כיסוי הדם

"וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם,
אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל,
וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ, וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר"

לאחר שאסרה התורה לאכול את הדם, חייבה התורה לכסות את הדם לאחר השחיטה.

חובת הכיסוי נאמרה רק על עופות ועל חיות השדה, ולא על הבהמות המבויתות. הסיבה היא שבזמן המשכן, הבהמות (בקר וצאן) היו מוקרבות רק במשכן, ושם היה נאסף הדם ונזרק על המזבח, ואילו את החיות והעופות שהיו לוכדים, היו שוחטים מחוץ למשכן.

גם לאחר שהתירה התורה לאכול בשר בהמה מחוץ למשכן, לא חייבה לכסות את דמה:

"רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר,
כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ, בְּכָל שְׁעָרֶיךָ,
הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ, כַּצְּבִי וְכָאַיָּל.
רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ, עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם".

הבהמה מותרת באכילה כמו חיות השדה (צבי ואייל), אבל שלא כמו החיות, דמן נשפך כמים על הארץ.

טעמי המצווה

כמה הסברים נאמרו על טעם מצוות כיסוי הדם.

הרשב"ם אמר שהטעם הוא לפסול את הדם, שלא יהיה ראוי לאכילה.

האבן עזרא אמר שחובת הכיסוי היא להסתיר את הדם, שלא יחשבו שמישהו הקריב קרבן לעבודה זרה.

ר"ע ספורנו כתב שמפני שמקום הציד הוא שומם, אין להשאיר שם דם מגולה, כדי שלא יימשכו אליו שדים ומזיקים.

טעם מוסרי

בעל הטורים ציין טעם אחר למצווה זו: "שלא תהא מידת הדין מקטרגת איך דם יאכל דם, לכך ציווהו לכסותו".

אפשר להבין מדבריו שיש פחיתות מוסרית בהריגת חיה שלא לשם קרבן, ומידת הדין עשויה לקטרג על כך.

אפשר להבין זאת גם מלשון התורה: "וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ", שנראה כאילו מדובר ברצח. גם על שחיטת בהמה מחוץ למשכן אומרת התורה מילים קשות מאוד: "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ".

לפיכך, חובת כיסוי הדם נועדה להסתיר את המעשה המכוער של שפיכת הדם על הארץ.

כיסוי דם מטעם זה, מוזכר כמה פעמים בתנ"ך.

קין והבל

לאחר שקין רצח את הבל אחיו, אמר לו ה':

"מֶה עָשִׂיתָ?
קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה.
וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה,
מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ,
לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ".

האדמה מכסה על הדם ואי אפשר לראות את שמישהו נרצח כאן, אבל בגלל חומרת המעשה, הדם מסרב להיבלע, וזועק מן האדמה.

דמי ירושלים

יחזקאל הנביא תיאר את חטאות ירושלים, זמן מועט קודם החורבן:

"כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה, עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ.
לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ, לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר".

בשנים האחרונות של המקדש הראשון, רבו מקרי הרצח בירושלים. על מנשה מלך יהודה נאמר: "וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד, עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה". הנביא הושע תיאר גם הוא את ריבוי ההריגות: "פָּרָצוּ, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ".

חז"ל אמרו שיחזקאל כיוון את נבואתו לרצח זכריה, בנו של יהוידע הכהן הגדול. זכריה נרגם באבנים בחצר המקדש, בפקודת יואש מלך יהודה. באגדות החורבן בגמרא (גיטין נ"ז ע"ב), מסופר שדמו רתח עוד שנים רבות אחרי הרצח.

איוב

לאחר שהתלונן איוב על מכאוביו ופצעיו הרבים, זעק ואמר:

"אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי,
וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי"

כיסוי דמו של איוב הוא משל להסכמה והשלמה עם הייסורים הרבים שתקפו אותו. בזעקתו זו, איוב מצהיר שהוא לא מקבל על עצמו את כל מה שאירע לו.

