בפרשת שמיני מסופר על מות שני בני אהרן, נדב ואביהוא "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה'". מותם התקבל בתדהמה רבה, והעיב על מעמד חנוכת המשכן.

סיבת מותם התפרשה בפסוק: "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם", אבל בכל זאת רבו הפירושים והמדרשים על פשר המוות הפתאומי הזה. אציין כמה מההסברים הרבים לסיבת מותם:

• הורו הלכה בפני משה, כמו שכתוב: "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" והכוונה: ללא ציווי של משה.
• נכנסו למשכן שתויי יין, שהרי הציווי שנסמך לסיפור מיתתם הוא: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד".
• לא נשאו נשים, מפורש בספר במדבר: "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא… וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם".

משה ניחם את אהרן אחיו ואמר לו: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". פירוש דברי התנחומים הוא: ה' מתקדש בעולם על ידי הקרובים אליו, וכך מתגלה כבודו על כל העם, וזה מראה על גדולת בניך ועל חשיבותם.

בני עלי

בתחילת ספר שמואל, כמה מאות שנים אחרי מות נדב ואביהוא, מסופר על מעלליהם הרעים של חפני ופינחס, שני בניו של עלי הכהן הגדול.

נראה שעל ה'חטאים' שיוחסו לנדב ואביהוא, דווקא הקפידו במשכן שילה.

• חז"ל מספרים שעלי הכהן כעס כאשר שמואל (הנער הצעיר) הורה הלכה בפניו, ואף רצה להענישו על כך (ברכות לא ע"ב).
• עלי גער בחנה, אימו של שמואל, כאשר חשד בה שהיא נכנסת למשכן בשכרות, ואמר לה: "עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין? הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ!". חנה הצטדקה וענתה לו: "אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי", ממש כמו לשון התורה: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ".
• לפחות על פינחס בן עלי אנו יודעים שהיה נשוי, והיו לו בנים.

כמו נדב ואביהוא בני אהרן,  גם שני בני עלי מתו ביום אחד.

הם יצאו יחד עם בני ישראל למלחמה בפלשתים, ונשאו עמם את ארון הברית. הפלשתים הביסו את ישראל, הרגו כ-30 אלף איש, לקחו בשבי את ארון הברית, והרגו בחרב את חפני ופינחס.

כאשר הגיעה לשילה השמועה על התבוסה הקשה, נפל עלי מכסאו ומת, וכלתו אשת פינחס, ילדה בטרם עת ומתה בלידתה. רגע לפני מותה, הספיקה לקרוא לילד בשם: איכבוד, ואמרה: "גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל".

השם 'איכבוד' מזכיר לנו את דברי התנחומים של משה: "וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". משה התכוון לגילוי כבוד ה' על פני העם, ואשת פינחס התכוונה להסתלקות כבודו. בני אהרן מתו סמוך לחנוכת המשכן, ולעומתם, בני עלי מתו סמוך לחורבן המשכן.

לא סופר בספר שמואל מה קרה בעיר שילה לאחר התבוסה, אבל חז"ל אמרו לנו שהמשכן חרב.

ירמיה הנביא הזהיר את עם ישראל שאם לא ישובו מדרכם הרעה, ירושלים תיחרב כמו שילה. על ההשוואה הזו רצו כולם להרוג אותו. אולי אפשר ללמוד מכאן שהפלשתים החריבו את העיר עד היסוד.

בספר תהלים (ע"ח) מתואר ההפסד במלחמה ההיא:

"וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ, אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם.
וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ, וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד צָר.
וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ, וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר.
בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ.
כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ, וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה".

פסוקים אלו מתארים  היטב את מאורעות המלחמה:

• וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ – נפילת הארון בשבי.
• וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ – רבבות ההרוגים.
• כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ – חפני ופינחס.
• וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה – אשת פינחס, אשר מתה גם היא.

