"אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר,
וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר"

בשנת השמיטה, נאסרה עבודת השדה והאילן: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר", וגם את הצמחים שגדלו ללא טרחה מצד בעל השדה – אסור לו לקצור ולאסוף לביתו.

ספיח

הספיח הוא הכינוי לתבואה שגדלה מעצמה, מגרעיני תבואה שנפלו בקציר הקודם.

השורש "ספח" משמך בדרך כלל לתאר דבר שנוסף על אחרים. ישעיהו אמר: "וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב", כלומר: הגרים יצטרפו לעם ישראל.

התבואה שגדלה מעצמה נקראת ספיח, מפני שהיא נוספת על קציר השדה. כל התבואה גדלה בתלמים ישרים, והספיחים מפוזרים בין התלמים, ונקצרים ונאספים יחד.

אחד ממיני הצרעת נקרא 'סַפַּחַת', מפני שהוא נוסף של הגוף.

ישעיהו אמר לחזקיה מלך יהודה:

"אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ,
וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית סָחִישׁ,
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית זִרְעוּ וְקִצְרוּ וְנִטְעוּ כְרָמִים וְאִכְלוּ פִרְיָם".

המילה 'סחיש' לא מופיעה עוד בתנ"ך. פסוק זה מופיע גם בספר ישעיהו, ושם כתוב "שחיס". נהוג להסביר שהסחיש הוא שאריות הספיח, כלומר: התבואה שגדלה מעצמה לאחר שנתיים ללא זריעה מסודרת.

נבואה זו נאמרה בזמן שסנחריב מלך אשור הקיף את ירושלים עם צבאו העצום. תושבי ירושלים לא היו יכולים לצאת מהעיר ולזרוע את שדותיהם. ישעיהו אמר להם שאחרי שסנחריב וחייליו יפלו, הם יאכלו את הספיחים שצמחו בשדותיהם, ובשנה שאחרי יאכלו את הסחיש, ובשנה השלישית יאכלו את פרי אדמתם כהרגלם.

יש הטוענים שסנחריב עלה למלחמה בירושלים בשנת השמיטה, ובשנה ההיא אכלו ספיחים, וגם בשנה שאחריה לא הייתה תבואה, מפני שלא זרעו בשמיטה ולכן אכלו את הסחיש. טענה זו מסתדרת עם חישוב השמיטה על פי מסורת השנים המקובלת בידינו כיום, אבל ב"סדר עולם רבה" נאמר שסנחריב עלה על ירושלים בשנה הרביעית לשמיטה, ואנשי ירושלים אכלו מהשאריות בשנה ההיא ובשנה החמישית, ורק בשנה השישית זרעו וקצרו, ואז התקיימה הברכה המובטחת בתורה והספיקה להם התבואה לזמן רב.

נזירים

הרמב"ן פירש ש'ענבי נזיריך' הם הענבים שגדלו ללא זמירת הכרם.

בכל שנה, לאחר תום הבציר, זומרים את הכרם ומסירים ממנו את כל הענפים הדקים והזמורות, מפני שענפים אלו מפריעים לגידול העלים והענבים בעונה הבאה. זמירה נכונה, תקבע כמה אשכולות יגדלו על כל ענף.

כרם שלא נזמר, נקרא 'נזיר', אולי בגלל שהזמורות הישנות שנשארו עליו נראות כמו שיער הנזיר, שהוא פרוע ומגודל.

"וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג,
וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר,
וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים,
וְעַל כָּל הַטּוֹב,
וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם,
וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ"

שמואל הנביא שלח את שאול המלך להילחם בעמלק, ואסר עליו לקחת מאומה מהשלל.

שאול והעם חמלו על אגג מלך עמלק, ועל השלל המובחר:

• מיטב הצאן והבקר
• הכרים והמשנים – הם הכבשים והשוורים המשובחים ביותר. יונתן תרגם: "שמניא ופטימיא", כלומר: השמנים והמפוטמים. הכרים מוזכרים פעמים רבות בתנ"ך בהקשר של בהמות מפוטמות. בשירת האזינו נאמר: "חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים". עמוס האשים את עם ישראל על שאננותם ובטחונם, והזכיר בדבריו את מנהגי הפינוק שרווחו בעם: "וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן, וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק". המשנים לא הוזכרו עוד בהקשר לבהמות, אבל ייתכן שהכוונה לבהמה כפולה בגדלה (כמו "לחם משנה").
• כל הטוב – כל מיני דברים טובים אחרים שלקחו בשלל.