אחרית הימים

נביאים רבים עוסקים במשפט שעתיד ה' לשפוט את הארץ.

הנביא יואל חתם את ספרו בפסוק "וְנִקֵּיתִי, דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי, וַה' שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן", כלומר: על כל חטאות הגויים יש מחילה, אבל על הדם שהם שפכו אין מחילה.

ישעיהו אמר שכאשר יבוא ה' לשפוט את יושבי הארץ, יתגלו כל המקומות שבהם כיסתה הארץ על מקרי רצח:

"כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ לִפְקֹד עֲוֹן יֹשֵׁב הָאָרֶץ עָלָיו,
וְגִלְּתָה הָאָרֶץ אֶת דָּמֶיהָ,
וְלֹא תְכַסֶּה עוֹד עַל הֲרוּגֶיהָ".

רואים מכאן, שגם אם התכסה הדם באדמה, עדיין הרצח עומד בחומרתו.

"וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ,
כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ".

 

חמץ

"וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ"

החמץ הוא הבצק שתפח לפני שנאפה.

הנביא הושע אמר: "מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ" כדי לתאר פרק זמן קצר מאוד.

במקדש נזהרים מהחמץ בכל השנה, ולא רק בפסח. את מנחת הסולת אסור להקריב אם החמיצה: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה', לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ".

שתי מנחות בלבד עשויות מסולת שהחמיצה: חלק ממנחת קרבן תודה, ומנחת חג השבועות ("שתי הלחם"). שני קרבנות אלו מונפים על יד המזבח, אבל לא עולים עליו.

הנביא עמוס הוכיח את בני ישראל:

"בֹּאוּ בֵית אֵל וּפִשְׁעוּ, הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ,
וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם.
וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה, וְקִרְאוּ נְדָבוֹת הַשְׁמִיעוּ…"

עמוס קורא להם להמשיך בעבודת האלילים שהיו רגילים בה בבית אל ובגלגל, ולראות מה יהיה בסופם. את קריאתו "וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה" יש שפירשו שבני ישראל נהגו שלא כדין התורה והקטירו על המזבח גם את לחמי החמץ של קרבן התודה (אבן עזרא), ויש מפרשים שבני ישראל הקפידו על הלכות הקרבנות, והקטירו מתוך תערובת החמץ רק את המנחה הראויה להקרבה (רד"ק).

יונתן בן עוזיאל תרגם את המילה "מחמץ": "מִן אוֹנֶס", כלומר: גוזלים קרבנות ומביאים למקדשיהם. לפי פירוש זה, המילה "חָמֵץ" דומה במשקל ובמשמעות למילה "גָּזֵל" (במלרע. זו הקריאה הנכונה של המילה. גֶּזֶל במלעיל – רק בסמיכות).

חמץ במשמעות זו מצאנו גם בתהילים: "אֱלֹהַי, פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע, מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ", וגם בדברי ישעיהו בתחילת ספרו: "לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה".

בגמרא מסכת יומא מסופר על כהן שחטף ולקח לעצמו יותר ממה שהגיע לו מלחם הפנים, "וְהָיוּ קוֹרְאִים אוֹתוֹ בֶּן חַמְצָן עַד יוֹם מוֹתוֹ", כלומר: גזלן.

החומץ (יין מקולקל) הוזכר בתורה בדיני הנזיר: "חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה". במגילת רות מסופר שבועז הציע לרות: "וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ". בגמרא למדו מכאן שהחומץ יפה לשרב, כלומר מרענן את הגוף ביום חם. בפירוש דעת מקרא שיערו שאולי הכוונה היא לחלב חמוץ (יוגורט).

אכילת חומץ מקהה את השיניים. "כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו". גם מהפתגם שהיה שגור בפה העם "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה", אנו לומדים שהחמיצות של פרי הבוסר מזיקה לשיניים. ערבוב חומץ עם חומר בסיסי, גורם לתסיסה, והורס גם את החומץ וגם את החומר שהתערב בו. בספר משלי הוזכר: "חֹמֶץ עַל נָתֶר". נתר הוא סוג של אדמה, והיו משתמשים בו לניקיון.

