תוף מרים

"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ,
וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ,
בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת"

שירת הים היא שירה ארוכה עם פסוקים מורכבים, וכתובה במבנה מסודר (אריח על גבי לבינה). העיקר בשירת הים הוא התוכן, המילים. לא מוזכר שהשירה נאמרה בליווי נגינה, וגם לא בריקודים.

מיד לאחר שירת הים, מופיעה שירת מרים. שירה קצרה עד מאוד, פסוק אחד בלבד: "שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". גם פסוק זה לקוח מתחילת השירה של משה, וכנראה מרים וכל הנשים חזרו על הפסוק שוב ושוב. העיקר בשירה של מרים הוא השמחה המתפרצת. הנגינה בתופים, והמחולות.

מחולות הם ריקודים, בדרך כלל של נשים, כתוצאה מאירוע משמח. ריקודי המחולות היו מלווים בדרך כלל בנגינת התופים.

אחרי שהיכה דוד את גלית הפלשתי, מסופר:

"וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ,
בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים.
וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת, וַתֹּאמַרְןָ:
הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו".

בִּתּו של יפתח הגלעדי יצאה לקראתו "בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת" אחרי שניצח את בני עמון.

את התוף אפשר לזהות כמעט בוודאות עם כלי ההקשה הנקרא כך בימינו. מסתבר שהנשים היו מכות בתוף בידיהן, ולא בעזרת מקלות.

בנבואת נחום הנביא על כיבוש העיר נינוה, הוא מתאר את שיירת השפחות אשר מלווה את המלכה אל השבי: "וְאַמְהֹתֶיהָ מְנַהֲגוֹת כְּקוֹל יוֹנִים, מְתֹפְפֹת עַל לִבְבֵהֶן". השפחות משמיעות קולות נהמה כשל יונים, ומתופפות בצער על לִבּן.

בספר תהלים נאמר: "קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים, בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת". פירוש הפסוק: המשוררים הולכים בראש השיירה, אחריהם המנגנים, וסביבם נערות מתופפות.

%d7%aa%d7%a3-%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d

תוף מרים (מתוך ויקיפדיה)

האירוס

במשנה (סוף מסכת סוטה) מסופר על הגבָּלות שנקבעו בעם ישראל כדי למעט את השמחה בעקבות מאורעות החורבן.

"בְּפֻלְמוּס שֶׁל אַסְפַּסְיָנוֹס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים, וְעַל הָאֵירוּס".

בעקבות הפורענויות בימי אספסיינוס הרומאי, הוחלט שהחתנים לא יענדו כתר לראשם ביום שמחתם, וגם גזרו שלא לנגן בחתונה באירוס. מהו האירוס? מסבירה הגמרא:

"אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: טַבְלָא דְּחַד פּוּמָא".

הכוונה היא לכלי נגינה מיוחד הדומה לפעמון (טבלא בארמית), ויש לו פתח אחד ליציאת הצליל. הנגינה בו הייתה ערֵבה עד מאוד, וגזרו שלא לנגן בו עוד. ממשיכה הגמרא ומספרת שהאמורא רבה בנו של רב הונא, הכין לחתונת בנו כלי נגינה בשם טַנְבּוּר. בא רב הונא אביו ושבר את הטנבור מפני שהוא דומה לאירוס שנאסר.

רש"י הסביר שהטנבור הוא כלי עגול שמותחים מעליו עור, וכאשר העור מתייבש ונמתח, מכים עליו ומנגנים.

אפשר להבין מכאן שהאירוס היה שילוב של תוף ושל פעמון, ואולי  היה עשוי כמו הכלי הנקרא בימינו 'תוף מרים' (ובשפות אחרות הוא נקרא כיום 'טנבור', או 'טמבור').

%d7%98%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%a8-%d7%90%d7%96-%d7%95%d7%94%d7%99%d7%95%d7%9d

הסמל של חברת 'טמבור', בעבר ובהווה

במסכת כלים אומר רבי יהודה שהאירוס נחשב לכלי ישיבה (לעניין טומאה וטהרה), מפני שהמקוננת יושבת עליו. אפשר ללמוד מכך שכדי לעורר את הבכי בזמן לווית המת, היו המקוננות יושבות על כלי הנגינה ובוכות. דווקא הכלי של השמחה הבוקעת מאליה ושל המחולות, הפך להיות המושב של המקוננת.

בנבואות הנחמה של ירמיהו, יש תקווה לאחרית הכלי הזה. בעקבות בניין הארץ, ישובו הנשים להכות בתופים ולרקוד במחולות בשמחה גדולה:

"עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל,
עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ, וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים".