על הפסוק "בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ" אומר רש"י:

"רבותינו דרשוהו על נדב ואביהוא, ואין לבי מתיישב לפרשו כן, שהרי כבר התחיל במשכן שילה".

הפסוק  אכן מתאים לנדב ואביהוא:

'בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ' כנגד: 'וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם'.
'וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ' – רומז על כך שלא נשאו נשים.

אף על פי שפסוקים אלו מתארים את חורבן שילה, הוזכר ביניהם רמז קטן, הפסוק 'בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ', כדי שנוכל לשים לב לדמיון ולניגוד בין בני אהרן לבין בני עלי.

"וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ"

בפרשת כי תשא מופיע הציווי על הכנת שמן המשחה. השמן נעשה מהין (12 לוג) שמן זית, ועוד בשׂמים רבים במשקל מדויק.

חכמים הסבירו שכדי להעביר את ריח הבשמים לשמן, היו צריכים לשרות את הבשמים במים, לכסות את המים בשמן זית, ולבשל בחום נמוך, קדירה בתוך קדירה, עד שהמים מתאדים וכל חומר הבושם נספג בשמן: "רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ".

מדברי חז"ל נראה שתהליך יצירת השמן וגם השימוש בו היו מלווים בנס: כמות השמן לא חסרה לא בתהליך הרקיחה הממושך, וגם לא לאחר שהשתמשו בו למשיחת הכוהנים והמשכן, וכל כמות השמן נשמרה לעתיד לבוא. גם הרמב"ם כתב בהלכות כלי המקדש: "ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה".
לעומת זאת, לשיטת האבן עזרא היו רוקחים שמן כזה בכל פעם שהיה צורך: "שיעשו תמיד כמוה לקדש הכהנים".

התורה גם מזהירה מפני שימוש בשמן:

"עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ,
וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ,
קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם.
אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ, וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר –
וְנִכְרַת מֵעַמָּיו".

משיח

'הכהן המשיח', הוא הכהן הגדול אשר נמשח בשמן המשחה. משיחת הכהנים מוזכרת רק בתורה ונרמזה פעם אחת בתהילים: "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ, יֹרֵד עַל הַזָּקָן, זְקַן אַהֲרֹן", אבל בכל שאר התנ"ך, המשיח הוא המלך. המלכים היו נמשחים בשמן במעמד ההכתרה, והפעולה  'משיחה' הפכה להיות מילה נרדפת ל'מינוי חשוב'.

מקור המילה "נסיך" הוא בפעולת הניסוך של השמן על ראשו (ואינו דווקא בן המלך, כפי שמקובל בלשוננו).

אליהו הנביא הצטווה:

"וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם.
וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל,
וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ".

מבין שלושת האנשים שהוזכרו בציווי הזה, רק על יהוא נאמר בפירוש שנמשח בשמן. חזאל ואלישע התמנו לתפקידם 'בעל פה'.

התורה אסרה למשוח 'זר' בשמן המשחה. רש"י כתב שזר הוא כל אדם שאינו כהן או מלך. האבן עזרא לעומתו, דבק בפירוש הקבוע של המילה זר: כל מי שאינו כהן. לפי שיטת האבן עזרא – כאשר משחו את המלכים בשמן המשחה, היה זה איסור שהותר בהוראת שעה של נביא.

הרמב"ן פירש שהאיסור לתת על זר אינו כולל את מי שה' ציווה למשוח: את הכהנים ואת המלכים, אשר נקראים שניהם 'משיח ה'', וכך הוא מחזק את שיטת רש"י שמשיחת המלך מותרת מלכתחילה.

כמה מלכים מעם ישראל נמשחו: שאול, דוד, שלמה, יהוא, יהואש ויהואחז. גם באבשלום בן דוד הוזכרה משיחה: "וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ, מֵת בַּמִּלְחָמָה".

