מעוז צור

הפיוט 'מעוז צור' התקבל בכל קהילות ישראל כאחד משירי חנוכה. איננו יודעים בוודאות מי חיבר אותו (רק יודעים ששמו 'מרדכי').

מסתבר שהפיוט לא נכתב דווקא על חנוכה, אבל בגלל 'חנוכת המזבח' שהוזכרה בתחילתו ובגלל הבית השישי 'יוונים נקבצו עלי', נהגו לשיר אותו בחנוכה.

הפיוט עוסק במלכויות השונות שעלו ונפלו במשך ההיסטוריה, והבית האחרון נכתב על 'מלכות הרשעה', מלכות אדום, שעלתה לגדולה ועדיין לא נפלה.

המלכויות הן: מצרים, בבל, פרס ומדי, יוון ואדום.

עיסוק בעליית הממלכות ובנפילתן ראינו עוד בתנ"ך, בספר דניאל. בתחילה, פתר דניאל את חלום נבוכדנצר ותיאר לו את המלכויות שיקומו אחריו, ובהמשך חלם דניאל על ארבע חיות (אריה, דב, נמר וחיה רביעית משונה) שגם הן כנגד המלכויות העתידות לקום.

מלכות מצרים לא הוזכרה בדניאל, מפני שכבר עברה מהעולם בימיו, אבל ב'מעוז צור' הוקדש לה בית אחד.

כעת אסביר את מקורות השיר מפסוקי התנ"ך.

בית ראשון – פתיחה

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ.
אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ.

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי – כינוי לה'. שילוב של שני פסוקים מתהילים:

"הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז, לְבֵית מְצוּדוֹת לְהוֹשִׁיעֵנִי" (ל"א, ג),
"הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה, אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי" (פ"ט, כ"ז).

לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ – סגנון חז"לי. מצאנו כדוגמתו בגמרא: "לך נאה לדרוש" (ב"ב ע"ה ע"א). ייתכן שנרמז בו פסוק מדברי דניאל (דניאל ב כ"ג): "לָךְ אֱלָהּ אֲבָהָתִי מְהוֹדֵא וּמְשַׁבַּח" (לך אלוהי אבותי אני מודה ומשבח).

תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִיייבנה בית המקדש. לכאורה היה ראוי לכתוב 'יִכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי', אך בלשון זו שולבו שני פסוקים:

"תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ" (תהלים קמ"א ב),
"כִּי בֵיתִי, בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא" (ישעיה נ"ו ז).

וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ – נקריב קרבן תודה בבית המקדש. כמו בפסוק: "לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה" (קט"ז י"ז), ועוד פסוקים רבים.

לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ – כאשר נהרוג את צוררינו. הכנת המטבח היא תכנון ההריגה. מקור הביטוי בנבואת ישעיהו על מלך בבל:

הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ בַּעֲו‍ֹן אֲבוֹתָם (י"ד כ"א).

צר המנבח הוא האויב שמאיים לפגוע בנו. נביחת הכלב הוזכרה בתנ"ך רק פעם אחת, בספר ישעיהו:

"כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים, לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ" (נ"ו י).

אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ – גם כאן שולבו כמה פסוקים:

"מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת" (תהלים ל א),
"זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ" (במדבר ז פ"ד).

בית שני – מצרים

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה
חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה
וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה
חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה.

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי-על פי הפסוק בתהלים:

"כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי" (פ"ח ד).

בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה – על פי כמה פסוקים:

"לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי" (ישעיה מ"ט ד),
"כִּי כָלוּ בְיָגוֹן חַיַּי וּשְׁנוֹתַי בַּאֲנָחָה, כָּשַׁל בַּעֲוֹנִי כֹחִי" (תהלים ל"א י"א).

חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי – על פי הכתוב בשעבוד מצרים:

"וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות א י"ד).

בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה – מלכות מצרים, על פי ירמיהו:

"עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם" (מ"ו כ).

וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה

ידו הגדולה – כמו שנאמר ביציאת מצרים:

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם" (שמות י"ד ל"א).

הסגולה – עם ישראל, כמו שנאמר: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" (שמות י"ט ה).

חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה – כמו שנאמר בשירת הים:

"יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן" (שמות ט"ו ה).

בית שלישי – בבל

דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי
וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי כִּי זָרִים עָבַדְתִּי
וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי
קֵץ בָּבֶל זְרֻבָּבֶל לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי.

דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי – ה' הביא אותי אל בית המקדש.

דביר קדשו – על פי הפסוק: "בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ" (תהלים כ"ח ב).

וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי – גם בימי המקדש הראשון לא הייתה לי מנוחה. על פי הפסוק באיוב: "לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי" (ג כ"ו).

וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי, כִּי זָרִים עָבַדְתִּי – גלינו מארץ ישראל מפני שעבדנו אלהים אחרים. על פי הפסוק בירמיהו:

"כַּאֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהֵי נֵכָר בְּאַרְצְכֶם, כֵּן תַּעַבְדוּ זָרִים בְּאֶרֶץ לֹא לָכֶם" (ירמיה ה י"ט).

וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי – מזגתי לעצמי כוס רעל. משל לפורענויות ולחורבן. על פי הפסוקים:

"לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי" (משלי ט ה), "הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה" (תהלים ס ה).

כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי – על פי הפסוק בשיר השירים:

"כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" (ג ד). בפסוק זה מבקשת הרעיה את עזרת השומרים הסובבים בעיר אך הם לא עזרו לה. מיד אחרי שעברה אותם, מצאה את דודה. אולי הכוונה בפיוט לבניית הבית השני לאחר בקשות רבות לעזרה מהגויים.

קֵץ בָּבֶל זְרֻבָּבֶל, לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי – אחרי מלאת שבעים שנים למלכות בבל, נושעו בני ישראל בידי זרובבל (נכדו של צדקיה מלך יהודה). מבוסס על נבואת ירמיה: "לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם" (כט י). קץ שבעים – מושאל מנבואת ישעיה על העיר צור: "וְהָיָה מִקֵּץ שִׁבְעִים שָׁנָה יִפְקֹד ה' אֶת צֹר" (כ"ג י"ז).

בית רביעי – פרס ומדי

כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ בִּקֵּשׁ אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא
וְנִהְיָתָה לוֹ לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה
רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּׂאתָ וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ
רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ.

כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ, בִּקֵּשׁ אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא – המן ביקש לכרות קומת את הברוש, עם ישראל. על פי הפסוק: "וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחוֹר בְּרֹשָׁיו" (מ"ב י"ט כ"ג).

וְנִהְיָתָה לוֹ לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה – על פי הפסוק: "וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ" (יהושע כ"ג י"ג). ייתכן שנרמז כאן גם הפסוק מתהילים: "יְהִי שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח וְלִשְׁלוֹמִים לְמוֹקֵשׁ" (ס"ט כ"ג). פסוק זה דרשה הגמרא במסכת מגילה על משתה אסתר עם אחשוורוש והמן.

רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּׂאתָ – מרדכי, הימיני, התגדל והיה משנה למלך. נשיאת ראש היא מחווה מאת המלך לעבדיו, כמו שנאמר על סריסי פרעה: "יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ" (בראשית מ י"ג). ייתכן שיש כאן גם מליצה על פי הפסוק בשיר השירים: "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (ב ו).

וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ – על פי הפסוק בתהילים: "…שְׁמָם מָחִיתָ לְעוֹלָם וָעֶד, הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח…" (ט ו-ז).

רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ – על פי המסופר במגילה: "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו" (ה י"א). כוונת הפסוק היא: "בניו הרבים".

בית חמישי – יוון

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים
וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים
בְּנֵי בִינָה יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים – שני הבתים האחרונים נכתבו בסגנון שונה מהאחרים, ויש בהם שימוש רב יותר בלשון חז"ל. החשמנים מופיעים פעם אחת בתנ"ך בספר תהילים: "יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים מִנִּי מִצְרָיִם" (ס"ח ל"ב). בפסוק לא התברר מהם (או מי הם) החשמנים, אך מפשט הכתוב נראה שהכוונה לסחורה יקרת ערך שתובא ממצרים. מילה זו הושאלה מפני דמיונה ל'חשמונאים' של חנוכה.

וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי – פרצו את חומות ירושלים ואת המגדלים. יש דמיון קל למה שמסופר על יהואש מלך ישראל: "וַיִּפְרֹץ בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם בְּשַׁעַר אֶפְרַיִם עַד שַׁעַר הַפִּנָּה" (מ"ב י"ד י"ג). בחלק זה של החומה היו גם מגדלים: "מִמִּגְדַּל חֲנַנְאֵל שַׁעַר הַפִּנָּה" (ירמיה ל"א ל"ז).

וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים – כלשון הגמרא: "כשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל" (שבת כ"א ע"ב).

וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים – מאחרון הכדים נעשה נס לבני ישראל. חז"ל אמרו שעם ישראל נמשל לשושנים.