אנו יודעים שהעמלקים היו נודדים במדבר ושודדים את כל מה שנקרה בדרכם. אפשר אולי להסביר שבהמות מפוטמות היו מצויות בעיקר ביישובי הקבע, ואם נמצאה בהמה כזו בידי העמלקים, זו ראיה לכך שהיא גנובה. ייתכן שזו הסיבה ששאול והעם התירו לעצמם לקחת את הבהמות האלו.

סוף הפסוק הוא הניגוד לחלקו הראשון: "וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ". כלומר: שאול והעם לקחו את הבהמות הטובות, אבל לעומת זאת, את 'כל המלאכה נמבזה ונמס', לא לקחו, אלא החרימו.

על פי העניין נראה להסביר ש"כָּל הַמְּלָאכָה" הכוונה לבהמות אחרות, ואכן מצאנו שימוש במילה 'מלאכה' במשמעות זו: "אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ" נאמר על אדם ששמר על הבהמה של חברו.

נמבזה ונמס – זהו התיאור של הבהמות שהוחרמו. נמבזה, מלשון בזיון, כלומר: בהמות בזויות וחלשות, ונמס, כנראה מלשון מאס, בהשמטת האות א', כלומר: בהמות מאוסות.

בספר מלאכי יש שימוש במילה 'נבזה' במשמעות של בהמה כחושה:

"בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא, וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ… וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה".

בתהילים מופיעים יחד התארים "נבזה" ו"נמאס":

מִזְמוֹר לְדָוִד,
ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ, מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ?
הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ.
לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ, לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ.
נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד, נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר.
כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח,
עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.

יש שלוש אפשרויות לפסק ולהסביר את המילים "נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס", אך מעניין לשים לב ששלוש האפשרויות מופיעות במקומות שונים בפירושי רש"י.

• נִבְזֶה – בְּעֵינָיו נִמְאָס. כלומר: אדם בזוי, נמאס בעיני הצדיק. הכוונה היא שאותו צדיק שרוצה לדור באוהל ה', חייב למאוס באנשים נבזים. כך פירש רש"י את הפסוק. ההסבר הזה מסתדר היטב עם המשך הפסוק: "ואת יראי ה' יכבד". הוא מואס בבזוי, ומכבד את יראי ה'.
• נִבְזֶה-בְּעֵינָיו נִמְאָס – הנמאס, הרשע, נבזה בעיני הצדיק. הסבר זה מופיע בפירוש רש"י על מסכת מכות בדף כד עמוד א. על פי מה שמודפס בגמרות שלפנינו, פירוש זה לא נכתב בידי רש"י, אלא בידי ריב"ן, חתנו. פירוש רש"י על מכות מסתיים כמה דפים קודם לכן, וייתכן שרש"י נפטר אז.
• נִבְזֶה בְּעֵינָיו (ו)נִמְאָס – כלומר: האדם הצדיק, אינו חושש לכבוד שלו, אלא הוא נבזה ונמאס בעיני עצמו. לפי פירוש זה, המילים 'נבזה' ו'נמאס' מחוברות, וכאילו כתוב "נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו". הגמרא דרשה את הפסוק הזה על חזקיהו מלך יהודה על שגרר את עצמות אביו, המלך אחז, בבזיון גדול. רש"י פירש (סנהדרין מז עמוד א): "הוא עצמו נתבזה ונמאס בפני עצמו, שלא חש לכבודו במקום קידוש ה'". מעין זה כתב גם הרד"ק בפירושו לספר תהילים: "כי אף על פי שהוא הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת, אינו מתגאה בזה, אלא נבזה הוא בעיניו ונמאס".

לפי ההסבר השלישי, שהמילים "נבזה ונמאס" מחוברות, אפשר להבין גם את המילים "נמבזה ונמס" כביטוי של בזיון ושפלות.

"וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם, וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ"

הצפרדעים נערמו בערמות רבות, והן הבאישו את ארץ מצרים.

החומר הוא מידת הנפח הגדולה ביותר. בלשון חז"ל הוא נקרא 'כור'. יחזקאל הנביא דיבר על שיעורי המידות, ואמר: "וַעֲשִׂירִת הַחֹמֶר – הָאֵיפָה", כלומר: בכל חומר יש עשר איפות. באיפה אחת יש עשרה עמרים: "וְהָעֹמֶר, עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא" (שמות ט"ז ל"ו).  בפרשת בהעלתך מסופר שבני ישראל אספו כמות גדולה של שׂליו: "הַמַּמְעִיט, אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים", שהם 1000 עמרים, פי 1000 מכמות האוכל היומית של כל אחד מבני ישראל[1].