דוד נמשח שלוש פעמים: בפעם הראשונה – משח אותו שמואל אחרי שבחר אותו מבין אחָיו, בפעם השנייה, אחרי מות שאול, משחו אותו אנשי שבט יהודה, ובפעם השלישית, אחרי מות איש-בושת בן שאול, משחו אותו כל ישראל עליהם.

מפני שהמלוכה עוברת בירושה, אין צורך למשוח מלך בן מלך, אלא אם יש ספק או מחלוקת מי המלך הבא. שלמה נמשח מפני שאחיו אדוניה הקדים והכתיר את עצמו, יהואש נמשח כדי להכריז על המרד בעתליה המלכה, ויהואחז בן יאשיהו נמשח מפני שאביו נהרג בקרב ולא הספיק לצוות מי מארבעת בניו ימלוך אחריו (נציין שבסופו של דבר – כל הארבעה ישבו על כיסא המלכות).

קרן השמן

מסורת בידינו מחכמינו שרק מלכי בית דוד נמשחו בשמן המשחה.

בספר תהילים נאמר: "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו". לפני משיחת דוד, הצטווה שמואל הנביא: "מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן". את שמן המשחה היו ממלאים בקרן, ויוצקים ממנה על ראש המלך החדש.

גם לפני המלכת שלמה מוזכרת קרן השמן: "וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל, וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה". אפשר לומר ש'האוהל' (בה' הידיעה) זהו מקום משכן ארון הברית, ומכאן נלמד שאת שמן המשחה היו שומרים על יד הארון, בתוך קודש הקדשים.

תפילת חנה מסתיימת בפסוק: "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ". חכמינו אמרו שתפילתה נאמרה כנבואה על דוד שנמשח מקרן השמן.

במשיחת מלכי ישראל שאינם מבית דוד לא הוזכרה קרן השמן.

על משיחת שאול נאמר: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן, וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ", ובמשיחת יהוא, ציווה אלישע את נערו: "וְלָקַחְתָּ פַךְ הַשֶּׁמֶן, וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ". לפי דברי חז"ל, לא היה זה שמן המשחה, אלא 'שמן אפרסמון', שמן בושם יקר ומיוחד.

משיחת הראש בשמן בושם, הייתה נחשבת לתענוג גדול. דוד המלך אמר בתהילים: "דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי", ושלמה בנו אמר בקהלת: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר".

את הפסוק "וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי, בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן" אפשר לפרש כתיאור העונג הגדול: קרני (כבודי, מעמדי) התרוממה, ואת ראשי בללתי ומשחתי בשמן מרוב שמחה. אבל אפשר גם להבין את הפסוק כתיאור משיחתו של דוד למלך: קרן השמן התרוממה למעלה, וממנה נשפך על ראשי שמן המשחה.

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו
כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ
וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים"

כתונת ומעיל

יעקב הכין ליוסף בגד שונה ומיוחד. כל בני יעקב היו עסוקים ברעיית הצאן, ורק יוסף, 'בן הזקונים' היה מצוי לפניו תמיד וסייע לו. הכתונת המיוחדת הזו הבליטה את החיבה שרחש יעקב ליוסף, ואולי גם רמזה על כוונת יעקב למנות את יוסף למנהיג.

כתונת יוסף עמדה במרכז הסכסוך בין יוסף לאחיו. הם הפשיטו אותו ממנה, קרעוה, טבלו אותה בדם ושלחוה אל יעקב.

הכתונת הייתה גם אחת מבגדי הכהונה. הכהן הגדול לבש כתונת פשתן על בשרו, ומעליה מעיל צמר כליל תכלת:

"וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ,
חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל,
וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ, מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט".

רק הכהן הגדול עטה מעיל, ושאר הכהנים לבשו רק כתונת.

הרשב"ם פירש שכתונת הפסים  של יוסף הייתה בעצם מעיל, כלומר: בגד עליון להתפאר בו.