בְּנֵי בִינָה, יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים – חכמי ישראל קבעו שמונה ימים טובים לזכר הנס. בני בינה – אולי על פי הפסוק מדברי הימים: "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים" (דה"א י"ב ל"ג). חכמים דרשו פסוק זה על חכמי ישראל. שיר ורננים – על שם אמירת ההלל.

בית שישי – מלכות אדום

חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה
כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן הָקֵם לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה

חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה – תפילה לה' שיתגלה במהרה. על פי הפסוק: "חָשַׂף ה' אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיה נ"ב י).

נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה – על פי הפסוק: "יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ" (תהלים ע"ט י).

כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה, וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה – עבר זמן רב בגלות. ימי הרעה – על פי הפסוק: "עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה" (קהלת י"ב א).

דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן – הרוג את בני עשו. עשו נקרא 'אדמון' על פי הפסוק: "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי" (בראשית כ"ה כ"ה). צלמון – הוא מקום החושך והמוות (כמו צלמוות), מופיע במשמעות זו פעם אחת בתהלים (ס"ח ט"ו), והכוונה היא: שלח את בני עשו לארץ המוות.

הָקֵם לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה – גְאל אותנו, על פי הפסוק בספר מיכה: "וַהֲקֵמֹנוּ עָלָיו שִׁבְעָה רֹעִים". חז"ל דרשו פסוק זה על הגאולה ועל המשיח.

נח דניאל ואיוב

"אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי לִמְעָל מַעַל…
וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ:
נֹחַ, דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב,
הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם".

הנביא יחזקאל עסק בשאלת הגמול והעונש לצדיקים ולרשעים, ואמר שנפש הצדיקים תינצל מהאסון, אבל הם לא יוכלו להציל את הרשעים מהמוות.

כדי לחזק את דבריו, הביא יחזקאל דוגמה משלושה אנשים צדיקים, נח, דניאל ואיוב, ואמר שאפילו אם הם יחיו בארץ אשר עומדת להיחרב, לא יצליחו להציל אותה לא מהרעב, לא מהחיה הרעה, לא מהדֶבר ולא מהחרב.

מדוע נבחרו דווקא שלושת האנשים האלו למשל של יחזקאל?

רוב הפרשנים הסבירו שהמשותף לנח לדניאל ולאיוב הוא ששלשתם הצליחו לעבור בשלום תקופה קשה של צרות ומוות. נח ניצל מחורבן העולם ולא הציל את בני דורו, דניאל ניצל מחורבן ירושלים וגלה לבבל, ואיוב נשאר חי אחרי מות ילדיו ואבדן נכסיו.

רש"י כתב על הפסוק הזה ששלשתם ניצלו גם מחיות רעות, גם מרעב וגם מחרב, והביא ראיות מפסוקים וממדרשים לכך.

שלושת האנשים האלו זכו גם לראות ימים טובים בחייהם, או בלשון רש"י: "ראו עולם בנוי וחרב ובנוי". נח יצא מהתיבה והתחיל בבניין העולם, דניאל עלה לגדולה בבבל וזכה לחיות עד ימי שיבת ציון, ואיוב ראה את צאצאיו ארבעה דורות אחריו.

איוב

חז"ל נחלקו בגמרא האם מעשה איוב אכן קרה או שמא משל היה, ואם קרה, באיזו תקופה.

היו שאמרו שאיוב חי בימי האבות או בימי יציאת מצרים, והיו שמיקמו אותו בתקופת השופטים או המלכים. יש שיטות שלפיהן איוב חי בימי ממלכת כשדים (חורבן בית המקדש), בימי אחשוורוש, או בימי העלייה ארצה מבבל:

"רבי יהושע בן קרחה אומר איוב בימי אחשורוש היה…
וחכמים אומרים איוב בימי כשדים היה…"
"רבי יוחנן ורבי אלעזר אמרו שניהם:
איוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריא היה"

הזכרת שמות האנשים האלו בנבואת יחזקאל מעידה על כך שבני דורו של יחזקאל הכירו את סיפור נח, את ספר איוב ואת דניאל. לפי זה מסתבר שסיפור איוב אכן היה קדום וקשה למקם אותו בדורות מאוחרים כל כך.

דניאל

המקרא העיד על צדקתם של נח ושל איוב.

על נח נאמר: "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ".

על איוב נאמר: "תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע".

דניאל תואר בחכמה יתרה: "וְדָנִיֵּאל הֵבִין בְּכָל חָזוֹן וַחֲלֹמוֹת".

יחזקאל הזכיר את דניאל פעם אחת נוספת, בנבואה על מלך צור, ואכן ציין שם את דניאל כחכם גדול:

"הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִיֵּאל?
כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ?"