בנבואת חורבן אדום בסוף ספר ישעיהו נאמר: "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם? חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה?". הוא רואה בנבואתו איש שמגיע מארץ אֱדום, ובגדיו חמוצים, כלומר מלאים ביין אדום, כמו שמבואר בסמוך: "מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת?". בגדיו של מי שהכין את היין היו ספוגים במיץ אדום ומדיפים ריח חמוץ. בתהילים נאמר: "לְמַעַן תִּמְחַץ רַגְלְךָ בְּדָם". הרד"ק פירש שהרגל תֶּאֱדַם, כמו "חמוץ בגדים" בהיפוך אותיות השורש.

ישעיהו התנבא על השפע הגדול שיהיה בארץ אחרי מפלת סנחריב, ואמר: "וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים עֹבְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ". אלפים ועיירים הם שוורים וחמורים. הם יאכלו מספוא שעשוי מגרעיני חמיץ. החמיץ מוכר לנו היום בשם "חומוס", או "חִמצה", בשם העברי.

בגמרא מסופר שאשתו של רב הייתה מצערת אותו. "כי אמר לה עבידי לי טלופחי – עבדא ליה חימצי, חימצי – עבדא ליה טלופחי" – כלומר: כאשר אמר לה "הכיני לי עדשים", הכינה לו חימצים (חומוס), וכאשר אמר לה "הכיני לי חומוס", הכינה לו עדשים.

אזכרתה

"וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה,
אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'"

בקרבן מנחת הסולת, כמו ברוב הקרבנות מהחי, חלק קטן מהקרבן נשרף על המזבח, והיתר נאכל.

החלקים שנשרפים על המזבח בקרבנות מהחי הם הדם והחלבים (שאסורים באכילה בכל מקרה), ובמנחת הסולת מוקטרים על המזבח קומץ של מנחה, וקומץ של גרגרי לבונה: "מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, עַל כָּל לְבֹנָתָהּ".

הקומץ והלבונה נקראים "אזכרה".

זיכרון

רש"י הסביר שבזכות הקטרה זו נזכר בעל הקרבן לטובה, וגם ראב"ע כתב מעין זה: "מה שהיה לי לזיכרון לפני ה'".

ריח

פירוש אחר: אזכרה היא כל דבר הנותן ריח טוב. הרשב"ם כתב: "לשון זכר רגיל לומר בלבונה, מפני הריח העולה". הוא מביא ראיה גם מדברי הושע הנביא: "זִכְרוֹ  כְּיֵין לְבָנוֹן". בפסוק הקודם אומר הושע: "וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ, וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן", ואפשר לראות שהמילה "זכרו" מקבילה לריח.

השימוש בשורש "זכר" במשמעות של ריח רמוזה גם בשיר השירים: "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים… נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן", ובהמשך מוזכר גם ריח הלבנון, כמו בדברי הושע: "וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן".

על שולחן לחם הפנים הונחה לבונה זכה, ועליה נאמר: "וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה".

בפרק האחרון של ספר ישעיהו נאמר:

"שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר – מַכֵּה אִישׁ,
זוֹבֵחַ הַשֶּׂה – עֹרֵף כֶּלֶב,
מַעֲלֵה מִנְחָה – דַּם חֲזִיר,
מַזְכִּיר לְבֹנָה – מְבָרֵךְ אָוֶן"

כוונתו היא שעבודת הקרבנות של הרשעים איננה רצויה לפני ה'. שוחט השור – כאילו הרג איש, זובח כבש – כאילו ערף ראש של כלב, מעלה מנחה – כאילו הקריב את דם החזיר, ומזכיר לבונה – כאילו הביא מתנת רשע. אפשר לראות שבפסוק הזה, מסודרות עבודות הקרבן מהעבודות הגסות לעדינות, וכן החטאים המקבילים להם מסודרים כך.