דגורין

אונקלוס תרגם את המילה "חמרים" – דְּגוֹרִין. את הפסוק "וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל" שנאמר בפרידת יעקב מלבן, תרגם אונקלוס: "וּנְסִבּוּ אַבְנִין וַעֲבָדוּ דְגוֹרָא", ולבן הארמי בעצמו תרגם את המילה "גַּלְעֵד" וקרא לו "יְגַר שָׂהֲדוּתָא".

משמעות השורש 'דגר' היא מלשון כינוס ואסיפה. העופות דוגרים, כלומר אוספים את הביצים למקום אחד כדי לרבוץ עליהן.

דגירת העופות מוזכרת פעמיים בתנ"ך.

ישעיהו אמר שבחורבות ממלכת אדום, יקננו ציפורים רבות ללא הפרעה, מפני שלא יהיה אדם שם: "שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז (שם של ציפור) וַתְּמַלֵּט, וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ".

ירמיהו אמר: "קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד, עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט". בפסוק זה נמשל האדם שמתעשר במרמה לציפור ששמה 'קורא'. פירושים רבים נאמרו על הקורא, אך לפי רוב הדעות מדובר כאן על ציפור שגונבת ביצים או אפרוחים מציפורים אחרות. רש"י זיהה את הקורא עם הקוקיה, ואת המילה 'דגר' הוא הסביר כקריאה וצפצוף לאפרוחים כדי למשוך אותם אליה. אנו יודעים שהקוקיה, לא רק שלא גונבת ביצים ואפרוחים, אלא בדיוק להפך: היא מטילה את ביציה בקינים של ציפורים אחרות.

פירושים אחרים (רד"ק) מזהים את הקורא עם אחד המינים הקרובים לחוגלה, ואכן עוף זה נוהג לגזול ביצים מקוראים אחרים. יונתן תרגם את המילים "קֹרֵא דָגַר": "הָא כְּקוֹרָאָה דִּמְכַנֵּשׁ בֵּעִין", כלומר: כקורא האוסף ביצים.
פרופ' יהודה פליקס סיפר שמצא באזור ירושלים קן של חוגלה עם 32 ביצים, שכנראה נאספו מחברותיה [2].

בספר איוב נאמר: "כִּי תַעֲזֹב לָאָרֶץ בֵּצֶיהָ, וְעַל עָפָר תְּחַמֵּם". התרגום הארמי כתב: "וְעַל אַרְעָא תִּדְגָּר". זה אולי המקור לשימוש במילה דגירה במשמעותה המקובלת כיום: חימום הביצים.

כפילות

הכפילות 'חמרים חמרים' מתארת את איסוף הצפרדעים בערמות רבות.

בתנ"ך יש כמה מקרים של הכפלת מילים כדי לתאר חזרה על פעולה פעמים רבות.

חזקיהו מלך יהודה ציווה על העם לתת מעשר מתבואתם לכהנים וללוויים:

"וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם
לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'…
הִרְבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבַשׁ
וְכֹל תְּבוּאַת שָׂדֶה וּמַעְשַׂר הַכֹּל לָרֹב הֵבִיאוּ…
וַיִּתְּנוּ עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת".

בתהילים נאמר: "מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן", כלומר: המלכים יוצאים למלחמה ונודדים אחורה (נסוגים) שוב ושוב.

יואל הנביא תיאר את ההרג הרב שיהיה בצבא הגויים המתקבצים סביב ירושלים: "הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ", כלומר עוד ועוד הרוגים.

מילות זמן שנכפלות, מתפרשות גם כן כחזרה שוב ושוב. לדוגמה:

"וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם, וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ".

"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה".

בפרשת בשלח נאמר על המן: "וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ, וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס". הביטוי "בבוקר בבוקר" מופיע עוד פעמים רבות בתנ"ך. יש מפרשים שכוונת הביטוי היא 'מוקדם בבוקר', עוד קודם הזריחה, אבל יש מפרשים: מדי בוקר, יום אחרי יום.

לחי החמור

"וַיִּמְצָא לְחִי חֲמוֹר טְרִיָּה,
וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיַּךְ בָּהּ אֶלֶף אִישׁ.
וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן:
בִּלְחִי הַחֲמוֹר, חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם,
בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ"

מה פשר השיר שחיבר שמשון לאחר שהרג 1000 פלשתים עם לסת של חמור?