ייתכן שיחזקאל ודניאל הכירו זה את זה. רב המשותף לשניהם: שניהם גלו מירושלים לבבל בגלות המלך יהויכין (11 שנים לפני החורבן), שניהם ראו חזיונות בבבל, שניהם נקראו "בן אדם" ועוד. חז"ל גם מספרים שחנניה מישאל ועזריה, חבריו של דניאל, הלכו לבקש עצה מיחזקאל, ומסתבר שיחזקאל שמע גם על דניאל לאחר שפתר את חלומו של נבוכדנצר ועלה לגדולה.

עם זאת, נבואת יחזקאל נאמרה עוד לפני החורבן, ובימים ההם דניאל היה עוד ילד קטן. בימים אלו, דניאל עוד לא ראה "עולם בנוי וחרב ובנוי", וגם עוד לא ניצל מחיות רעות (מעשה 'דניאל בגוב האריות' קרה במלכות פרס, עשרות שנים אחר כך). קשה להניח שיחזקאל ישתמש בו כדוגמה לאחד מצדיקי העולם.

חשבתי להסביר שאולי התכוון יחזקאל לאדם אחר בשם דניאל. בנו של דוד המלך.

כלאב

על ארבעת בניו הגדולים של דוד המלך נאמר בספר שמואל:

"וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן, לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת.
וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב, לַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי,
וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה, בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר.
וְהָרְבִיעִי, אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית".

בספר דברי הימים השתנה שמו של כלאב לדניאל:

"הַבְּכוֹר אַמְנֹן, לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִית,
שֵׁנִי דָּנִיֵּאל, לַאֲבִיגַיִל הַכַּרְמְלִית.
הַשְּׁלִשִׁי לְאַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה, בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר,
הָרְבִיעִי, אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית".

הגמרא במסכת ברכות אומרת שכלאב הוא דניאל:

"אמר רבי יוחנן: לא כלאב שמו אלא דניאל שמו.
ולמה נקרא שמו כלאב?
שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה.
ועליו אמר שלמה בחכמתו:
'בְּנִי, אִם חָכַם לִבֶּךָ, יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי'"

כלומר: דניאל בן דוד היה מנצח בחכמתו את כולם, ואפילו החכם באדם (שהיה אחיו הקטן) שיבח את חכמתו.

לאחר מעשה דוד ובת שבע, אמר נתן הנביא לדוד את משל 'כבשת הרש', ודוד חרץ את הדין של עצמו ואמר: "וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם" (כפול ארבע).

העונש הראשון של דוד היה: "וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם", ואכן ארבעה מבניו מתו: הילד שנולד לבת שבע מת כעבור כמה ימים, אבשלום רצח את אמנון, אבשלום נהרג בסוף המרד ואדוניה נהרג בפקודת שלמה.

נראה כאילו ההרג 'דילג' על דניאל, בנו השני של דוד.

מתיאור חכמתו של דניאל, אפשר להניח שהוא פרש מכל ענייני המלכות ועסק בחכמה. אחרי מותו של אמנון, דניאל היה הבן הגדול של דוד, אבל לא סופר שהוא ניסה להעמיד עצמו כיורש המלכות.

הגמרא במסכת שבת אומרת שארבעה אנשים 'מתו בעטיו של נחש', כלומר לא חטאו מימיהם ומתו בגלל החטא הקדמון, ואלו הם:

"בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד".

ראינו שדניאל בן דוד היה חכם גדול, ניצל מגזירת חרב שריחפה על משפחתו, והוכתר לאחד מארבעת האנשים הצדיקים בעולם. לכן, אפשר לטעון שיחזקאל השתמש בו כמשל לאדם צדיק אשר ניצל מן הפורענות.

ארגמן

"וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ"

התרומה שנאספה לבניית המשכן כללה אריגים בצבעים שונים:

  • תְּכֵלֶת – אריג צמר אשר נצבע בדמו של חילזון התכלת. צבעו דומה לים ולרקיע.
  • אַרְגָּמָן – גם הוא צמר צבוע בדם החילזון, אבל שינויים בתהליך הצביעה גורמים לו לקבל גוון בין אדום לבין צבע התכלת.
  • תּוֹלַעַת שָׁנִי – צמר הצבוע בכנימות מסוימות, ומראהו אדום.
  • שֵׁשׁ – בד פשתן לבן.

בגדי הקודש, וכן היריעות והפרוכות נארגו מכל החוטים האלו יחד, בשזירה אחת, וכדברי רש"י:

"הרי ארבע מינין יחד בכל חוט וחוט,
אחד של פשתים ושלשה של צמר.
וכל חוט וחוט כפול ששה,
הרי ארבעה מינין,
כשהן שזורין יחד, עשרים וארבע כפלים לחוט".

