"וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ"

בפרשת כי תשא מופיע הציווי על הכנת שמן המשחה. השמן נעשה מהין (12 לוג) שמן זית, ועוד בשׂמים רבים במשקל מדויק.

חכמים הסבירו שכדי להעביר את ריח הבשמים לשמן, היו צריכים לשרות את הבשמים במים, לכסות את המים בשמן זית, ולבשל בחום נמוך, קדירה בתוך קדירה, עד שהמים מתאדים וכל חומר הבושם נספג בשמן: "רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ".

מדברי חז"ל נראה שתהליך יצירת השמן וגם השימוש בו היו מלווים בנס: כמות השמן לא חסרה לא בתהליך הרקיחה הממושך, וגם לא לאחר שהשתמשו בו למשיחת הכוהנים והמשכן, וכל כמות השמן נשמרה לעתיד לבוא. גם הרמב"ם כתב בהלכות כלי המקדש: "ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה".
לעומת זאת, לשיטת האבן עזרא היו רוקחים שמן כזה בכל פעם שהיה צורך: "שיעשו תמיד כמוה לקדש הכהנים".

התורה גם מזהירה מפני שימוש בשמן:

"עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ,
וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ,
קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם.
אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ, וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר –
וְנִכְרַת מֵעַמָּיו".

משיח

'הכהן המשיח', הוא הכהן הגדול אשר נמשח בשמן המשחה. משיחת הכהנים מוזכרת רק בתורה ונרמזה פעם אחת בתהילים: "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ, יֹרֵד עַל הַזָּקָן, זְקַן אַהֲרֹן", אבל בכל שאר התנ"ך, המשיח הוא המלך. המלכים היו נמשחים בשמן במעמד ההכתרה, והפעולה  'משיחה' הפכה להיות מילה נרדפת ל'מינוי חשוב'.

מקור המילה "נסיך" הוא בפעולת הניסוך של השמן על ראשו (ואינו דווקא בן המלך, כפי שמקובל בלשוננו).

אליהו הנביא הצטווה:

"וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם.
וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל,
וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ".

מבין שלושת האנשים שהוזכרו בציווי הזה, רק על יהוא נאמר בפירוש שנמשח בשמן. חזאל ואלישע התמנו לתפקידם 'בעל פה'.

התורה אסרה למשוח 'זר' בשמן המשחה. רש"י כתב שזר הוא כל אדם שאינו כהן או מלך. האבן עזרא לעומתו, דבק בפירוש הקבוע של המילה זר: כל מי שאינו כהן. לפי שיטת האבן עזרא – כאשר משחו את המלכים בשמן המשחה, היה זה איסור שהותר בהוראת שעה של נביא.

הרמב"ן פירש שהאיסור לתת על זר אינו כולל את מי שה' ציווה למשוח: את הכהנים ואת המלכים, אשר נקראים שניהם 'משיח ה'', וכך הוא מחזק את שיטת רש"י שמשיחת המלך מותרת מלכתחילה.

כמה מלכים מעם ישראל נמשחו: שאול, דוד, שלמה, יהוא, יהואש ויהואחז. גם באבשלום בן דוד הוזכרה משיחה: "וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ, מֵת בַּמִּלְחָמָה".

דוד נמשח שלוש פעמים: בפעם הראשונה – משח אותו שמואל אחרי שבחר אותו מבין אחָיו, בפעם השנייה, אחרי מות שאול, משחו אותו אנשי שבט יהודה, ובפעם השלישית, אחרי מות איש-בושת בן שאול, משחו אותו כל ישראל עליהם.

מפני שהמלוכה עוברת בירושה, אין צורך למשוח מלך בן מלך, אלא אם יש ספק או מחלוקת מי המלך הבא. שלמה נמשח מפני שאחיו אדוניה הקדים והכתיר את עצמו, יהואש נמשח כדי להכריז על המרד בעתליה המלכה, ויהואחז בן יאשיהו נמשח מפני שאביו נהרג בקרב ולא הספיק לצוות מי מארבעת בניו ימלוך אחריו (נציין שבסופו של דבר – כל הארבעה ישבו על כיסא המלכות).

קרן השמן

מסורת בידינו מחכמינו שרק מלכי בית דוד נמשחו בשמן המשחה.

בספר תהילים נאמר: "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו". לפני משיחת דוד, הצטווה שמואל הנביא: "מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן". את שמן המשחה היו ממלאים בקרן, ויוצקים ממנה על ראש המלך החדש.

גם לפני המלכת שלמה מוזכרת קרן השמן: "וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל, וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה". אפשר לומר ש'האוהל' (בה' הידיעה) זהו מקום משכן ארון הברית, ומכאן נלמד שאת שמן המשחה היו שומרים על יד הארון, בתוך קודש הקדשים.

תפילת חנה מסתיימת בפסוק: "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ". חכמינו אמרו שתפילתה נאמרה כנבואה על דוד שנמשח מקרן השמן.

במשיחת מלכי ישראל שאינם מבית דוד לא הוזכרה קרן השמן.

על משיחת שאול נאמר: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן, וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ", ובמשיחת יהוא, ציווה אלישע את נערו: "וְלָקַחְתָּ פַךְ הַשֶּׁמֶן, וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ". לפי דברי חז"ל, לא היה זה שמן המשחה, אלא 'שמן אפרסמון', שמן בושם יקר ומיוחד.