גם חנה הכינה לשמואל בנה מעיל מיוחד:

"וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ, וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה".

מעילו של שמואל נועד לייחד אותו מכולם, שכן הוא היה נזיר והוקדש למשרת במשכן.

כתונת פסים הייתה גם לתמר, אחות אבשלום. לפי המסופר בספר שמואל, היה זה בגד מיוחד לבנות המלך הבתולות. אמנון גירש את תמר לבושה בכתונת פסים לאחר שעינה אותה:

"וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים,
כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים,
וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ,
וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ".

הפסוק פתח בכתונת וסיים במעיל. הסבר הרשב"ם על כתונת יוסף מתקבל גם כאן: כתונת זו הייתה יפה ומכובדת כמו מעיל, ונלבשה ללא בגד נוסף מעליה.

המלבי"ם לעומת זאת, פירש שבנות המלך היו לובשות כתונת על בשרן ומעיל נאה מלמעלה, ואמנון שילח את תמר בבושת פנים, כאשר רק הכתונת עליה.

 

מילת

אנו נוטים לדמיין שכתונת הפסים היא בגד עם פסים צבעוניים עליו. כך גם הסביר הרד"ק:

"פס אחד מצבע אחד, ופס אחד מצבע אחר".

במשנה מוזכר בגד אשר דומה לכתונת פסים כזו:

"קַיְטָא (בגד מסוים) שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּסִיפָסִין צְבוּעִים וּלְבָנִים".

 

רבי אברהם אבן עזרא פירש שהכתונת הייתה רקומה. 'תרגום יונתן' על התורה תרגם את המילים 'כתונת פסים': 'פרגוד מצויר'.

מפירוש רש"י אפשר להבין ש'פסים' הוא בד שנקרא 'מילת', וממנו נעשתה הכתונת. דבריו מבוססים על הגמרא:

"לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם בְּנוֹ בֵּין הַבָּנִים.
שֶׁבִּשְׁבִיל מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים מִילַת
שֶׁנָתַן יַעֲקֹב לְיוֹסֵף יוֹתֵר מִשְּׁאַר בָּנָיו,
נִתְקַנְּאוּ בּוֹ אֶחָיו,
וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם".

בד מילת, זהו צמר לבן נקי ביותר.

יחזקאל הנביא כותב על דמשק שהייתה סוחרת עם העיר צור "בְּיֵין חֶלְבּוֹן וְצֶמֶר צָחַר". יין חלבון – זהו יין לבן (ואולי קרוי על שם העיר 'חלבּ'), וצמר צחר – זהו צמר מילת צחור ובוהק (על פי תרגום יונתן לפסוק).

בגמרא כתוב שכדי להכין צמר מילת, היו עוטפים את הטלה הקטן ביום היוולדו בבגד צמוד, כדי שצמרו לא יתלכלך.

בשיר השירים מופיע שבח לשיניים של הרעיה:

"שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה".

רש"י כותב כך:

"דקות ולבנות וסדורות על סידורן כצמר.
וסדר עדר הרחלים הברורות משאר הצאן בקצב ומנין,
נמסרות לרועה חכם והגון ליזהר בצמרן,
שעושין אותן לכלי מילת,
ומשמרין אותן מעת לידתן שלא יתלכלך הצמר,
ורוחצין אותם מיום אל יום".

ייתכן שהקנאה של אחי יוסף התגברה דווקא אחרי שיעקב הכין לו את כתונת הפסים, מפני שהם שמרו היטב על ניקיון הכבשים וטיפחו את  צמרם, ובסוף דווקא אחיהם שנשאר תמיד עם אביהם בבית קיבל כתונת יקרה שנעשתה מהצמר הזה.