שריפה

גם במנחות שאין בהן הקטרת לבונה, הוזכרה האזכרה. על מנחת החטאת ועל מנחת האישה השׂוטה נאסר לתת שמן ולבונה, ובכל זאת נאמר בהן: "וְקָמַץ הַכֹּהֵן… אֶת אַזְכָּרָתָהּ". לפי זה, אזכרה היא לא קשורה דווקא לחומר ריחני.

אפשר לפרש את המילה "אזכרה" גם כ"שריפה". אזכרה לא מופיעה על קרבנות בהמה, אלא רק על מנחות מהצומח, ולכן ייתכן להסביר שאזכרה היא שריפה של חומר מועט.

בתהילים נאמר: "יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ, וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה". פירוש הפסוק הוא: ה' יקבל את קרבנך לרצון. את המנחה הוא יזכיר (ישרוף), ואת העולה ידשן (יהפוך לדשן, בשר שרוף).

כחצות הלילה

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר ה',
כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם"

מכת בכורות נקבעה לחצות ליל ארבעה עשר בחודש הראשון. הכאת הבכורות אכן החלה בחצות, כמו שנאמר: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם".

את המילה 'כחצות' אנו עשויים להבין כמועד משוער. קרוב לחצות הלילה, לפניו או אחריו.

בגמרא, ניסו חז"ל להסביר מדוע אמר משה 'כחצות' ולא 'בחצות'.

ההסבר הראשון הוא שכאשר הודיע משה לפרעה וליועציו על מכת בכורות, הוא חשש שמא ינסו לחשב את חצות הלילה ויטעו בחשבונם, וייראה כאילו משה לא אמר דברי אמת, לכן אמר להם זמן משוער.

ההסבר השני הוא שמשה דיבר עם פרעה בחצות בלילה קודם מכת בכורות, ואמר לו "כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם", כלומר כמו עכשיו, באותה השעה, בלילה הבא.

חשוב לציין שחישוב הרגע של חצות הלילה היה כמעט בלתי אפשרי בימי קדם, אבל מפני שליל מכת בכורות היה בתאריך י"ד בלילה, אפשר היה להיעזר בירח לשם כך, שכן באמצע החודש הירח זורח בתחילת הלילה ושוקע בסופו.

כ"ף האימות

אנו רגילים שכ"ף כאות שימוש היא כ"ף הדמיון (כמו…), אבל במקומות רבים בתנ"ך משמשת האות כ"ף לתפקיד שונה: כ"ף האימות. במקרים אלה, הכ"ף מחזקת את המילה הצמודה לה ומדגישה אותה.

נראה כמה דוגמאות:

כ"ף האימות מצויה פעמים רבות בתיאורי זמן: "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה", "וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים", "כָּעֵת חַיָּה".

יעקב ביקש מעשו אחיו: "מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי". רש"י פירש זאת: "כיום שהוא ברור, כך מכור לי מכירה ברורה". רואים אנחנו שרש"י התעקש לשמור על הכ"ף בתפקידה המקובל. לעומתו רוב הפרשנים (רס"ג, רשב"ם, רמב"ן, רד"ק) הסבירו שזו כ"ף האימות. לדבריהם, 'כיום' פירושו 'עכשיו'.

בפרשת בהעלתך נאמר: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים". אפשר להסביר שזו ככ"ף האימות, שהם באמת הצטערו ובכו, ואפשר להסביר שזו כ"ף הדמיון, שהם רק חיפשו עלילה להתלונן עליה, והצער שלהם לא היה אמתי.

ביום המלכת שאול על ישראל, היו אנשים שלעגו לו: "וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ: מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה? וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה, וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ". גם כאן אפשר לומר שזו כ"ף האימות, שהרי שאול באמת שתק ולא העניש אותם, אבל אפשר להסביר זאת גם ככ"ף הדמיון, שהוא אמנם שתק, אבל שמר את הדבר בליבו.