נהוג להסביר ששמשון השתמש כאן בכפל לשון. החמור הראשון שהוזכר, 'לְחִי הַחֲמוֹר' זו אכן עצם של חמור, אבל החמורים האחרים, 'חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם', הם מלשון ערימות, שגוויות הפלשתים נערמו שם. יונתן תרגם: "רְמִיתוּן דְּגוֹרִין", כלומר: עשיתי אותם לערמות.

המילים "חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם" מזכירים פסוק אחד בסוף שירת דבורה:

"הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל,
רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר"

פסוק זה אמרה דבורה על הנשים שניסו לנחם את אמו של סיסרא, ואמרו לה שבוודאי בנה עכשיו מחלק את השלל ולוקח לעצמו נשים רבות מבנות ישראל. 'רַחַם רַחֲמָתַיִם' פירושו: אישה אחת, או נשים רבות. זו לשון זלזול, כאילו יש נערות רבות שנפלו בשבי, ואף אחד לא סופר כמה נערות לוקח לעצמו כל חייל.

כך גם מסבירים את שירו של שמשון: בלחי החמור, היכיתי את הפלשתים וערמתי מהם ערמות רבות של חללים, עד שהיה קשה לספור את הערמות.

---

 

[1] בשם ידידה אחי

[2] טבע וארץ בתנ"ך, פרק 44

אחת הקללות מפרשת 'כי תבוא' היא קללת השחין. מכה זו הוזכרה פעמיים בין הקללות.

בפעם הראשונה נאמר:

"…בִּשְׁחִין מִצְרַיִם, וּבַטְּחֹרִים, וּבַגָּרָב, וּבֶחָרֶס,
אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא".

מכת השחין באה על מצרים לאחר שמשה השליך השמימה מלוא חפניו פיח כבשן:

"וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה,
וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם"

גם קללת השחין מופיעה מעט אחרי הפסוק:

"יִתֵּן ה' אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר".

בפעם השנייה נאמר על מכת השחין:

"…בִּשְׁחִין רָע,
עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם,
אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא,
מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ"

השחין השני יתר על הראשון בכך שהוא במקומות גלויים, בעוד הראשון הוא נסתר (אפשר ללמוד זאת מסמיכותו למכת הטחורים). השחין "עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם" עשוי למנוע מלעמוד וללכת, כפי שנאמר בשחין מצרים: "וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין".

פסוק הדומה ל"מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ" מצאנו גם בדיני הצרעת בספר ויקרא: "וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע, מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו".

גם ישעיהו הנביא השתמש בביטוי דומה בפרק הראשון בספרו:

"עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה?
כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי.
מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם,
פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה"

כוונתו היא: גם אם תוסיפו לחטוא, אין עוד מקום שלם בגופכם שיהיה אפשר להכות. זהו משל על השִפלות הנוראה שהגיעו אליה בני ישראל באותם ימים, עד כדי כך שלא יכול היה להיות גרוע יותר.

בתחילת ספר איוב, מסופר על הצרות הרבות שהביא השטן על איוב כדי לגרום לו לסור מאמונתו. בעוד איוב יושב ומתאבל על מות בניו, היכה אותו השטן במכת השחין:

"וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי ה',
וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע,
מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ.
וַיִּקַּח לוֹ חֶרֶשׂ לְהִתְגָּרֵד בּוֹ,
וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר"

נראה כאילו פסוקים אלו נכתבו כנגד השחין שמוזכר בתורה. הביטוי 'שְׁחִין רָע' נאמר בשניהם, ו'מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ' כפי שנאמר בתורה. החרס (חרשׂ) שלקח איוב כדי להתגרד דומה למכת החרס שהוזכרה עם השחין הראשון, ואיוב ישב בתוך האפר, בדומה לשחין מצרים שהתחיל מהשלכת האפר.

שחין בדברי חז"ל

בדברי חז"ל אנו רואים שהשחין הוא מחלת עור חשוכת מרפא, והאדם שחולה בה מורחק מהחברה.

הגמרא במסכת ברכות אומרת שהרואה את מוכי השחין מברך "ברוך דיין האמת", ובמסכת כתובות הוזכר השחין כסיבה מוצדקת לאישה לדרוש גט מבעלה. בירושלמי נאמר גם שחולה השחין פטור מעלייה לרגל, מפני שאינו יכול לעלות יחד עם כולם.

