שבת שלפני הפסח נקראת שבת הגדול, וטעמים רבים נאמרו לכינוי הזה.

ההסבר הטבעי ביותר הוא על שם ההפטרה החותמת בפסוק: 'לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא'. כל השבתות שנקראו בשם נוסף, קיבלו את השם בעקבות קריאת התורה או ההפטרה. השבתות שקלים, זכור, פרה והחודש נקראו על שם עליית ה'מפטיר' המיוחדת להן. השבתות חזון, נחמו ושובה נקראו על שם ההפטרה הפותחת במילה זו. שבת שירה נקראה גם על שם קריאת שירת הים וגם על שם ההפטרה בשירת דבורה. בשונה מכולן, שבת הגדול נקראה על שם סוף ההפטרה ולא על שם המילה הראשונה, ואולי זו הסיבה שחיפשו טעמים נוספים לשם זה.

לפי רוב ההסברים, ברור שאין 'הגָּדוֹל' תואר ל'שַׁבָּת', אלא מתייחס לדבר גדול אחר. המילה שבת היא בלשון נקבה, ואם התואר 'הגדול' היה מוסב על השבת, היו צריכים לומר: 'שבת הגדולה'.

 

שבת – זכר או נקבה?

שבת, כמו רוב ככל המילים אשר מסתיימות באות 'ת', היא בלשון נקבה (יוצאים דופן בלשון המקרא, המילים: בית, זית, מוות, מופת ועוד מילים בודדות שהן בלשון זכר).

המילה שבת מופיעה בתנ"ך כמה פעמים כנקבה: 'שַׁבָּת הִיא לַה", 'עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית', 'וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ', 'מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת, כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה…'.

עם זאת, במקרים רבים מוזכרת השבת דווקא בלשון זכר: 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ', 'שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ', 'וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג… וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ'.

ההסבר הפשוט הוא שבכל מקום שנזכרה השבת בלשון זכר, לשון הזכר מוסבת על יום השבת, ו'יום' הוא זכר, וגם אם לא נכתבה בפירוש המילה 'יום'.

ירמיהו הנביא אומר: 'לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בּוֹ כָּל מְלָאכָה'. על פי המסורת, הכתיב בפסוק זה הוא: 'לבלתי עשות בה כל מלאכה', אבל הקריאה המסורה בידינו היא 'בו'.

חילוק גרסאות מעין זה קיים בתפילות השבת: "וְהַנְחִילֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שַׁבָּת קָדְשֶׁךָ, וְיָנוּחוּ בָהּ כָּל יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי שְׁמֶךָ". יש נוסחאות שכתוב בהן 'וְיָנוּחוּ בוֹ', או 'וְיָנוּחוּ בָם', ויש בזה מנהגים שונים והסברים שונים לכל אחת מתפילות השבת (ערבית, ברכת 'מעין שבע', שחרית, מוסף ומנחה).

 

שומר שבת מחללו

ישעיהו הנביא אומר: 'שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ'. פירוש הפסוק הוא: שומר את השבת מלחלל אותו ('מ' שימוש, ולא 'מ' נוספת לפועל).

חז"ל דרשו על פסוק זה שכל השומר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה – מוחלים לו. שנאמר: שומר שבת מחללו, אל תקרי מֵחַלְּלוֹ אלא מָחוּל לוֹ (שבת קי"ח ע"ב).

דרשה של 'אל תקרי' מגיעה בדרך כלל בעקבות קושי בלשון הפסוק. במקרה זה דרשו חכמים 'אל תקרי מחללו' מפני שהיה ראוי לכתוב: 'שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלָהּ', בלשון נקבה, והכתיבה בלשון זכר נתנה פתח לדרשה שלא כפשט הפסוק.

 

שבת שלום

הברכה השגורה בלשוננו 'שבת שלום ומבורך', איננה מופיעה בתנ"ך או בדברי חז"ל, ויש אפילו טוענים שלשונה משובשת, גם מפני ש'שבת' היא נקבה, וגם מפני ש'שלום' הוא שם עצם ו'מבורך' הוא שם תואר ולא נכון לחברם.

כפי שאמרנו, אפשר להתייחס לשבת בלשון זכר, במיוחד אם כוונתנו היא על יום השבת, ולכן 'שבת מבורך' הוא ביטוי תקין. יהודי מרוקו נוהגים לפתוח את קידוש ליל שבת במילים 'שַׁבָּת מְקֻדָּשׁ'.

המילה 'שלום' בברכת 'שבת שלום', איננה שם עצם ('השבת של השלום') אלא תיאור למילה שבת ('שבת שלֵוָה ומלאה בשלום'), ולכן גם ביטוי זה תקין.