ה'שש' זהו אחד משמות הפשתן, ואין קשר בינו לבין המספר 6 או לאריגת ששת החוטים יחד.

יש לציין שבגד העשוי משזירת חוטי הצמר עם חוטי הפשתן אסור ללבישה מדין שעטנז "צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו", ורק הכהנים היו לובשים בגדים אלו.

את התכלת ואת תולעת השני אנחנו פוגשים במצוות נוספות: פתיל התכלת בציצית, ותולעת השני בטהרת המצורע ובשריפת הפרה האדומה.

הארגמן מופיע בתנ"ך כבגד מלכותי.

מלכי מדין לבשו בגדי ארגמן, וגדעון לקח את בגדיהם בשלל.

בלשצר מלך בבל הלביש את דניאל בבגדי ארגמן, ומינה אותו להיות השלישי במלכותו.

מרדכי היהודי יצא מלפני אחשוורוש "בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן".
בוּץ הוא כינוי נוסף לפשתן.
מסתבר לומר שבגדי המלכות האלו היו נפרדים ולא בגד אחד הארוג מכל החוטים יחד, מפני שהפסוק בא לפאר את מרדכי ולתאר את רוב בגדי המלכות שניתנו עליו. לפי זה, תכריך הפשתן ובגד הארגמן לא נחשבו ללבישת שעטנז.

בסוף ספר משלי, מתוארת 'אשת החיל' הטורחת בעבודתה:

"דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ".

אחר כך, אשת החיל טווה חוטים מהצמר ומהפשתים:

"יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר, וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ".

לאחר מכן, היא לובשת את הבגדים שהכינה, ומוכרת אותם:

"מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ, שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ…
סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר…
עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ…".

שש וארגמן אלו הבגדים שהכינה מהצמר ומהפשתים שדרשה. בגדים אלו נקראים "עֹז וְהָדָר". גם כאן מסתבר לומר שמדובר בבגדים נפרדים, ולא בשזירה של צמר ופשתן יחד.

סגול

צבעו של הארגמן הוא אחד מגווני האדום. שמות של צבעים רבים נקבעו בעת החדשה, ולכן לפעמים קשה להתאים בין הגוונים המתוארים בתנ"ך או בדברי חז"ל לבין הצבעים בלשוננו.

מקובל לומר שצבע הארגמן הוא הצבע הנקרא 'סגול' בימינו.

מה מקור שמו של הצבע סגול?

"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה".

רש"י פירש שהדודאים הם 'סיגלים', ובלשון ישמעאל הם נקראים 'יסמין'.

הרמב"ן חולק עליו, ואומר שהסיגלים והיסמין הם שני צמחים שונים, ולשניהם אין כל קשר לדודאים שמצא ראובן.

במסכת ברכות (דף מ"ג ע"ב), אומרת הגמרא שעל 'סיגלים' מברכים 'בורא עשבי בשׂמים'. רש"י מתרגם את מילה סיגלים: וִיאול בלעז.

וִיאול זהו פרח הסיגל המוכר לנו היום (נקרא גם וִיוֹלט, או וִיוֹלה). זהו פרח נוי עם ריח טוב, וצבעו סָגול. אחת הגרסאות המתורבתות ידועה יותר בכינוי 'אמנון ותמר'.

%d7%a1%d7%99%d7%92%d7%9c

סיגל. מתוך ויקיפדיה

במסכת שבת (דף נ ע"ב) מוסיף רש"י ואומר שלסיגל יש שלשה עלים. כוונת רש"י היא לעלי הכותרת של הפרח, שכן בקדמת הפרח מסודרים שלושה עלי כותרת (בצורה של סֶגול), ועוד שני עלי כותרת מאחורה (בדרך כלל בגוון שונה מעט).

הצבע הסָגול קיבל את שמו מפרח הסיגל. בדומה לכך, הצבע הוורוד נקרא על שם הפרח וֶרֶד.

כנפי נשרים

"כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ".

בשירת האזינו מתואר כיצד מעביר הנשר את גוזליו לקן אחר, בארבעה שלבים:

  • הנשר מעיר את הקן וקורא לגוזליו ממרחק.
  • מרחף מעל הגוזלים ונוחת בעדינות עליהם.
  • אוחז בגוזלים.
  • נושא אותם בכנפיו אל הקן החדש.

הנשר מתואר כאן כחיה אשר מתנהגת בעדינות עם צאצאיה ושומרת עליהם.

תיאור זה הוא משל ליציאת עם ישראל מארץ מצרים. גם יציאת מצרים הייתה מדורגת. בהתחלה בני ישראל 'התעוררו' ושמעו שהם עתידים להיגאל, אחר כך ראו את גילוי השכינה ואת המופתים במצרים, ורק אחר כך הוציאם ה' אל המדבר.