נחמיה העיד על חנני אחיו: "כִּי הוּא כְּאִישׁ אֱמֶת, וְיָרֵא אֶת הָאֱלֹהִים מֵרַבִּים". כאן ברור שהכוונה לאימות, ולא רק 'כמו איש אמת'.

בזמן המצור של סנחריב על ירושלים, אמר ישעיהו הנביא: "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם, כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה". סוכה בכרם ומלונה במקשה הם אכן משלים, ולכן הכ"ף היא כ"ף הדמיון, אבל 'כְּעִיר נְצוּרָה' זה כבר לא משל, אלא תיאור של ירושלים כפי שהיא באמת, ולכן אפשר לומר שזו כ"ף האימות.

הושע הנביא אמר: "הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כְּמַסִּיגֵי גְּבוּל". מסתבר לומר שגם כאן הכוונה היא לכ"ף האימות, וכוונת הנביא להוכיח אותם על גניבת קרקעות. גם ישעיהו (בן דורו של הושע), הוכיח על הסגת גבול: "הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת, שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ". לעומת זאת, פירש רש"י: "כאדם המדביק גבול חברו, כך הם מהרו לאחוז בדרכי ישראל חבריהם המלכים". לשיטת רש"י, תוכחה זו היא משל. הסגת הגבול נמשלה ללימוד ממעשיהם של מלכי ישראל הרשעים. רש"י חתם את דבריו ואמר: "וכמשמעו – היו גוזלים שדות. אך קשה בעיני, כי היה לו לכתוב 'מסיגי' גבול ולא 'כמסיגי'". כלומר: גם רש"י מודה שההסבר הפשוט יותר לפסוק הוא כ"ף האימות.

קוץ ודרדר

"וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ,
וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה"

לאחר חטא האדם, נגזר עליו לאכול את פרי האדמה בעיצבון ובזעת אפיו עד יום מותו. עוד נגזר עליו שאדמתו תצמיח לו קוצים ודרדרים.

צמיחה פראית של קוצים מופיעה בתנ"ך משלוש סיבות:

  • נטישת מקום יישוב
  • עצלות
  • עונש לבעל האדמה

הקוצים נקראו בתנ"ך בשמות רבים: אטד, באשה, ברקן, גַלגל, דרדר, חֵדֶק, חוחַ, חרוּל, נעצוץ, סילון, סירים, סרפד, סָרָבִים, עקרבים, ערער, צנינים, קוץ, קימושׂ, שִׂכּים, שמיר ושַיִת.

נטישה

קוצים גדלים בדרך כלל במקומות עזובים.

הושע דיבר על חורבן ממלכת ישראל ואמר: "קוֹץ וְדַרְדַּר יַעֲלֶה עַל מִזְבְּחוֹתָם", כביטוי לשיממון.

ישעיה התנבא על חורבן אֱדום ואמר: "וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים, קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ".

עצלות

קוצים גדלים גם עקב הזנחה ועצלות. בספר משלי נאמר:

"עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי,
וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב.
וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים,
כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים,
וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה"

כלומר: כרם מוזנח מצמיח קוצים במקום ענבים.

ירמיהו הפציר באנשי ירושלים: "נִירוּ לָכֶם נִיר, וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קֹצִים", כלומר: חִרשו את השדה היטב, ורק אז תוכלו לזרוע אותה. גם כאן הקוצים נשארים באדמה בגלל העצלות של בעל השדה. פירוש המשל הוא, שיש קודם להסיר את המעשים הרעים ואת התועבות, ורק אז לעשות טוב. וכמו שכתב שם רש"י: "אל תהי צעקתכם לפנַי מתוך הרֶשע, כי אם מתוך תשובה".

גם משה וגם יהושע הזהירו את בני ישראל שאם לא יורישו את גויי הארץ, יישארו הגויים כקוצים בעיניהם.