קורח, הכריז מלחמה על שלטון משה ועל כהונת אהרן. קורח היה מעין 'יושב ראש האופוזיציה', וריכז סביבו קבוצה גדולה של מתנגדים להנהגה הנוכחית. בין המצטרפים לקורח היו אנשים מבני ראובן, שכעסו על כך שהבכורה ניטלה מהשבט שלהם. נציגים נוספים מראשי המשפחות בישראל לא הסכימו לוותר על עבודת הקרבנות, וניסו להקריב קטורת בעצמם. בראש כולם, עמד קורח: "וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה".

קרח וכל עדתו מתו בדרך נס. בני ראובן (דתן ואבירם) נבלעו באדמה וירדו חיים שאולה, ומקריבי הקטורת נשרפו באש. קורח מת גם הוא, אבל לא נאמר בפירוש אם נשרף באש או אם נבלע באדמה.

בניו של קורח לא מתו. הנביא שמואל היה מצאצאי בני קורח. הייחוס המלא שלו מופיע בספר דברי הימים: "…שְׁמוּאֵל בֶּן אֶלְקָנָה, בֶּן יְרֹחָם, בֶּן אֱלִיאֵל… בֶּן אֶבְיָסָף, בֶּן קֹרַח, בֶּן יִצְהָר, בֶּן קְהָת, בֶּן לֵוִי, בֶּן יִשְׂרָאֵל".

חנה, אימו של שמואל, אמרה בתפילתה: "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל", וכיוונה בדבריה על משפחת אלקנה בעלה, שלא ירדו לשאול עם עדת קורח.

שמואל, התנגד נחרצות להקמת המלוכה בישראל. הוא איים על ישראל וסיפר להם על זכויות המלך: "זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ… אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ… וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת… וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ".

שמואל הצהיר בפני העם על יושרו ועל ניקיון כפיו: "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי, וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי?" וכוונתו הייתה: אינני כמו מלך שמשתרר על נתיניו ומחרים את רכושם.

בשעת מחלוקת קורח, גם משה טען שידיו נקיות מרכוש שאינו שלו, והשתמש בביטוי דומה: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי".

חז"ל אמרו בגמרא ששמואל, עוד בילדותו, התנגד לשלטון הכוהנים במקדש, וטען ששחיטת הקרבן כשרה גם במי שאינו כוהן. הגמרא מספרת שעלי הכהן הגדול, רצה להעניש את שמואל הצעיר ולהרגו על שהעז להורות הלכה זו. כנראה חשש עלי הכהן ששמואל ממשיך את דרך אבי המשפחה, קורח, ומערער את יסודות הכהונה.

שמואל התנגד לשררה, וגם נהג בעצמו בפשטות ובענווה יתירה. בזכות הענווה שלו, היה מסוגל לוותר על תפישת עולמו, לשמוע לדבר ה', ולייסד בעצמו את ממלכת ישראל. שמואל משח למלוכה את שאול ואת דוד. בנוסף קבע שמואל את סדר עבודת הכוהנים במקדש, וחילק אותם למשמרות.

אם דווקא המתנגד הגדול לשררה ולשלטון, הוא זה שמייסד את המלוכה ואת הכהונה, זו הוכחה שמקור השררה לא בהשתלטות כוחנית, אלא בדבר ה'.

קורח ועדתו, היו מרוכזים בעצמם ובשאיפותיהם. ההתנגדות לשלטון ולכהונה באה דווקא מתוך גאווה. הם התנגדו למשה, אבל ביקשו מלכות לעצמם. התנגדו לאהרן, אך ביקשו כהונה לעצמם.

דורות רבים אחרי קורח, נולד שמואל,  שיושר ליבו וענוותו הזכה, גרמו לו להיות אבן היסוד של ממלכת ישראל ושל משפחת הכהונה.

שלחן לחם הפנים

בפרשיות בניית המשכן מופיע הציווי להכין שולחן לחם הפנים. השולחן עמד בצפון אוהל מועד,  מול המנורה, ועליו היה מונח הלחם: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד".

נחלקו המפרשים בפירוש הביטוי 'לחם פנים'.