 

רפואת השחין

בתנ"ך ובדברי חז"ל הוזכרו רפואות בדרך נס מהשחין.

חזקיה מלך יהודה חלה בשחין, וישעיה ציווה למרוח דבלת תאנים על השחין, וכך הוא נרפא.

במדרש (ויקרא רבה) מסופר על חולה שחין שירד לטבול בכינרת, ונרפא בזכות 'בארה של מרים' שהייתה שם. מעשה זה מזכיר את רפואת נעמן הארמי מהצרעת לאחר שטבל בירדן כדבר אלישע.

יחזקאל התנבא על הנחל היוצא מן המקדש וזורם אל ים המלח. על העצים שצומחים על שפת הנחל הוא אמר: "וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל, וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה". חז"ל אמרו במדרש: "וכל אדם שהוא חולה או מוכה שחין, רוחץ מן המים ומתרפא".

"לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם,
כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה"

התורה מזהירה שלא לנסות את ה' כפי שניסו בני ישראל במדבר. מסתבר שהפסוק רומז על תלונות בני ישראל ברפידים, כאשר ביקשו מים לאחר קריעת ים סוף. לאחר שקיבלו בני ישראל את המים ששאלו, נקרא המקום בשם "מַסָּה וּמְרִיבָה":

"וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה,
עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר,
הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן"

על תלונות אלו נאמר בספר תהילים (צ"ה):

"אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה, כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר.
אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם, בְּחָנוּנִי, גַּם רָאוּ פָעֳלִי".

עוד נאמר בתהילים על תלונות בני ישראל (ע"ח):

"וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם.
וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים. אָמְרוּ: הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר?"

הניסיון שמתואר שם מכוון דווקא לשאלת האוכל במדבר (המן והשליו), ולא לניסיונות שהיו ב'מסה ומריבה'.

אפשר לפרש שהתורה אוסרת שני מיני ניסיונות:

• ניסיון שנועד להוכיח אם ה' נמצא (הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן).
• ניסיון שנועד לבחון את כוח ה' (הֲיוּכַל אֵל?).

מהאיסור לנסות את ה', למד הרמב"ם את האיסור לבחון את הנביא במופתים לאחר שהוחזק כנביא אמת.

בכמה מקרים בתנ"ך, ביקשו אנשים הוכחות בעזרת מופתים, אפילו לאחר הבטחה מפורשת מפי נביא.

גדעון

לאחר שהובטח גדעון "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן", שלח גדעון ואסף את שבטי ישראל אליו לקראת המלחמה. המדיינים כבר נאספו אל עמק יזרעאל ונערכו למלחמה, ואז ביקש גדעון מופת שיוכיח את נצחונו העתידי:

"וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹהִים:
אִם יֶשְׁךָ מוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ,
הִנֵּה אָנֹכִי מַצִּיג אֶת גִּזַּת הַצֶּמֶר בַּגֹּרֶן…"

בפעם הראשונה ביקש גדעון שהצמר יימלא בטל והאדמה תישאר יבשה, ובפעם השנייה ביקש נס גדול יותר: שהאדמה תהיה לחה והצמר יבש.

בקשת גדעון מראה שהוא לא היה בטוח כלל בניצחונו. אם נדייק בדבריו נראה שיש הבדל בין ניסיונות בני ישראל במדבר לבין המופת שביקש גדעון.

גדעון לא ניסה לבחון את כוח ה', אלא האם הוא בעצמו ראוי לנצח את מדין.

גיזת הצמר והאדמה הם משל לגדעון ולכל העם. בפעם הראשונה ביקש גדעון להיווכח שהוא אכן ראוי יותר מכולם להוביל את המלחמה, ובפעם השנייה רצה גדעון לדעת שכל עם ישראל ראויים גם כן לישועה.

אין בניסיון זה פקפוק ביכולת ה', אלא רק הטלת ספק בזכות שעומדת לו ולכל ישראל איתו.

חזקיהו

חזקיהו מלך יהודה חלה בשחין רע, וישעיהו הנביא בישר לו שהוא עתיד למות מחליו:

"כֹּה אָמַר ה':
צַו לְבֵיתֶךָ, כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה"

חזקיהו התפלל לה', וישעיהו נשלח אליו בשנית עם הבשורה:

"שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ,
רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ,
הִנְנִי רֹפֶא לָךְ.
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית ה'.
וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה…"

לאחר שבישר ישעיהו על הרפואה, ציווה:

"וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ:
'קְחוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים'.
וַיִּקְחוּ, וַיָּשִׂימוּ עַל הַשְּׁחִין, וַיֶּחִי"

לאחר ששמע זאת חזקיהו, ביקש מישעיהו אות:

"מָה אוֹת כִּי יִרְפָּא ה' לִי, וְעָלִיתִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בֵּית ה'?"