משיחת הראש בשמן בושם, הייתה נחשבת לתענוג גדול. דוד המלך אמר בתהילים: "דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי", ושלמה בנו אמר בקהלת: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר".

את הפסוק "וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי, בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן" אפשר לפרש כתיאור העונג הגדול: קרני (כבודי, מעמדי) התרוממה, ואת ראשי בללתי ומשחתי בשמן מרוב שמחה. אבל אפשר גם להבין את הפסוק כתיאור משיחתו של דוד למלך: קרן השמן התרוממה למעלה, וממנה נשפך על ראשי שמן המשחה.

"וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ".

נביחה

בזמן מכת בכורות, נשמעה 'צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף', אבל בקרב בני ישראל הייתה דממה. איש לא יצא מפתח ביתו, ואפילו כלבים לא פצו את פיהם.

חריצת לשון – ביטוי נדיר אשר מוזכר מלבד כאן רק בספר יהושע: "לֹא חָרַץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאִישׁ אֶת לְשֹׁנוֹ". אונקלוס תרגם: לא ינזיק כלבא בלשניה לְמִנְבַּח, כלומר: לא יזיק הכלב בלשונו לנבוח. כמה פרשנים הסבירו בפרשתנו שחריצת לשון היא נביחת הכלב. רש"י בספר יהושע כתב שאיש מעמי כנען לא העז לדבר ולצעוק כנגד ישראל.

ייתכן לפרש את הפועל יֶחֱרַץ בהחלפת האותיות: יִצְרַח (מלשון צעקה), ולפי זה הפירוש יהיה: לכל בני ישראל לא יצרח כלב בלשונו.

צעקת הכלב נקראת נביחה, ומוזכרת פעם יחידה בתנ"ך בספר ישעיהו: "כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים, לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ".

בפיוט לחג החנוכה 'מעוז צור', אנו מייחלים להכין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ, כלומר: להרוג את האויב הנובח עלינו.

לאחר שמלך אשור הגלה את ממלכת ישראל, הביא עמים רחוקים והושיבם בערי שומרון השוממות. העמים שבאו הנה, המשיכו לעבוד את אלוהיהם, ובפסוקים מנויה רשימה של כל העמים ואליליהם:

"וְאַנְשֵׁי בָבֶל עָשׂוּ אֶת סֻכּוֹת בְּנוֹת,
וְאַנְשֵׁי כוּת עָשׂוּ אֶת נֵרְגַל,
וְאַנְשֵׁי חֲמָת עָשׂוּ אֶת אֲשִׁימָא.
וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז…".

במסכת סנהדרין (דף סג ע"ב) פירשו חז"ל מה פשר כל אליל ואליל מהרשימה הזו: סוכות בנות, זו תרנגולת. נרגל זהו תרנגול. אשימא זוהי עז, נבחז זהו כלב. רש"י פירש שם שהכלב נקרא כך מפני שהוא נובח. על פי המסורה, האות זי"ן במילה נבחז נכתבת גדולה משאר האותיות ונראית כמו נו"ן סופית, וכך האליל נבחז נקרא נבחן, ככלב הנובח.

כלב כסמל לביזיון

במקומות רבים בתנ"ך מופיע הכלב כסמל לחיה בזויה.

אסור להקריב על המזבח 'אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב', כלומר: בהמה שניתנה בשכר הזונה או בהמה שהחליף כלב תמורתה.

ששה אנשים בתנ"ך הומשלו או המשילו עצמם לכלב בדרך ביזיון: גלית הפלשתי, דוד, אבנר בן נר, מפיבושת בן שאול, שמעי בן גרא וחזאל מלך ארם.

אליהו הנביא בישר לאחאב את הנבואה הקשה: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה". את בשר איזבל אשת אחאב אכלו הכלבים סמוך לחומת יזרעאל.

איוב רוטן כלפי אנשים צעירים ממנו שצוחקים עליו, ואומר עליהם: "אֲשֶׁר מָאַסְתִּי אֲבוֹתָם    לָשִׁית עִם כַּלְבֵי צֹאנִי", כלומר: לא הייתי ממנה את אביהם אפילו על הכלבים שלי.

הכרת הטוב לכלב

"וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב ל).

אם כוונת התורה היא לאסור עלינו לאכול בשר בהמה שנטרפה בשדה, מה זה משנה מה נעשה בבשר? העיקר שלא נאכלהו!

רש"י דרש את הציווי להשליך לכלב את הבשר כשכר על שתיקתו במכת בכורות: "לימדך הכתוב שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, שנאמר: ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. אמר הקדוש ברוך הוא: תנו לו שכרו".

הסבר נוסף על דרך הפשט: הכלב מתלווה אל הרועה ומסייע לו לשמור על הצאן מהטורפים הרעבים. לעתים, נדרש הכלב לחרף את נפשו ולעמוד תקיף אל מול אריה שואג או כנגד להקת זאבים. לימדה אותנו התורה דרך ארץ, שגם אם הכלב כשל במשמרתו וכֶבֶשׂ אחד ננשך ומת, אל לנו להעניש את הכלב על כך, אלא עלינו לתת לו את בשר הטריפה למאכל בשכר נאמנותו ואומץ ליבו.