מודעות פרסומת

טרֵפה אחים, טרֵפה!

בהמה 'טְרֵפָה' היא בהמה שנפגעה ונהרגה בידי בעל חיים טורף.

התורה אוסרת עלינו לאכול את בשר הטריפה, ומצווה עלינו להשליכו לכלבים:
'וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ'.

חז"ל ביארו שאיסור אכילת הטרפה חל על כל בהמה או חיה שיש בה מום או פצע (חיצוני או פנימי) אשר מסכן את חייה, ולאו דווקא אם נטרפה בידי חיה אחרת. הטרפה אסורה באכילה גם אם נשארה בחיים לאחר שנפצעה ונשחטה כדין.

בלשוננו, נהוג לכנות 'טרפה' אוכל  שאינו כשר (כמו בשר בחלב), אף על פי שאין כל קשר לטרפה.

 

טרפה בדיני שומרים

בפרשת משפטים מופיע דינו של אדם אשר שומר (תמורת תשלום) על בהמה של חברו:

"כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה, וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר,
וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה, אֵין רֹאֶה.
שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם, אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ,
וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם.
וְאִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ, יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו.
אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד, הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם".

נסכם את דיני שומר השכר:

  1. אם הבהמה מתה או נחטפה בידי שודדים – השומר נשבע שזה לא באשמתו, ולא משלם.
  2. אם נגנבה – השומר ישלם (כי אם היה שומר היטב – לא הייתה נגנבת).
  3. אם נטרפה – יביא עֵד ולא ישלם.

מה פירוש 'יְבִאֵהוּ עֵד'? רש"י הסביר שעל השומר להביא עדים שנטרפה באונס, ולא הייתה לו אפשרות להציל.

הפסוקים עוסקים באדם שלוקח בהמות של אנשים אחרים למרעה תמורת תשלום.

כאשר חיות טרף מתנפלות על העדר, הרועה זועק לעזרה, וכל הרועים שבסביבתו נחלצים להגיע ולהבריח את הטורפים. אם בכל זאת נטרפה אחת מבהמות העדר – הרועים המסייעים יוכלו להעיד לטובת הרועה הנתבע. התנהגות כזו מתוארת בדברי ישעיה הנביא:

"כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה הָאַרְיֵה וְהַכְּפִיר עַל טַרְפּוֹ,
אֲשֶׁר יִקָּרֵא עָלָיו מְלֹא רֹעִים,
מִקּוֹלָם לֹא יֵחָת, וּמֵהֲמוֹנָם לֹא יַעֲנֶה".

פסוק זה מתאר אריה נועז, ששוקד על טרפו ולא נסוג מהמון הרועים הצובאים עליו.

 

לעומת רש"י, רבים הסבירו שהרועה לא נדרש להביא עדים שראו את הבהמה נטרפת, אלא עליו להביא ראיה כלשהי שהבהמה החסרה אכן נטרפה.

המנהג שהיה בין רועי הצאן לבעלי הבהמות הוא שבמקרה של פגיעת חיות טרף, הרועה צריך להראות לבעל הבהמה שריד כלשהו מהטריפה. כמו לדוגמה חתיכת בשר עם סימני נשיכה. הצגת שריד כזה מוכיחה את סיבת המוות, וגם מראה שהרועה עשה ככל שביכולתו להציל את הנטרפת ולא עלה בידו.

אם הרועה לא יציג שריד מהטרפה – יוכל לטעון בעל הבהמה שהוא פשע בשמירתו ולתבוע ממנו לשלם.

מנהג כזה מתאר הנביא עמוס:
"כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי, שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל אֹזֶן".

'בדל אוזן' זהו הסחוס של האוזן (על פי תרגום יונתן), וזה מראה שמספיק אפילו שריד זעיר כדי להוכיח את טענת הרועה.

הצלת בהמה מטרפה מוזכרת גם בדברי דוד לשאול, כאשר ביקש להילחם בגלית הפלשתי:

"רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן,
וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב, וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר.
וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו, וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו,
וַיָּקָם עָלַי, וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ, וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו".

בסוף פרשת ויצא, הטיח יעקב בלבן את כל אשר על ליבו. הוא הזכיר את התנהגותו הרעה והנצלנית של לבן, לעומת יושרו שלו וטיפולו המסור בצאן של לבן.

אחת מטענותיו של יעקב היא:

"טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ.
אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה".