ישעיהו הציע לו שני מופתים. האחד, שיעצור הצל לפנות הערב במקומו, והשני, שיחזור הצל אחורה, וייראה כאילו עכשיו שעת הבוקר. חזקיהו בחר באפשרות השנייה, וכך היה.

מדוע ביקש חזקיהו מופת?

ייתכן שאחרי ששמע חזקיהו שתי נבואות סותרות, לא נחה דעתו עד שראה את המופת. עוד אפשר לומר שמפני שציווה ישעיהו לרפא אותו בעזרת רפואה 'טבעית' (דבלת תאנים), ולא בנס, רצה חזקיהו להיווכח שבשורת הרפואה היא אכן מאת ה', ולא תלויה בתרופה כלשהי.

המופת שביקש חזקיהו רומז על חייו שעמדו להסתיים, ופתאום התארכו. כמו השמש שנטתה לשקוע, ופתאום חזרה לאחוריה.

אחז

ישעיהו ניבא גם למלך אחז (אביו של חזקיהו). אחז היה אחד מהמלכים הרשעים ביותר במלכות יהודה. בימיו, חברו יחד מלך ישראל ומלך ארם, ורצו לכבוש את ירושלים.

ישעיהו הודיע לכל העם שבעוד שנים ספורות יכבוש מלך אשור גם את ממלכת ישראל וגם את ארם, ויסיר את האיום הזה מעל ירושלים.

ישעיהו רצה להוכיח למלך אחז את נבואתו, וביקש ממנו לבחור אות:

"שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם ה' אֱלֹהֶיךָ,
הַעְמֵק שְׁאָלָה, אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה".

אחז סירב לבחור אות, ואמר: "לֹא אֶשְׁאַל וְלֹא אֲנַסֶּה אֶת ה'".

דברי אחז מזכירים ממש את לשון התורה "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה'", ואפשר אפילו לחשוב לרגע שאחז דיבר כך מרוב צדקותו ואמונתו.

האמת היא שאחז סירב לשמוע את נבואת ישעיהו. כאשר סירב לבקש אות, הוא הביע בכך את התעלמותו המוחלטת מדבר ה'. אולי אפילו לעג כך לנביא, וסירב לשמוע אותו בטענה 'דתית', כאילו הוא מקפיד על מצוות התורה אף יותר מישעיהו עצמו.

"אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה…
וְעָשָׂה פֶסַח לַה'.
בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם,
בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ".

'עבר זמנו בטל קרבנו'? לא תמיד. התורה מאפשרת לאנשים שלא יכלו להשתתף בקרבן הפסח להקריב אותו חודש לאחר מכן, בי"ד באייר.

נחלקו התנאים האם הדחייה לפסח שני מתאפשרת רק לאנשים בודדים או גם לכל הציבור:

"היחיד עושה פסח שני ואין הציבור עושה פסח שני.
רבי יהודה אומר: אף הציבור עושה פסח שני.
אמר רבי יהודה: מעשה בחזקיה מלך יהודה שהֶעֱשָׂה את הצבור לעשות פסח שני".

פסח חזקיה

בתקופתו של חזקיה מלך יהודה, רוב תושבי ממלכת ישראל כבר גלו לאשור. חזקיה רצה לאחד סביבו בירושלים את כל בני ישראל שנותרו בארץ. הוא שלח איגרות לכל הכפרים הרחוקים וקרא להם להצטרף להקרבת קרבן הפסח בירושלים.

"וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה,
וְגַם אִגְּרוֹת כָּתַב עַל אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה,
לָבוֹא לְבֵית ה' בִּירוּשָׁלִָם,
לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".

שליחי המלך נחלו אכזבה גדולה. תושבי שבטי הצפון לעגו להם וביזו אותם:

"וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר,
בְּאֶרֶץ-אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד זְבֻלוּן,
וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם".

חזקיה התייעץ עם שריו ועם כל הקהל בירושלים, והחליט לדחות את חג הפסח לחודש אייר. "כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי, וְהָעָם לֹא נֶאֶסְפוּ לִירוּשָׁלִָם".