כאשר הגיעו בני ישראל אל מדבר סיני, נאמר להם: 'וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי'.

מאת Markel Olano, goierritarra1 - originally posted to Flickr as DSC_4133b, CC BY-SA 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=6405071

נשר מקראי – מתוך ויקיפדיה

הנשר נוהג לבנות את קִנּוֹ בין הסלעים בהרים הגבוהים, כפי שאומר הנביא עובדיה: 'אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ'.

בספר איוב מופיע תיאור נוסף של חיי הנשר:

'אִם עַל פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר, וְכִי יָרִים קִנּוֹ.
סֶלַע יִשְׁכֹּן וְיִתְלֹנָן, עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה.
מִשָּׁם חָפַר אֹכֶל, לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ.
וְאֶפְרֹחָו יְעַלְעוּ דָם, וּבַאֲשֶׁר חֲלָלִים שָׁם הוּא'.

ממרומי ההרים הנשר חופר (מחפש) פגרים וחללים, ואפרוחיו גומעים את דם הבשר שהוא מביא להם.

אחרי שהנשר מזהה את האוכל, הוא דואה לעברו במהירות: 'כְּנֶשֶׁר יָטוּשׂ (שי"ן שמאלית) עֲלֵי אֹכֶל' (פסוק זה הוא המקור למילה 'טיסה').

דאיית הנשר מופיעה גם כמשל לניצחון במלחמה. בפסוקי הפורענות בפרשת כי-תבוא נאמר: 'יִשָּׂא ה' עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ, כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר', ובנבואת ירמיהו נאמר: 'הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יִדְאֶה וּפָרַשׂ כְּנָפָיו אֶל מוֹאָב'. במגילת איכה מקונן ירמיהו: 'קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם, עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ'.

כנפיו של הנשר מכוסות בנוצות רבות ומרשימות, כפי שמתאר יחזקאל: 'הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל, גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם, אֶרֶךְ הָאֵבֶר, מָלֵא הַנּוֹצָה אֲשֶׁר לוֹ הָרִקְמָה'. ישעיה הנביא אומר: 'וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים'.

בספר דניאל, מסופר על נבוכדנצר המלך שנטרפה דעתו, והוא עזב את מלכותו לתקופה ממושכת והיה חי בין חיות הארץ 'עַד דִּי שַׂעְרֵהּ כְּנִשְׁרִין רְבָה' (עד ששערותיו האריכו כשערות הנשר).

שלא כמו הכנפיים, על ראשו של הנשר אין כלל נוצות. הנביא מיכה אומר: 'הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר'. ייתכן ששמו של הנשר הוא מלשון 'נשירה' על שם ראשו הקרֵחַ.

%d7%9b%d7%a0%d7%a4%d7%99-%d7%a0%d7%a9%d7%a8%d7%99%d7%9d

מבצע כנפי נשרים – מתוך ויקיפדיה

לא תתגודדו

"בָּנִים אַתֶּם, לַה' אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת".

התורה אוסרת על בני ישראל את מנהגי האבל שהיו נפוצים בקרב אומות העולם: מריטת השערות ופציעת הגוף.

כבר בחומש ויקרא הוזכרו האיסורים האלו: 'וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם', וגם באזהרה מיוחדת לכוהנים: 'לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם… וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת'.

באיסורים אלו, התורה הרחיקה את עם ישראל ממנהגי גויים ומטקסיהם. אפשר גם ללמוד מכאן שעל פי התורה – אסור לאדם להתאבל על מת יותר מדי עד כדי כך שיפגע בעצמו מרוב צער (רמב"ן).

רש"י כותב שטעם האיסור הוא מפני שאנחנו בנים לה' אלהינו, ואין ראי לנו להיות פצועים ומרוטי שיער.

 

איסור פציעת הגוף היה נהוג בטקסי עבודות אלילים, גם לא כביטוי של צער. בסיפור של אליהו וכוהני הבעל בהר הכרמל, התגודדו כוהני הבעל ופצעו את גופם: 'וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים, עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם'.

 

התגודדות היא מלשון פציעה וחיתוך. נבוכדנצר מלך בבל ראה בחלומו עץ פרי גדול עד מאוד, ומלאך שירד משמים הכריז: 'גֹּדּוּ אִילָנָא!', כלומר: כִּרתו את העץ!

בספר תהילים כתוב: 'תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶהָ' והפירוש הוא: החרישות באדמה יתמלאו בגשם. המילה  'תלמיה' מקבילה למילה 'גדודיה', מפני שהאדמה החרושה נראית כאילו גדדו אותה ופצעוה.