יעקב נהג עם לבן לפנים משורת הדין. יכול היה יעקב להביא את הטרפה אל לבן ולהיפטר מתשלום, אבל במקום זאת הוא חיטא (השלים) את הבהמה החסרה בבהמה משלו.

שאלו שלא כהוגן

"שְׁלֹשָׁה שָאֲלוּ שֶלֹּא כַּהֹגֶן… וְאֵלּוּ הֵן: אֱלִיעֶזֶר עֵבֶד אַבְרָהָם, וְשָׁאוּל בֶּן קִישׁ, וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי". (גמרא, תענית ד ע"א)

במאמר זה, התייחסה הגמרא לשלושה סיפורים שונים, שבהם תלה אדם את מעשיו בגורם חיצוני כלשהו.

עבד אברהם

אברהם שלח את עבדו לחרן, לקחת אישה ליצחק. העבד לא ידע איזו נערה מבין שואבות המים היא הראויה להינשא ליצחק, ולכן התנה שהנערה שתתבקש להשקותו מים ותואיל בטובה להשקות גם את עשרת גמליו – היא הנערה שעליו לקחת.

התנאי של העבד היה 'שלא כהוגן', שכן גם נערה שאינה ראויה ליצחק עלולה להיענות לבקשת העבד.

לאחר שרבקה שאבה מים רבים והשקתה את כל הגמלים, נתן לה העבד נזם זהב ושני צמידים, ושאל אותה מאיזו משפחה היא. רש"י פירש שהעבד נתן לה את התכשיטים עוד לפני ששאל אותה על משפחתה, כי היה בטוח שדרכו הצליחה. לעומת זאת, רבים פירשו שקודם שאל אותה בת מי היא, ורק אחר כך נתן לה את הנזם ואת הצמידים. כך גם סיפר העבד למשפחתה כאשר סעד על שולחנם: 'וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר: בַּת מִי אַתְּ?… וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ, וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ'.

שאול

ארבעים יום עמד גלית הפלשתי וחירף את מערכות ישראל, ואיש לא העז להתייצב מולו למלחמה. שאול המלך הבטיח שלושה דברים לאיש שיהרוג את גלית: 'וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ, יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ, וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל'. גם עושר, גם חתונה עם בת המלך, וגם פטוֹר ממיסים ומעבודת המלך לכל בית אביו.

גם הבטחתו של שאול הייתה שלא כהוגן, שפני שגם אדם שאינו ראוי להינשא לבת המלך (כגון עבד או ממזר) יכול להרוג את גלית.

יפתח

לפני שיצא יפתח למלחמה בבני עמון, נדר יפתח נֵדֶר: 'וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן, וְהָיָה, לַה' וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה'.

נדרו של יפתח היה שלא כהוגן, אבל שלא כמו עבד אברהם ושאול, נענה יפתח שלא כהוגן, והיה צריך לקיים את נדרו בבִתּוֹ היחידה.

ראוי לברר מה פשר הנדר התמוה של יפתח. יש מפרשים שטוענים שיפתח התכוון בנדרו לבעל חיים טהור שייצא מביתו. הסבר זה לא מתיישב עם המילה 'לקראתי', שממנה מובן שהיציאה פתח מהבית היא לקראת יפתח ולכבודו, ולא שייך לומר זאת על בעל חיים.

אפשר להסביר את נדרו של יפתח כך: יפתח קיווה שה' יצליח את מלחמתו בעזרת ניסים ונפלאות, ולכן הקדיש לה' את כל שירות התהילה שעתידים היו כולם לשיר. בנדר זה, הזהיר יפתח את בני ישראל שלא לקבל את פניו כגיבור מנצח, אלא לתת את תודתם לה' בלבד.

למרבה הצער, בת יפתח יצאה לקראתו, והוא הבין שעליו לקיים את נדרו כלשונו.

 

לא תנחשו

התורה אוסרת עלינו 'לנחש'. ההסבר המקובל למעשה הניחוש הוא לתלות החלטה מסוימת בגורם חיצוני. רש"י הביא כדוגמה: 'כגון אלו המנחשין בחולדה ובעופות, פִּתּו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך'.

ברור שלהבטחה של שאול ולנדר של יפתח, גם אם היו שלא כהוגן – אין שום קשר לאיסור ניחוש. הבעיה היא בתנאי של עבד אברהם. הוא תלה את החלטתו בהתרחשות אחרת שתהיה בעולם.