יש לענות על שתי שאלות:

1. מדוע לעגו בני ישראל לשליחי המלך?
2. מדוע נדחה חג הפסח לאייר, ולא נדחו רק האנשים שלא הספיקו להיאסף לירושלים?

התשובה לשתי השאלות נמצאת כ-250 שנים קודם לכן, בתחילת  מלכותו של ירבעם בן נבט.

 

עגלי ירבעם

ירבעם בן נבט הקים את ממלכת ישראל, והפריד בין שבטי ישראל לבין ממלכת יהודה בראשות רחבעם בן שלמה.

בראשית מלכותו, הקים שני עגלי זהב, העמיד מזבח וכוהנים, ומנע מבני ישראל לעלות לירושלים בחגים.

כדי להשלים את הפילוג בין הממלכות, שיבש ירבעם את לוח השנה של נתיניו. הוא קבע את חג הסוכות בחודש השמיני (חשוון), וכך גם אם מישהו היה עולה לירושלים הוא היה מגלה שהחג הסתיים כחודש קודם לכן.

"וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל,
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי,
בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ,
וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

במשך שנים רבות התנהלה ממלכת ישראל עם לוח שנה שונה מממלכת יהודה.

השבטים הצפוניים לעגו לשליחים אשר קראו להם לחגוג את חג הפסח בחודש אדר לשיטתם.

חזקיה הבין שהסיכוי היחיד לכנס את שרידי ישראל אליו הוא לאחד את לוח השנה, ולכן החליט באופן חד פעמי לדחות את חג הפסח בחודש, לתאריך שבו מצוין החג בישראל.

בסופו של דבר, היו כמה שבטים שאכן הגיעו וחגגו את הפסח ביהודה:

"אַךְ אֲנָשִׁים מֵאָשֵׁר וּמְנַשֶּׁה וּמִזְּבֻלוּן, נִכְנְעוּ וַיָּבֹאוּ לִירוּשָׁלִָם".

הפיצול בלוח השנה גרם לפיצול מוחלט של הממלכות, והאחדות של לוח השנה חיברה מחדש את עם ישראל.

מולך והעברה באש

שני איסורים הוזכרו בתורה: איסור העברת ילדים למולך, ואיסור העברת ילדים באש:

• 'וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ' (ויקרא י"ח כ"א).
• 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ' (דברים י"ח י).

רבים נוטים לומר שמדובר באותה עבודה אסורה: העברת ילדים דרך מדורת אש לכבוד 'המולך', האליל.

הגמרא (סנהדרין סד ע"ב) מחברת גם היא את האיסורים בגזירה שווה, ואף מתארת את צורת העבודה הזו: שורת לבֵנים באמצע ושתי מדורות של אש משני הצדדים, ומעבירים את הילד על הלבנים בין המדורות.

ומה שלום הילד? התנאים נחלקו מה דינו של אדם שהעביר את עצמו באש, אם חייב או פטור. אם המעביר את עצמו מסוגל לתת את הדין על מעשיו זו הוכחה שעבודת המולך הכתובה בתורה לא גורמת למות הילד.

משה מזהיר את בני ישראל להתרחק מתועבות יושבי הארץ, ואומר עליהם: 'כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם'. רואים מכאן שהייתה גם עבודה הכוללת שריפה ממשית, ולא רק העברה.

בספרי הנביאים, מוזכרת עבודת המולך ביחד עם  שריפה באש, וככל הנראה במהלך השנים התערבבה עבודת המולך הכוללת העברה בלבד עם עבודות אחרות שבהן שורפים  למוות.

עמי הארץ שהתיישבו בשטחי ממלכת ישראל הכבושה היו עובדים את אליליהם כהרגלם. בספר מלכים מסופר על כל העמים ועבודותיהם: '…וְהַסְפַרְוִים שֹׁרְפִים אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם'. שמות האלילים מזכירים את שמו של המולך, והעבודה כוללת שריפה ממשית.

גם אחז ומנשה מלכי יהודה העבירו את בניהם באש.

על אחז נאמר: 'וְהוּא הִקְטִיר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם וַיַּבְעֵר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ'. אותיות השורש התחלפו, והעברה באש הפכה להבערה, כלומר: שריפה ממש. חז"ל אומרים שאשת אחז הצילה את חיי בנה (חזקיהו המלך לעתיד) ומרחה את עורו בסלמנדרה (שרץ שדמו עמיד באש).

ירמיהו מתנבא על בני ישראל ש'בָּנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ'. במקום אחר הוא אומר: 'וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ'. רואים מכאן שבגיא בן הינום עורבבו יחד גילולים רבים: מולך, בעל ושריפת אדם.