משה אמר: "וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם, וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם"

יהושע אמר: "וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ, וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם, וְלִצְנִנִים בְּעֵינֵיכֶם".

גם במקרה זה, הקוצים הם תוצאה של עצלות ושל רפיון.

עונש

הקוצים שהוזכרו בקללת האדם צומחים כעונש. האדם עובד את אדמתו בזעת אפיו, והיא לא מחזירה לו כגמולו ומצמיחה לו קוצים.

איוב חתם את נאומיו הרבים בשבועה על יושר דרכיו. הוא קילל את עצמו ואמר שאם נהג שלא כשורה – אדמתו תצמיח צמחים רעים:

"אִם עָלַי אַדְמָתִי תִזְעָק, וְיַחַד תְּלָמֶיהָ יִבְכָּיוּן.
אִם כֹּחָהּ אָכַלְתִּי בְלִי כָסֶף, וְנֶפֶשׁ בְּעָלֶיהָ הִפָּחְתִּי.
תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ, וְתַחַת שְׂעֹרָה בָאְשָׁה"

ירמיהו אמר: " זָרְעוּ חִטִּים וְקֹצִים קָצָרוּ".

ייתכן שהמון העם נטו לחשוב שזרעי החיטה בעצמם צומחים וגדלים כקוצים, וכך משמע גם מדברי כמה מהפרשנים (רש"י: "כשתזרענה מיני זרעים תצמיח קוץ ודרדר").

זיהוי הקוץ והדרדר

אונקלוס תרגם את 'קוץ ודרדר': "כּוּבִּין וְאָטְדִין". כך תרגם גם יונתן בספר הושע. 'כובין' זהו התרגום הרגיל ל'קוצים', ו'אטדין' הוא האטד, הצמח חסר התועלת שביקש למלוך על העצים במשל יותם.

רש"י כתב שהקוץ והדרדר הם צמחים שראויים למאכל לאחר תיקון.

חז"ל זיהו אותם עם "עַכָּבִית וְקִנְרָס", שני ירקות קוצניים שיש טורח רב בהכנתם. יש אומרים שקוץ הוא עכבית ודרדר הוא קנרס, ויש מחליפים. את הפסוק בירמיהו: "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה" תרגם יונתן: "וִיהֵי כְּעַכּוֹבִיתָא בְּמֵישְׁרָא". מהדמיון בצליל המילים 'ערער' ו'דרדר', נוכל אולי להכריע שהדרדר הוא העכבית.

ככל הנראה, שני צמחים אלו הם מינים שונים של הירק המוכר לנו כ'ארטישוק', וכפי שתיאר אותו הרמב"ם בפירוש המשניות:

"ועליו קוצים רבים, קולפים הקוצים וזורקים, ואחר כך קולפים אותו הקלח, ונאכל חי ומבושל עם בשר וגם מטוגן, והוא רב מאד בארצות המערב ואיי ספרד".

ראש ולענה

"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם
שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה"

משה הזהיר את בני ישראל פן יסורו מהדרך הטובה אחרי מותו.

הוא המשיל את האנשים שעתידים לחטוא לשורש שממנו עתידים לצמוח צמחים רעים. בעוד השורש טמון באדמה, אי אפשר לדעת מה יצמח ממנו. אבל כאשר הוא נובט, מגלים שהוא היה שורש לצמחים מזיקים.

כך גם בני ישראל. מי שאין לבבו שלם עם ה', ייתכן שישחית את דרכיו אחרי מות משה.

הראש והלענה, שניהם צמחים מרים, ואולי אף רעילים. בתנ"ך הם מופיעים כמה פעמים כמשל למעשים רעים, או לעונש קשה.

ראש

רוש

ברוב הפעמים מופיע הראש כנוזל ארסי.

