גודלו של החושן התפרש בפסוק:  "רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל, זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ".

כולם יודעים שהזרת היא האצבע הקטנה ביד, אך האם באמת היה החושן זעיר כל כך?

הזרת לא הוזכרה בתנ"ך כאחת מאצבעות היד, אבל הוזכרה כמה פעמים בקשר למידות שונות. הגמרא במסכת כתובות (דף ה ע"ב) מדגישה את החשיבות של זיהוי כל אחת מאצבעות היד בשם מיוחד, ורש"י שם מרחיב ומסביר:

אגודל – שעליו נותנים את הדם ואת השמן כדי לטהר את המצורע.
אצבע – אותה טובלים בדם ומזים.
אמה – ממנה מתחילה מידת האמה (אורך הזרוע).
קמיצה – היא האצבע האחרונה שאוספת את הסולת בקמיצת המנחה.
זרת – לשיעור גודל החושן.

כמו הזרת, גם שאר האצבעות לא נקראו בשמן בתנ"ך. אגודל (נקרא גם גֻּדָּל) הוזכר רק בלשון חז"ל, ובמקרא הוא נקרא בוהן (גם של היד וגם של הרגל). האצבע משמשת במקרא על פי רוב כשם כללי לכל האצבעות, וכן גם בלשוננו. האמה הוזכרה כשיעור אורך פעמים רבות, אבל לא כשם של אחת האצבעות. גם הקמיצה לא מוזכרת בפירוש כאחת האצבעות.

 שיעור הזרת
מידת החושן לא הייתה כאורך האצבע הקטנה, אלא כמרחק בין קצה הזרת לקצה האגודל כאשר היד פתוחה, ומידה זו קרובה לחצי אמה. גם פרשני המקרא משווים פעמים רבות בין זרת לחצי אמה.

גבהו של גלית, גיבור הפלשתים, היה שש אמות וזרת, כלומר: שש אמות וחצי.

לאחר שדוד קלע את האבן במצחו, נפל גלית על פניו קדימה. חז"ל דורשים שגלית נפל לכיוון ההפוך מהמכה שקיבל וראשו נחבט בקרקע בין רגליו של דוד, כדי שדוד לא יטרח ללכת שתים עשרה אמות וזרתיים אל עבר ראשו. לכאורה ראוי היה לכתוב: שלוש עשרה אמות (6.5 כפול 2), אך ניתן להסביר זאת שמפני שהפסוק דייק לכתוב "שש אמות וזרת" ולא "וחצי", גם חז"ל הקפידו על לשון זאת.

שמות נוספים לאצבעות
הזרת הוזכרה פעם אחת בתנ"ך בשם אחר: בעצת הנערים לרחבעם בן שלמה. הזקנים יעצו לו להקל את נטל העבודה מהעם, אך הנערים האיצו בו לאיים על העם ולהעמיס עליהם:
"כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי.
וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד, וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם.
אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים".

הזרת נקראת בדברי הנערים "קוֹטֶן" (בגלל קָטְנָהּ), ומופיעה בלשון גוזמה והתפארות: האצבע הקטנה שלי, עבה יותר מהמתנים של אבי.

ישעיהו הנביא אומר (מ י"ב): "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ". הפסוק מתאר בדרך משל את עצמת ה' וגודלו, כאילו מודד בשעלו (כף ידו, ויש אומרים כף רגלו) את כל המים בעולם, ואת השמים הוא מודד בזרת, ואת עפר הארץ הוא כָל (מודד) בשליש. מה הוא השליש? יש אומרים כלי מדידה קטן, אבל יש המסבירים שהשליש הוא כינוי לאמה, האצבע השלישית.

אצבע, צביעה, צביטה וצביתה
ידית האחיזה של הכלי, נקראת במשנה "בית הצביעה", מפני שבעזרת הידית אוחזים את הכלי באצבע. יש נוסחאות שכתוב בהן: "בית הצביטה", ששם צובטים את הכלי ואוחזים בו.
ייתכן לומר שצביטה (אחיזה חזקה עם האצבעות) באה מהמילה אצבע, בהחלפת ט-ע.
במגילת רות נאמר: "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי", כלומר: בועז אחז כמה שיבולים קלויות ונתן לרות.
חז"ל אמרו שנתן לה מעט, "בראשי אצבעותיו". עינו של בועז כמובן לא הייתה צרה. הפסוק מזדרז לספר שבועז ציווה את נעריו לתת לה ללקט בין העומרים, ולהפיל שיבולים לידה כדי שתאסוף הרבה: "וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים, וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה, וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ".
הצבתים הם שיבולים אחוזות יחד. צבת כמו צבט, מלשון אחיזה, בהחלפת ט-ת.
כלי העבודה צְבָת, מופיע בתרגום אונקלוס למלקחיים של המנורה. המלקחיים בנויות משתי אצבעות אשר אפשר לחברן בכוח בעזרת ידיות ארוכות. המילה מלקחיים מלשון לקיחה, והצבת, מלשון אצבע.