רמז מהתנ"ך לברכת 'שבת שלום' יש בסיפור האישה השונמית. בדרכה אל אלישע הנביא, שאל אותה בעלה: 'מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם? לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת!'

והיא ענתה לבעלה במילה אחת: 'שָׁלוֹם'.

"וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ".

קרבן העוף

תורים ובני יונה, שני מיני ציפורים הם.

בני היונה הם זוג גוזלי יונה קטנים, ותורים הם עופות הדומים ליונה וחיים בטבע.

קרבנות העוף מוקרבים בדרך כלל בזוגות: שני בני יונה קטנים, או שני תורים גדולים.

תורים ויונים ידועים כעופות מונוגמיים (נשארים נאמנים לבני זוגם).

בדרך כלל מטילות היונים בקן שלהן שתי ביצים בלבד.

התורים כשרים להקרבה רק בבגרותם והיונים רק בקטנותם, ולפי זה נראה שבני יונה מוקרבים 'אחים' שגדלים יחד בקן, ותורים מוקרבים זוג 'נשוי', זכר ונקבה.

התורה אומרת 'שְׁתֵּי תֹרִים' בלשון נקבה, כדי ללמד אותנו שבעופות אין זה משנה אם הקרבן הוא זכר או נקבה (על פי הרד"ק).

בכל מקום בתורה מוזכרים התורים לפני בני היונה, שמפני גודלם – מובחרים הם יותר לקרבן. רק בקרבן היולדת הוקדם בן היונה לתור: "וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת", שמפני שהיולדת מקריבה רק ציפור אחת, עדיף להקריב גוזל קטן שעדיין לא בחר לו את בת זוגו, ולא להקריב תור בוגר ולהפריד בין הזכר לנקבה (על פי בעל הטורים).

תורים בתנ"ך

התור מוזכר לראשונה בברית בין הבתרים: "עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ, וְתֹר, וְגוֹזָל". אונקלוס תרגם שהכוונה לתור ולבן יונה, ובעקבותיו הסבירו כך רוב הפרשנים.

ירמיה הנביא אמר: "גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ, וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה", ומדבריו אפשר להבין שהתור הוא עוף הנודד במועדים קבועים.

בשיר השירים מתואר בוא האביב, שלב אחרי שלב:

"כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר,
הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ.
הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ,
עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ.
הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ".

בפסוקים אלו מילים נדירות רבות, ומקובל להבין אותם כמשמעותן בלשון ימינו: 'סְתָו' – ראשית החורף. 'נִצָּנִים' – ראשית הפרח. 'זָמִיר' ו'תּוֹר' (בחולם מלא!) – ציפורי שיר. 'פַּגִּים' ו'סְמָדַר' – ראשית פירות התאנה והגפן.

יש שהסבירו שהזמיר הוא עונת זמירת הכרמים (על משקל: בָּצִיר, קָצִיר), אבל מפני הסמיכות למילה תור, התקבל הפירוש שהכוונה לאחת מציפורי השיר המזמרות. כמובן שאין שום אפשרות לזהות איזו ציפור זו.

עופות בית בתנ"ך

כמעט ואין התייחסות בתנ"ך לגידול עופות בידי האדם.

התרנגול לא מופיע כלל בתנ"ך. בספר איוב כתוב: "מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה", ויש שהסבירו על פי הגמרא ש'שכוי' הוא תרנגול, אבל על פי פשט הפסוק, 'שכוי' הוא כינוי ללב האדם.

על סעודתו הגדולה של המלך שלמה נאמר: "שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת, וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח,  עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים, וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי, וּמֵאָה צֹאן, לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר, וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים". הברבורים נקראו 'אבוסים' מפני שהיו מעמידים אותם על האבוס ומאכילים אותם כדי שישמינו, ולפי זה אפשר להבין שבימי שלמה היה נהוג לגדל עופות בית.

בכל התנ"ך לא מוזכרת אכילת ביצי עוף. אכילת ביצים מופיעה רק בהקשר לביצי נחש, שעליהן נאמר: "הָאֹכֵל מִבֵּיצֵיהֶם יָמוּת" (ישעיהו נ"ט ה). ממצוות שילוח הקן (וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים) אפשר ללמוד שהיה נהוג לאסוף את ביצי הציפורים מהקן, וכן אפשר להבין זאת מדברי התפארותו של סנחריב מלך אשור: "וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי, וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף, וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף".

היונים לא גדלו בשבי האדם, אלא היו עפות ביום לשדה, וחוזרות בערב אל הקן.

"מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה, וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם". הארובה היא פתח בגג שדרכו היו נכנסות היונים וחוזרות אל הגוזלים שלהן. כך תיאר ישעיהו הנביא את חזרת עם ישראל לארצו. הם יעופו בקלות כמו עננים, וכמו יונים שחוזרות אל הקן.