במסכת חולין אומרת הגמרא: 'כָּל נַחַשׁ שֶׁאֵינוֹ כֶּאֱלִיעֶזֶר עֵבֶד אַבְרָהָם וּכְיוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל – אֵינוֹ נַחַשׁ'. במילים אחרות: מי שרוצה לדעת מה אסור לעשות – שיראה מה עשו אליעזר ויונתן בן שאול, ולא יעשה כך.

הרמב"ם פסק להלכה: 'וכן המשים לעצמו סימנים: אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם. וכל כיוצא בדברים האלו – הכול אסור'.

תמוה הדבר שהסיפור המופלא על העבד ורבקה בעצם מתאר מעשה שאסור לעשותו.

הראשונים האריכו בשאלה זו והביאו כמה הסברים, ואפשר לתרץ בשתי דרכים עיקריות:

  • אם לא סומכים על הניחוש אלא מבררים היטב – אין איסור. אם נאמר שהעבד שאל את רבקה בת מי היא ורק אחר כך העניק לה את התכשיטים, זו ראיה לכך שהוא לא סמך על התנאי שלו, והקפיד לברר שבאמת פנה לנערה הנכונה.
  • אם הניחוש אינו מנותק מהמציאות, אלא יש בו טעם והוא רומז על ההחלטה הנכונה – אין איסור. העבד התבקש להביא אישה ממשפחתו של אברהם, והתנאי שלו בדק האם האישה בעלת חסד ומידות טובות, כי כך ראוי שתתנהג אישה מקרובות אברהם, איש החסד.

את דברי הגמרא ניישב כך: אסור לאדם לתלות את מעשיו בגורם חיצוני כמו שעשה עבד אברהם, אף על פי שבמקרה שלו לא היה איסור, מהסיבות שהובאו.

 

יונתן בן שאול

יונתן עלה עם נערו להתגרות מלחמה בפלישתים. רגע לפני שהתגלו לשומרי המחנה, אמר יונתן לנערו: אם יקראו לנו הפלישתים לעמוד במקום – נדע שהמלחמה לא תצליח. אבל אם יקראו לנו הפלישתים לבוא אליהם – זה סימן שנצליח להביס אותם.

לכאורה נראה שגם התנאי של יונתן נכלל בגדר הניחוש האסור.

גם כאן  אפשר לתרץ בעזרת שני ההסברים שנאמרו על עבד אברהם:

  • יונתן לא סמך על הניחוש. הוא גמר בליבו להילחם בכל מקרה ובטח בה' שיעזור לו. כדי לחזק את נערו ולנטוע אומץ בליבו – אמר לו את התנאי הזה , בתקווה שהפלישתים אכן יקראו להם.
  • התנאי של יונתן לא היה גורם חיצוני בהחלטה, אלא גילה לו האם הפלישתים דרוכים למלחמה, או לא. אם היו קוראים להם לעמוד במקום, זה מפני שהם ערוכים לקרב, ולא כדאי להילחם. אבל אם הם מזמינים אותם להתקרב, אין זאת אלא שהם יהירים ושאננים. כאשר הבין יונתן שהפלישתים בטוחים בעצמם – התחיל להכות בהם וניצח אותם.

אבימלך

אברהם אבינו נדד אל תחום שלטונו של אבימלך הפלשתי, מלך גרר.

גם יצחק התגורר שם בתקופת הרעב. בארץ גרר חפרו  אברהם ויצחק בארות, ובשדות גרר זרע יצחק ומצא ברכה מרובה בתבואתו.

מסיפורי האבות מתקבל רושם של יחסי שכנוּת מורכבים עם הפלשתים. מצד אחד אבות חתמו על הסכמי שלום עם אבימלך, בירכו זה את זה ונשבעו זה לזה. אבימלך הזמין את אברהם לגור בארצו: 'הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ, בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב', ועל יצחק ורבקה הוא הכריז: 'הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ, מוֹת יוּמָת'.

אבל מצד שני, גם אברהם וגם יצחק נאלצו להסתיר את נישואיהם פן יהרגו אותם הפלשתים וייקחו את נשותיהם. הפלשתים גזלו באר מים שחפר אברהם, ומילאו בעפר בארות אחרות שלו. הפלשתים קינאו ביצחק ואבימלך נאלץ לגרש אותו מארצו.

אפשר לסכם ולומר שהפלשתים לא ראו בעין טובה את שכניהם העבריים, ואולם אבימלך רצה בטובתם. אולי קינא בהם, אולי חשש מעט מפניהם, אבל הייתה לו חיבה כלפיהם.

אכיש

מערכת יחסים מעין זו מוצאים אנחנו אצל דוד.