העונש שמנבא ירמיהו לעובדי האלילים הוא: 'לֹא יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן הִנֹּם, כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה. וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם'. כלומר: גיא בן הינום יהפוך למקום קבורה לכל ההרוגים.

 

אלוהי עמון

שמו של המולך הגיע ככל הנראה מהמילה מלך, והשתנה כדי לא לחלוק כבוד לעבודה זרה.

דומָה לו העבודה הנקראת בדברי ירמיהו: 'מְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם'. הכתיב החסר רומז על כך ששמה המקורי היה 'מַלְכַּת הַשָּׁמַיִם' (אולי כוכב נוגה), והשם השתנה לגנאי.

בני עמון עבדו אליל בשם 'מִלְכּוֹם': 'מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים' (מלכים א' י"א ה), וכעבור שני פסוקים הוא נקרא: 'מֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן'.

דוד המלך נלחם בבני עמון וניצח אותם. לאחר המלחמה, לקח דוד מהשלל כתר זהב מפואר וכבד: 'וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד'. יש מפרשים שהיה זה הכתר של מלך עמון, אבל רבו המפרשים שאומרים שהיה זה קישוט לאליל מִלכום, המולך.

דוד לקח בשבי את חיילי מלך עמון והענישם באכזריות:

'וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא,
וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל,
וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן (כתיב: במלכן).
וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן'.

יש האומרים שדוד העביד אותם בחציבת אבנים לבניין ובהכנת לבנים במלבן (דעת מקרא), אבל רוב הפרשנים מסבירים שדוד הענישם והרג אותם במיתות משונות, ועלינו להסביר מה ראה דוד לעשות להם כך.

לפי כתיב הפסוק, דוד 'העביר אותם במלכן', ביטוי דומה להפליא ל'העברה למולך'. לפי הקריאה המסורה בידינו, היה זה מַלְבֵּן (מקום ייצור לבנים). לפי זה נוכל לומר שבמקום ייצור הלבנים העביר דוד את בני עמון באש, וראינו כבר שלפי דברי חז"ל העבודה התבצעה מעל שורת לבנים.

כמו שירמיהו מנבא שעובדי המולך ימותו בגיא בן הינום, מקום העבודה, כך העניש דוד את העמונים, עובדי המולך, והרג אותם במקום עבודת אלוהיהם.

 

איסור נישואי נכרייה

איסור העברה למולך מוזכר בתורה באמצע פרשת העריות ואיסורי הביאה.

יש לשאול: אם כוונת התורה היא לאסור עלינו את עבודת האליל 'מולך', מדוע נכתב פסוק זה כחלק מדיני עריות?

מחבר 'תרגום יונתן' על התורה פירש את הפסוק הזה כך (מתורגם בחזרה לעברית): 'מזרעך לא תיתן לבת הגויים לעבר אותה לעבודה זרה'. לפי דבריו, איסור העברה למולך הוא איסור ללדת ילד מאישה שאיננה בת ישראל, והילד יגדל לעבוד עבודה זרה.

בבתי כנסת שבהם נוהגים לתרגם את קריאת התורה לארמית, אם יתבלבל המתרגם ויקרא את תרגום יונתן לפסוק זה במקום את תרגום אונקלוס, תתעורר בבית הכנסת מהומה גדולה.

המשנה אומרת (מגילה ד ט): "הָאוֹמֵר: 'מִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ – וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְאַעְבָּרָא בְּאַרְמָיוּתָא' מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ בִּנְזִיפָה".

כוונת המשנה היא שכל מי שמסביר לציבור שאיסור העברה המולך הוא איסור לעבֵּר אישה ארמית – יש להשתיקו ולגעור בו.

הסיבה שבגללה גוערים במתרגם היא לא מפני שהפירוש איננו נכון, שהרי התרגום אומר כך בפירוש וגם הפסוק נכתב ברצף של איסורי חתונה וביאות אסורות, אלא שחוששים שמא השומעים יפרשו את דבריו לא נכון ויאמרו 'אישה ארמית – אסורה, אישה אחרת – מותרת'. אולי  גם יטעו לומר שאין איסור חתונה עם אישה שאיננה עובדת את המולך או שאיננה עובדת כלל עבודה זרה.

כמובן שגם לפי הסבר זה, איסור העברה באש (שהוזכר במקומות אחרים) עדיין בממקומו עומד.