ירמיהו אמר:

”…וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי רֹאשׁ, כִּי חָטָאנוּ לַה'"
"הִנְנִי מַאֲכִיל אוֹתָם לַעֲנָה, וְהִשְׁקִתִים מֵי רֹאשׁ"

בשירת האזינו נכתב: "עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ, אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ", כלומר: ענבים שהמיץ שלהם מר. היין שמכינים מאשכולות אלה הוא כמו ארס נחשים, כפי שנכתב בפסוק שלאחריו: "חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם, וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר". אולי כוונת המשל היא לענבי גפן מקולקלים, ואולי הכוונה היא לפירות של הצמח ראש.

הנביא הושע התלונן על עיוות הצדק, ואמר: "וּפָרַח כָּרֹאשׁ מִשְׁפָּט, עַל תַּלְמֵי שָׂדָי". כוונתו היא: משפטי השקר נפוצים בארץ, כמו פרחי הראש הרבים שגדלים פרא בין תלמי השדה.

מפסוק זה אפשר לשער שפירוש הביטוי "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ" הוא 'שורש פורח ראש', שממנו ינבוט ויפרח הראש.

יש הטוענים שהראש הוא הפָּרָג, הצמח בעל הפרח האדום. ממנו מפיקים חומרים משכרים, אשר במינון גבוה עלולים גם להרוג (אופיום).

אולי "עִנְּבֵי רוֹשׁ" הם ה'כדורים' (בצורת ראש) שנשארים במרכז הפרח לאחר נבילת עלי הכותרת, ומהם מפיקים את הסם.

לענה

לענה

בספר משלי נמשלה החָכמה לאשת נעורים אהובה, והסִכלות לאישה זרה הלוכדת פתיים:

"כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ.
וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה…"

בתחילה היא מתוקה כדבש, אבל מי שמתפתה ללכת אחריה, רעה ומרה אחריתו.

את הלענה מזהים עם קבוצה גדולה של צמחים בעלי עלים מרירים. אחד ממיני הלענה הוא הצמח המוכר בשם "שיבּה".

במגילת איכה נסמכה הלענה למרור: "הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים, הִרְוַנִי לַעֲנָה".

במסכת פסחים נמנו חמישה צמחים שאפשר לצאת בהם ידי מצוות מרור בפסח, אבל הלענה איננה אחת מהם. המרור חייב להיות ירק, ואילו הלענה היא בעלת גזע ונחשבת לעץ. בכל זאת כתב הרמ"א שמי שאין לו מרור בפסח, ייקח במקומו לענה או כל צמח מר אחר.

מפסוק זה אפשר גם ללמוד שהיו מכינים מהלענה משקה מר.

אומרת הגמרא ש"מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים" שמכינים לצורך בדיקת אישה שׂוטה, צריכים להיות בעלי טעם מר:

"צריך שיתן מר לתוך המים.
מה הטעם? שאמר הכתוב: 'מֵי הַמָּרִים'. שמרים כבר"

הרמב"ם פסק שיש לתת אל תוך המים דבר מר כגון לענה. לפי זה, אפשר להניח שטעמם של 'המים המרים המאררים' היה כטעמו של 'תֵה שיבּה'.

אם על בנים

"הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו,
כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ,
פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים"

לקראת הפגישה עם עשו, התכונן יעקב לגרוע מכל. עשו התקדם לעברו יחד עם ארבע מאות אנשים, והיה נראה שאין פניו לשלום. יעקב חשש מהאפשרות הנוראה שעשו יבוא ויהרוג אותו ואת כל משפחתו, 'אֵם עַל בָּנִים'.

כדי לבאר את הביטוי 'אֵם עַל בָּנִים', נתבונן במצווה אחת אשר עוסקת בקשר הטבעי בין אם לילדיה.

 

שילוח הקן

"לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים.
שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם,
וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ,
לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".

אם אדם מוצא קן של ציפור  אשר רובצת על גוזליה – אסור  לו לקחת לעצמו את האם יחד עם הבנים. התורה מצווה אותנו לגרש את האם, ורק אז מותר לקחת את הבנים.