כאשר רצה שאול לתפוס את דוד, הסתתר דוד במשכן בנוב עיר הכוהנים, ושם נתן לו הכהן הגדול את חרב גלית, הגיבור הפלשתי מהעיר גת. דוד נמלט מנוב, והלך לבקש מקלט אצל אכיש הפלשתי מלך גת. הגעתו של דוד לעיר הולדתו של גלית בעודו אוחז בידו את חרבו עוררה את חמת תושבי גת, והם טענו בפני אכיש: 'הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ! הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו!'.

דוד שינה את טעמו (התנהג כמשוגע לפני הפלשתים), ואכיש דחה את עמו: 'הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ, לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי?'.

בספר שמואל לא נאמר מה עשה אכיש לדוד, אבל בספר תהילים כתוב: 'לְדָוִד, בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ, וַיְגָרְשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ'. אבימלך הוא אכיש. אבימלך היה שם משותף לכל מלכי הפלשתים, כמו שמלכי מצרים נקראו 'פרעה'.

רש"י כותב: 'כך כל מלכי פלשתים נקראים… ואף על פי ששמו אכיש, קורין לו אבימלך. ומדרש אגדה – שהיה צדיק כאבימלך (שנכתב בתורה אצל שרה) שלא רצה להרגו ואנשיו אומרים לו: הלא זה דוד מלך הארץ'.

בהמשך נדודי דוד במדבר, הוא הגיע שוב אל אכיש, רק הפעם בראש גדוד של 600 לוחמים, ולא כמשוגע. דוד מצא חן בעיני אכיש, והוא נתן לו ולאנשיו לגור בעיר צקלג הסמוכה לממלכתו. לקראת המלחמה בשאול המלך, דרש אכיש מדוד להצטרף לצבא הפלשתים ולהילחם כנגד בני ישראל, ורק בעקבות לחץ גדול של מפקדי הצבא הורה לו לשוב על עקבותיו.

אין אפשרות לטעון שאכיש לא זיהה את דוד. גם מראהו המשונה (אדמוני) וגם חרב גלית העידו על זהותו.

מדוע התעקש אכיש לא לפגוע בדוד? הרי היינו מצפים ממלך גת לנקום את דמו של גלית הגיבור ולהרוג את מי שפגע בו!

כפי שראינו בספר תהילים, אכיש נקרא גם 'אבימלך'. ייתכן שהיה נצר למשפחת מלכים פלשתים קדמונית, ואולי אפילו היה מצאצאי אבימלך מלך גרר. סביר להניח שאלמלא ניצח דוד את גלית, היה הופך גלית לגיבור נערץ בכל ארץ הפלשתים, ובוודאי בעירו, בגת. במקרה שכזה, עשויים תושבי גת להמליך עליהם את גלית, ויבוא הקץ למשפחת אבימלך העתיקה.

משום כך, חיבב אכיש את דוד עד מאוד, וסירב בתוקף לפגוע בו.

גת וגרר

אבימלך של ימי האבות מלך בארץ גרר, ואבימלך הוא אכיש של ימי דוד מלך על גת. גרר נמצאת אחרי דרומית לעיר עזה ('מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה'), ולעומת זאת גת נמצאת בשפלת יהודה.

באחת ממלחמות דוד בפלשתים נאמר: 'וַיִּקַּח דָּוִד אֶת מֶתֶג הָאַמָּה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים'. בפסוק המקביל בדברי הימים כתוב: 'וַיִּקַּח אֶת גַּת וּבְנֹתֶיהָ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים', ומכאן אנחנו למדים שמתג האמה הוא שם של מקום בסביבות גת שכבש דוד מאכיש.

לעומת זאת, באחד המדרשים (מופיע  בפירוש הרד"ק) מוסבר שמתג האמה זהו רסן של חמור שנתן יצחק במתנה לאבימלך, ונשבע לו שלא יכבוש זרעו את ארץ פלשתים. דוד לקח את המתג ההוא מידם וכך ביטל את השבועה, ורק אז הכניע את הפלשתים. כדי ליישב מדרש זה עם פשט הפסוקים, אפשר לומר שמלחמתו של דוד אכן הייתה בעיר גת, אבל במלחמה זו 'נתפרדה החבילה', והותר הקשר ההיסטורי של כמעט 1000 שנה, בין עם ישראל לבין אבימלך הפלשתי.

ענקים

"וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם".

נפילים

המרגלים חזרו אל מדבר פארן וסיפרו לכל בני ישראל על גודלם של יושבי ארץ כנען ועל עוצמתם:

"…וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת.
וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים,
וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".