על הפסוק 'לא תתגודדו' דרשו חז"ל: 'לא תעשו אגודות אגודות'. מדבריהם אפשר ללמוד שאסור לנהוג במקום אחד במנהגים שונים. המילה 'תתגודדו' מתפרשת מלשון אגודה (חבורה), או גדוּד. גדוד מופיע בכל התורה פעם אחת בלבד, בברכת יעקב לשבט גד: 'גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ, וְהוּא יָגֻד עָקֵב'. בפסוק זה בולטת מאוד תופעת 'לשון נופל על לשון', במשמעויות שונות. גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ – אנשי שבט גד ייצאו למלחמה בגדודים מאורגנים (או שגדודי אויבים יתקפו אותם), וְהוּא יָגֻד עָקֵב – הם יכו את אויביהם ויזנבו בעקב מחניהם.

 

למרות איסור התורה, אפשר לראות שמנהגי אבלות כאלו היו מצויים גם בקרב עם ישראל.
ירמיהו הנביא אומר:

"וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת,
לֹא יִקָּבֵרוּ, וְלֹא יִסְפְּדוּ לָהֶם,
וְלֹא יִתְגֹּדַד, וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם".

נבואה קשה זו נאמרה לפני חורבן בית המקדש הראשון, ובתקופה זו היו נוהגים בני ישראל את מנהגי האבל של הגויים. ירמיהו התנבא עליהם ואמר שגם את טקסי האֵבל אשר הם עושים שלא כדין – לא יהיה להם פנאי לעשות מרוב קשיי המלחמה והחורבן.

עמוס הנביא אומר: 'וְהַעֲלֵיתִי עַל כָּל מָתְנַיִם שָׂק, וְעַל כָּל רֹאשׁ קָרְחָה, וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד'. אֵבל יחיד הוא אֵבל על בן יחיד שמת, אשר אין גבול לצער שכזה, ומרוב צער היו האנשים מקריחים את ראשיהם על אף האיסור. בספר זכריה כתוב: 'וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר'.

גם איוב נהג כך לאחר ששמע על מות בניו ובנותיו: 'וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ, וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ'.

הנביא מיכה מזכיר בדבריו גם את מנהג הקרחה, וגם את הגדידה:
'קָרְחִי וָגֹזִּי עַל בְּנֵי תַּעֲנוּגָיִךְ, הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר כִּי גָלוּ מִמֵּךְ', ובהמשך דבריו: 'עַתָּה תִּתְגֹּדְדִי בַת גְּדוּד'.

 

יש מפרשים שאיסור הקרחה והגדידה קיים דווקא אם זה על צער של מוות, אבל על צער אחר – אין איסור.

ישעיה  הנביא אומר: 'וַיִּקְרָא ה'… בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי, וּלְמִסְפֵּד, וּלְקָרְחָה, וְלַחֲגֹר שָׂק'. אין מדובר כאן במנהגי אבל על מוות, אלא במעשים שנועדו לעורר את עם ישראל לחזור בתשובה.

עזרא הסופר נהג גם הוא כמה ממנהגי האבל מרוב צער על נישואי התערובת בין ישראל לגויים: 'וּכְשָׁמְעִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, קָרַעְתִּי אֶת בִּגְדִי וּמְעִילִי, וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי וּזְקָנִי, וָאֵשְׁבָה מְשׁוֹמֵם'.

בספר ירמיה  מסופר שכחודשיים אחרי חורבן המקדש הראשון, עלו לירושלים 'אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן, שְׁמֹנִים אִישׁ, מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים, וּמִתְגֹּדְדִים'. האנשים האלו לא ידעו שבית המקדש נחרב, ובאמצע הדרך הגיעה השמועה לאזניהם, אז קרעו את בגדיהם והתגודדו. גם במקרה זה, ההתגודדות לא הייתה על צער של מוות, אלא על החורבן.

במסכת סנהדרין (דף ס"ח ע"א) מסופר שאחרי  מות רבי אליעזר, הלך רבי עקיבא מקיסריה ללוד, והיה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ. בעלי התוספות כתבו שם שרבי עקיבא לא עבר בזה על איסור, מפני שהוא הצטער על תורתו של רבי אליעזר שאבדה.

רבי עקיבא צעק: 'אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו! הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן!', כלומר: יש לי עוד שאלות רבות, ועכשיו אין את מי לשאול. רואים מכאן שאכן הצער היה על אבדן חכמתו של רבי אליעזר, ולכן לא היה איסור במעשיו.

חרטומי פרעה

"וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ".