מדוע צריך לשלח את הציפור? הרי ציפורים מטבען חוששות מבני אדם, ובדרך כלל יברחו ברגע שמישהו קרב אליהן!

ההסבר הוא שהציפור שומרת היטב על גוזליה ומוכנה למסור את נפשה כדי להצילם.

אם קורה שאדם עומד סמוך כל כך לקן והציפור לא מוכנה לעזוב אותו, הוא עלול לנצל את ההזדמנות הזו ולתפוס יחד, גם את האם וגם את הגוזלים.

התורה אוסרת עלינו לעשות זאת.

הציפור מוכנה להסתכן ולגונן על האפרוחים, אבל אסור לנו לנצל תכונה זו כדי לפגוע בה.

 

 

מסירות נפש

גם אצל בני האדם, הורים מוכנים למסור את נפשם ולהגן על ילדיהם.

 

יעקב ידע שאם יבוא עשו וינסה לפגוע בילדים – האימהות יגנו עליהם בגופן וימותו יחד איתם.

רחמיו של עשיו לא יתעוררו בראותו אימא חובקת  את בנה.

 

שלמן בית ארבאל

באחת מנבואות הפורענות של הנביא הושע, הוא מבשר על חורבן גדול שיהיה בממלכת ישראל. את החורבן הזה מדמה הושע לאחת המלחמות, שהייתה ידועה באכזרית הרבה של האויבים:

"כְּשֹׁד שַׁלְמַן בֵּית אַרְבֵאל בְּיוֹם מִלְחָמָה,
אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה"

פסוק זה קשה מאוד להסבר. איננו יודעים מיהו 'שַׁלְמַן' ומה זה 'בֵּית אַרְבֵאל', וכל הפירושים מבוססים על השערות בלבד.

אולי שלמן הוא שלמנאסר מלך אשור, ובית ארבאל היא העיר ארבל הסמוכה לטבריה. לפי הסבר זה, הפסוק מתאר את כיבוש ארץ ישראל בידי מלך אשור. אפשר להבין שבכיבוש העיר ארבל התנהגו האשורים באכזריות גדולה, והרגו 'אֵם עַל בָּנִים'.

 

שבעת ימים תחת אמו

הקשר הטבעי בין הורים לילדיהם בא לידי ביטוי במצוות נוספות בתורה.

התורה אוסרת להקריב בהמה לקרבן בשבוע הראשון לחייה:

"שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד,
וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ,
וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה
יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'".

ההסבר הנפוץ בדברי חז"ל ואצל הפרשנים לאיסור זה, הוא שוולד הבהמה אינו ראוי להקרבה בימיו הראשונים, או מפני שאינו גדול מספיק, או מפני שנחשב עדיין לנֵפֶל.

יחד עם זאת, חייבים לשים לב למילים 'תַּחַת אִמּוֹ', אשר מכוונות להדגיש את הקשר בין הוולד הקטן לאימו. הדגשה זו מעוררת בנו את מידת הרחמים על בעלי החיים.

 

אותו ואת בנו

התורה אוסרת עלינו לשחוט ולד בהמה יחד עם אמו באותו היום:

"וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה, אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד".

איסור זה חל לא רק על קרבנות, אלא גם על שחיטת חולין לצורך אכילה.

הפסוק נאמר בלשון זכר, אך הוא מכוון דווקא לאיסור הריגת ולד יחד עם אמו, שכן אצל בעלי החיים הוולדות לא כרוכים אחרי הזכר אלא רק אחרי האימא, וגם מפני שבעדר שש כמה זכרים, קשה לדעת מי הוא האב של הוולדות.

בהריגת אם ובנה יחד – יש מידה רבה של אכזריות, וגם מצווה זו מעוררת בנו את החמלה על בעלי החיים.

 

לזכר אב ובנו, עמרי ועילאי.
עמרי מסר נפשו וניסה להגן בגופו על עילאי בנו.