הנפילים, היו אנשים גבוהים ואימתניים, והטילו פחד על כולם. הם מופיעים בפעם הראשונה בסוף פרשת בראשית:

"הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם,
וְגַם אַחֲרֵי כֵן
אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם  וְיָלְדוּ לָהֶם,
הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם".

לפי המתואר בפסוק, הנפילים נולדו לבני האלהים. אונקלוס תרגם את המילה 'נפילים': גיבריא. גיבורים וחזקים. את 'בני האלהים' תרגם אונקלוס: בני רברביא, כלומר: בני השרים החשובים.

מפרשים רבים הסבירו שהמילה 'נפילים' רומזת על הפחד הנופל על כל מי שרואה אותם, אבל רש"י פירש על דרך הדרש שנקראו כך מפני שנפלו לארץ מהשמים. הסבר זה מבוסס על אגדת חז"ל שהנפילים נולדו על ידי תערובת בין מלאכים (בני אלהים) לבין בנות האדם.

 

ענקים

אמרו חכמים במדרש: "שבעה שמות נקראו להם: אימים, רפאים, גיבורים, זמזומים, ענקים, עווים ונפילים".

לוחמים גדולי מידות היו מצויים לרוב באותם הימים.

עוד בימי אברהם אבינו, ארבעת המלכים היכו את הרפאים שישבו בעשתרות קרנים.

לפני הכניסה לארץ, נלחם משה בעוג מלך הבשן, שהוא "נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים". התורה מציינת שמיטתו הייתה באורך 9 אמות, וחז"ל תיארו אותו כגבוה הרבה יותר. מסופר גם שבארץ עמון ומואב ישבו הענקים, עד שהובסו במלחמה מול עמון ומואב.

בספר יהושע מסופר שכלב בן יפונה נלחם בענקים שגרו בחברון, ויהושע בן נון נלחם בכל יתר הענקים שהיו בארץ, חוץ מהענקים שחיו בארץ הפלישתים.

בימי דוד המלך, חוסלו פלישתים גדולי מידות בידי דוד ואנשיו. דוד הרג את גלית הפלישתי,  וחייליו הרגו בהזדמנויות שונות את גיבורי הפלישתים הענקים. בספר שמואל כתוב שכל גיבורי הפלישתים היו 'בְּנֵי הָרָפָה', כלומר: מצאצאי הרפאים.

ככל הנראה, עמק רפאים בירושלים, נקרא על שם הרפאים שחיו שם.

 

קרית ארבע אבי הענק

העיר חברון, נקראה לפנים: קרית ארבע. האם העיר נקראה על שם המספר ארבע? כנראה שלא. בספר יהושע נאמר ש'ארבע' היה שמו של אחד הענקים: "וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע, הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא". העיר חברון, היא עירו של ארבע, האדם הגדול מבין כל הענקים. הרמב"ן כותב שלארבע היה בן ושמו היה ענק, ולענק נולדו שלושה בנים: אחימן, ששי ותלמי, ולכן הם נקראים "בני ענק".

לפי זה, גם ארבע וגם ענק, הם שמות פרטיים של ענקים שהטילו את מוראם על יושבי הארץ ועל המרגלים.

 

ענק זהב

ענק הוא גם מין תכשיט, שרשרת זהב מכובדת. חכמים אומרים שהענקים נקראו כך מפני שהיו "מעניקים את החמה". כלומר: מרוב גבהם, היה נראה כאילו השמש היא קישוט על צווארם.

הצוואר נקרא בארמית 'עונקא', ולכן תכשיט לצוואר נקרא ענק.

השופט גדעון הביס את המדיינים, ולקח מהשלל את "הָעֲנָקוֹת אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם".

שלמה המלך אומר בספר משלי: "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ, וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ", וכוונתו: דברי המוסר והתוכחה נאים לאדם כמו כתר יפה על ראשו וענק זהב על צווארו.

חיה רעה

"וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ"

התורה מבטיחה לנו שאם נלך בחוקות ה', לא תהיינה עוד חיות רעות בארץ, אבל אם חלילה לא נלך בדרך ה', נאמר: "וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה… וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם".

 

נחלקו חז"ל האם החיות עתידות להסתלק מהארץ, או שמא הן יישארו במקומן אך לא יזיקו לבני האדם.

"רבי יהודה אומר: מעבירם מן העולם.
רבי שמעון אומר: משביתן שלא יזיקו.
אמר רבי שמעון: אימתי הוא שבחו של מקום? בזמן שאין מזיקים, או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים?".

