נזמי העם, צרר אותם יחד בבגד והשליכם לאש. כדי להסביר כיצד נוצרה צורת העגל, ניאלץ לומר שהעם הניחו באש מבעוד מועד תבנית עגל.

איסוף נזמים

אם אהרן לא התכוון להכין עגל זהב, מדוע אסף נזמים מכל העם?

כדי לענות על שאלה זו, נתבונן במקומות נוספים בתנ"ך שבהם נאספו תכשיטים מאנשים.

1. יעקב
   לפני שעלה יעקב עם כל משפחתו להקריב קרבנות בבית-אל, קרא אליהם: "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם, וְהִטַּהֲרוּ, וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם!". בני משפחתו וכל הנלווים אליו נענו לקריאתו: "וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב, אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם, וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם, וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב…". מדוע נתנו לו את הנזמים? הוא לא ביקש זאת!
   תכשיטי הזהב מבטאים מעמד גבוה של האדם. בשעת התרוממות רוח, לפני העלייה להקרבת הקרבנות בבית אל, חשו כולם צורך להסיר מעצמם את גאוותם וכבודם ולהתכונן למעמד הגדול, ולכן הסירו כולם את נזמיהם וטמנו אותם יחד עם אלוהי הנכר.
2. מלחמת מדין
   בפרשת מטו, בתום המלחמה במדיינים, ניגשו ראשי הצבא אל משה וביקשו להקריב לה' את כל התכשיטים שאספו במלחמה: "וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה', אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב, אֶצְעָדָה וְצָמִיד, טַבַּעַת, עָגִיל וְכוּמָז, לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'".
3. גדעון
   בני ישראל ביקשו מהשופט גדעון למלוך עליהם: "מְשָׁל בָּנוּ, גַּם אַתָּה, גַּם בִּנְךָ, גַּם בֶּן בְּנֶךָ". גדעון מסרב, ומכריז: "ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם!". ברגע כזה, כאשר כל העם קיבלו את מלכות ה' עליהם, ביקש גדעון מהם את כל נזמי הזהב שאספו במלחמה: "וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ". גדעון אסף מהעם אלפי נזמים, אבל בניגוד ליעקב, לא טמן אותם באדמה, אלא הכין מהם אפוד מהודר. אפוד שהפך ברבות הימים לעבודה זרה ולמכשול לבני ישראל.
4. הנביא הושע
   הושע מוכיח את ישראל: "וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ (תכשיט), וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ, וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם ה'". במקום להסיר את תכשיטיהם ולהיכנע לפני ה', התקשטו בני ישראל והלכו אחרי אלהים אחרים.
5. איוב
   בפסוקים האחרונים של ספר איוב, ניגשו אל איוב כל רעיו ומכריו, וניחמו אותו על כל האסונות שקרו לו. "וַיָּנֻדוּ לוֹ וַיְנַחֲמוּ אֹתוֹ… וַיִּתְּנוּ לוֹ אִישׁ קְשִׂיטָה (מטבע) אֶחָת, וְאִישׁ נֶזֶם זָהָב אֶחָד".
   נתינת הנזמים במתנה מבטאת חיבה יתירה כלפי איוב. לא לכל אחד אפשר להעניק חפץ אישי אשר מעיד על המעמד החברתי של הנותן.

 

מכל המקורות האלו, לומדים אנחנו שנתינת תכשיטים מסמלת התמסרות וביטול המעמד העצמי.
אפשר להניח שכוונת אהרן הייתה טובה. העם ביקש "אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ", וברגע כזה, כאשר כל העם חיפשו הנהגה, אפשר היה לכוף אותם תחת עול מלכות שמים. בשלב הראשון, ביקש אהרן מכולם לוותר על מעמדם האישי ולתת את נזמיהם. בשלב השני, אולי הייתה כוונתו של אהרן להשמיד את הנזמים (כפי שעשה יעקב), אבל בסופו של דבר התרכזו כל העם סביב החפץ המוזהב ההוא וטעו אחריו (כפי שקרה לגדעון).