שלושה מלכים חלמו חלומות משמעותיים שהשפיעו על ממלכתם: פרעה, שלמה ונבוכדנצר.

פרעה חלם על פרות ושיבולים, שלמה חלם את דבר ה' המציע לו לבחור איזו מתנה תינתן לו, ונבוכנדצר חלם על צלם גדול העשוי מזהב, כסף, נחושת, ברזל וחרס.

פרעה ונבוכדנצר קראו לכל חכמיהם וביקשו מהם לפתור את החלום, ולא הסתפקו בהסבריהם. אמרו חז"ל שהחרטומים פתרו לפרעה את חלומותיו על חייו הפרטיים (לדוגמה: כמה בנות יוליד), ולכן ידע פרעה שאין זה פתרון אמתי. פרעה הבין שאם החלום נגלה למלך בעצמו, הרי שיש לו משמעות על כל הממלכה, ולכן לא הסתפק בהסברי חכמיו.

נבוכדנצר לא זכר כלל מה ראה בחלומו ודרש מחרטומיו להזכיר לו. החרטומים לא ידעו לומר, ונבוכדנצר רצה להרוג את כולם, עד שבא דניאל ואמר למלך את חלומו ופתרונו.

שלמה המלך בחר לבקש חכמת אלהים כדי לשפוט את עם ישראל, ולא ביקש עושר, ממלכה ממושכת או ניצחונות, מפני שכמו פרעה, הבין גם שלמה שחלומו משמעותי לכל הממלכה, ואסור לו להסתפק בבקשת עושר ושאר תאוות המלכים.

 חרטומים

חרטומים לא נזכרו עוד בתנ"ך מלבד אצל פרעה מלך מצרים ואצל נבוכדנצר מלך בבל. שלמה המלך בוודאי לא נצרך להם לאחר שהפך להיות החכם באדם, אבל גם אצל מלכים נוספים לא מצאנו חרטומים בחצרותיהם.

יש שפירשו את המילה חרטומים כמכשפים. אונקלוס קרא להם "חָרָשִׁים" (קוסמים), ורש"י דרש את שם מלשון "טמיא" – עצם בארמית, שבעזרתה היו מגלים נסתרות.

הסבר אחר לשמם הוא על פי הפועל "חרט", ונקראו כך מפני שהיו חורטים את דבריהם על האבן. כתיבה על אבן נקראת בתנ"ך חריטה או חריתה ("מִכְתַּב אֱ-לֹהִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת").

 חרטום

איך אומרים חרטומים ביחיד? חרטומי נבוכדנצר התלוננו שמעולם לא היה מלך שדרש מכל "חַרְטֹם וְאָשַׁף" בקשה כמו שלו. במשנה (מסכת טהרות א ב) נקרא בשם חרטום מקור הציפור. אנו קוראים לו מַקּוֹר על שם פעולת הניקור של הציפור. המשנה מכנה אותו חרטום, בדומה למילה חוטם, שהוא אפה של הציפור, בתוספת האות רי"ש. חרטום הציפור הושאל גם לחלק המחודד והבולט מהאנייה או מהמטוס. חוטם נרמז פעם יחידה בתנ"ך: "לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי, וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ" (ישעיה מח ט). ייתכן שהחרטומים נקראו בשמם מפני שהיו בולטים בחכמתם מכל העם, ונמשלו לחרטום של ציפור שבולט קדימה.

לאחר שעלה דניאל לגדולה, זכה בתואר "רב חרטומיא" (דניאל ד ו) והיה ממונה על כל מדינת בבל. כמובן אין לפרש שדניאל עסק בכשפים למיניהם, אלא אפשר לומר שנקרא כך מפני שבלט יותר מכל חכמי המלך.

בעל החוטם

הגמרא במסכת תענית מספרת שכאשר נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה, בא אדון אחד ועמד בבית המדרש ואמר: בעל החוטם מתבקש, בעל החוטם מתבקש. מדוע נקרא רבן גמליאל "בעל החוטם"? ככל הנראה אין הכוונה לתיאור פיזי של האף שלו. יש שהסבירו שהוא נקרא על שם החוטם  מפני מעלתו הרוחנית, שהרי האף הוא מקום הנשמה וכו… אבל כמובן יש להסביר מדוע נזכר כינוי זה רק בפי אותו חייל רומאי ולא מצאנו אותו ככינוי שבח במקומות אחרים או לחכמים אחרים. ההסבר הוא פשוט הרבה יותר: חוטם ברומאית נקרא "נשיא" (דומה ל-Nose באנגלית). הרומאים ששמעו את היהודים מכנים את רבם בתואר "נשיא", חשבו שהם קוראים לו "חוטם", ולכן אותו חייל חיפש את "בעל החוטם".