נראה שלשיטת רבי הודה ההבטחה היא על הרחקת הנזק מסביבתנו, ולשיטת רבי שמעון ההבטחה היא על שינוי מהותי בטבע בעלי החיים כך שלא יזיקו עוד לבני האדם.

 

עד לפני כמה מאות שנים, חיו בתחומי ארץ ישראל חיות טרף רבות. בתנ"ך מופיעים כמה מקרים של אנשים שפגשו בחיות טרף חופשיות. כמה דוגמאות:

  • יעקב היה משוכנע שחיה רעה טרפה את יוסף בנו.
  • שמשון פגש כפיר אריות בדרכו לעיר תמנה, ושיסע אותו בידיים חשופות.
  • דוד היכה את האריות והדובים שניסו לטרוף כבשים מהעדר שלו. הוא סיפר על כך לשאול המלך כדי שיאפשר לו לעמוד יחידי ולהילחם בגלית הפלישתי.
  • בניהו בן יהוידע, שר הצבא של שלמה המלך, הרג אריה בתוך בור ביום השלג.
  • ירבעם בן נבט הקים בבית אל עגל זהב. נביא שנשלח מארץ יהודה להוכיח אותו (חז"ל אומרים שהיה זה עידו הנביא), הצטווה לא לאכול מאומה בבית אל. הנביא נשאר בכל זאת לאכול שם ובדרכו חזרה פגע בו אריה והרגו.
  • אלישע הנביא קילל ילדים קטנים שהתקלסו בו, ושתי דובות פגעו בהם והרגו 42 מהם.

 

"פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה"

התורה אומרת שאחרי שייכנסו בני ישראל לארץ, לא יצליחו לכבוש את כולה בפעם אחת:

"לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת,
פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה, וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.
מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ,
עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ".

חיות השדה מצויות במקומות שוממים מאדם. הכיבוש האידיאלי של הארץ צריך להיעשות בהדרגה. לכבוש וליישב. לכבוש וליישב. אם יישאר שטח שומם, הוא יהיה בית גידול לחיות ולכל מיני מזיקים.

כאשר ישעיהו הנביא מתאר את חורבן אדום, הוא מונה רשימה ארוכה של חיות בר ושל עופות דורסים שימצאו לעצמם מסתור בין חורבות העיר:

"וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ…
וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים…
וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא…"

כמה פסוקים אחר כך, מתאר הנביא את חזרת עם ישראל ארצה, כאשר למרות השממה הגדולה שהייתה בארץ, אין בה כלל חיות רעות:

"וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ…
לֹא יִהְיֶה שָׁם אַרְיֵה,
וּפְרִיץ חַיּוֹת בַּל יַעֲלֶנָּה, לֹא תִמָּצֵא שָׁם,
וְהָלְכוּ גְּאוּלִים".

מובן מדברי ישעיהו שבארץ לא יהיו כלל חיות רעות, ובערי אויבינו החרבות – יהיו לרוב.

 

"זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ"

בנבואה אחרת, מתאר ישעיהו הנביא את כל הבריות בטבע מתקיימות יחד בהרמוניה מושלמת:

"וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ,
וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם.
וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן,
וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן.
וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן, וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה.
לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי…"

יחזקאל הנביא מתאר גם הוא את החיים לצד חיות השדה: "וְחַיַּת הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלֵם, וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח וְאֵין מַחֲרִיד".

גם בנבואת הושע מסופר על שלום עתידי בין יושבי הארץ לחיות השדה: "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח".

אליפז התימני אומר לאיוב שאם ינהג כראוי ויתקן את מעשיו, יזכה לחיות בשלווה ובנחת: "כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ".

זאב וכבש

"וגר זאב עם כבש" – החברה הישראלית למדליות ולמטבעות

סיכום

מכל האמור לעיל, רואים אנחנו שיש ארבעה סוגים של מפגש בין האדם לבין חיות השדה:

  1. חיות שנשלחות כעונש על התנהגות לא ראויה.
  2. חיות שממלאות שטחים כבושים ושוממים.
  3. חיות שנעלמות כליל מהארץ.
  4. חיות שמתקיימות בהרמוניה ציורית לצד בני האדם.

האצבע הקטנה

גודלו של החושן התפרש בפסוק:  "רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל, זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ".

כולם יודעים שהזרת היא האצבע הקטנה ביד, אך האם באמת היה החושן זעיר כל כך?

הזרת לא הוזכרה בתנ"ך כאחת מאצבעות היד, אבל הוזכרה כמה פעמים בקשר למידות שונות. הגמרא במסכת כתובות (דף ה ע"ב) מדגישה את החשיבות של זיהוי כל אחת מאצבעות היד בשם מיוחד, ורש"י שם מרחיב ומסביר:

אגודל – שעליו נותנים את הדם ואת השמן כדי לטהר את המצורע.
אצבע – אותה טובלים בדם ומזים.
אמה – ממנה מתחילה מידת האמה (אורך הזרוע).
קמיצה – היא האצבע האחרונה שאוספת את הסולת בקמיצת המנחה.
זרת – לשיעור גודל החושן.

כמו הזרת, גם שאר האצבעות לא נקראו בשמן בתנ"ך. אגודל (נקרא גם גֻּדָּל) הוזכר רק בלשון חז"ל, ובמקרא הוא נקרא בוהן (גם של היד וגם של הרגל). האצבע משמשת במקרא על פי רוב כשם כללי לכל האצבעות, וכן גם בלשוננו. האמה הוזכרה כשיעור אורך פעמים רבות, אבל לא כשם של אחת האצבעות. גם הקמיצה לא מוזכרת בפירוש כאחת האצבעות.

 שיעור הזרת
מידת החושן לא הייתה כאורך האצבע הקטנה, אלא כמרחק בין קצה הזרת לקצה האגודל כאשר היד פתוחה, ומידה זו קרובה לחצי אמה. גם פרשני המקרא משווים פעמים רבות בין זרת לחצי אמה.

גבהו של גלית, גיבור הפלשתים, היה שש אמות וזרת, כלומר: שש אמות וחצי.

לאחר שדוד קלע את האבן במצחו, נפל גלית על פניו קדימה. חז"ל דורשים שגלית נפל לכיוון ההפוך מהמכה שקיבל וראשו נחבט בקרקע בין רגליו של דוד, כדי שדוד לא יטרח ללכת שתים עשרה אמות וזרתיים אל עבר ראשו. לכאורה ראוי היה לכתוב: שלוש עשרה אמות (6.5 כפול 2), אך ניתן להסביר זאת שמפני שהפסוק דייק לכתוב "שש אמות וזרת" ולא "וחצי", גם חז"ל הקפידו על לשון זאת.

שמות נוספים לאצבעות
הזרת הוזכרה פעם אחת בתנ"ך בשם אחר: בעצת הנערים לרחבעם בן שלמה. הזקנים יעצו לו להקל את נטל העבודה מהעם, אך הנערים האיצו בו לאיים על העם ולהעמיס עליהם:
"כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי.
וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד, וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם.
אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים".

הזרת נקראת בדברי הנערים "קוֹטֶן" (בגלל קָטְנָהּ), ומופיעה בלשון גוזמה והתפארות: האצבע הקטנה שלי, עבה יותר מהמתנים של אבי.

ישעיהו הנביא אומר (מ י"ב): "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ". הפסוק מתאר בדרך משל את עצמת ה' וגודלו, כאילו מודד בשעלו (כף ידו, ויש אומרים כף רגלו) את כל המים בעולם, ואת השמים הוא מודד בזרת, ואת עפר הארץ הוא כָל (מודד) בשליש. מה הוא השליש? יש אומרים כלי מדידה קטן, אבל יש המסבירים שהשליש הוא כינוי לאמה, האצבע השלישית.

אצבע, צביעה, צביטה וצביתה
ידית האחיזה של הכלי, נקראת במשנה "בית הצביעה", מפני שבעזרת הידית אוחזים את הכלי באצבע. יש נוסחאות שכתוב בהן: "בית הצביטה", ששם צובטים את הכלי ואוחזים בו.
ייתכן לומר שצביטה (אחיזה חזקה עם האצבעות) באה מהמילה אצבע, בהחלפת ט-ע.
במגילת רות נאמר: "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי", כלומר: בועז אחז כמה שיבולים קלויות ונתן לרות.
חז"ל אמרו שנתן לה מעט, "בראשי אצבעותיו". עינו של בועז כמובן לא הייתה צרה. הפסוק מזדרז לספר שבועז ציווה את נעריו לתת לה ללקט בין העומרים, ולהפיל שיבולים לידה כדי שתאסוף הרבה: "וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים, וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה, וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ".
הצבתים הם שיבולים אחוזות יחד. צבת כמו צבט, מלשון אחיזה, בהחלפת ט-ת.
כלי העבודה צְבָת, מופיע בתרגום אונקלוס למלקחיים של המנורה. המלקחיים בנויות משתי אצבעות אשר אפשר לחברן בכוח בעזרת ידיות ארוכות. המילה מלקחיים מלשון לקיחה, והצבת, מלשון אצבע.