רש"י הסביר כדברי הגמרא, שהיו ללחם פנים (דפנות) מכל צדדיו.

רשב"ם פירש ש'לחם פנים' הוא לחם נאה ומובחר. אונקלוס תרגם: לְחֵם אַפַּיָא. אלקנה נתן לאשתו חנה "מָנָה אַחַת אַפָּיִם". הוא לא נתן לה מנה כפולה (כפי שרבים נוטים להסביר), שהרי היא אוכלת לבדה ומה תעשה בשתי מנות? ועוד כתוב בפירוש 'מָנָה אַחַת'. אלא הוא נתן לה חלק מובחר יותר (כך תרגם יונתן). אַפַּיִם הם פָּנִים בארמית, ומופיעים בתנ"ך במשמעות דומה: 'וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו' 'וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה'. לחם הפנים נקרא כך מפני חשיבותו, שהיה מובחר ומשובח מכל לחם אחר.

האבן עזרא הסביר שהלחם נקרא פנים כך מפני שהוא מונח תמיד לפני ה'.

תרגום יונתן על התורה הסביר שלחם הפנים הוא 'לַחֲמָא גַוָואָה', כלומר: לחם פנימי (מלשון 'גו' – תוך), אשר נמצא תמית בתוך ההיכל.

דיני לחם הפנים לא הוזכרו יחד עם בניית השולחן, אלא הופיעו בספר ויקרא בפרשת אמור:

"וְלָקַחְתָּ סֹלֶת, וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת…
וְשַׂמְתָּ אוֹתָם… עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה'.
וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה…
בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד…
וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ,
כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה', חָק עוֹלָם".

מדי שבת הוחלפו 12 חלות הישנות בחדשות, והחלות הישנות התחלקו לאכילת כל הכהנים במקדש. בגמרא נאמר ש-7 חלות ניתנות לכהנים שמתחילים את עבודתם בשבוע הקרוב, ו-5 חלות ניתנות לכהנים שסיימו את עבודתם והם ממתינים לצאת השבת כדי לחזור הביתה.

לחם הפנים נאסר באכילה למי שאינו כהן, לכהן שאיננו טהור, וכן מחוץ למקדש.

 

לחם הפנים בנוב עיר הכהנים

דוד המלך ברח מפני שאול והגיע אל נוב עיר הכהנים. בנוב עמד המשכן, והכהן הגדול היה אחימלך בן אחיטוב, ממשפחת עלי הכהן.

דוד ברח מביתו בלי אוכל ובלי כלי נשק, והיה צריך עזרה בדחיפות. באותם הימים טרם נודעה בעם שנאתו של שאול לדוד, ולכן הזדרז אחימלך לסייע לו בחשבו שהוא הולך בשליחות שאול המלך. אחימלך נתן לדוד את לחם הפנים, ואת חרב גלית הפלישתי שהייתה שמורה במשכן.

העזרה שהגיש אחימלך לדוד מאפשרת לנו להציץ לרגע אל סדרי עבודת המקדש באותם ימים, ולראות כיצד התנהלה עבודת לחם הפנים.

היה זה ביום השבת, והלחם היחיד במקדש היה לחם הפנים: "כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם, כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה'".

דוד ביקש מאחימלך: "מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ, חֲמִשָּׁה לֶחֶם? תְּנָה בְיָדִי! אוֹ הַנִּמְצָא". דוד רמז לו שהוא מעוניין לקבל 5 ככרות לחם, כי ככל הנראה הוא ראה בצד ערימה של 5 חלות לחם הפנים, ואמר: אם לא תמצא לחם אחר – הבא לי את אלו.

אחימלך הבין שדוד בסכנת חיים ולכן יהיה מותר לו לאכול את הלחם, אבל ווידא לפני כן שדוד טהור, ושאין בכוונתו לתת מהלחם לאחד מאנשיו שלא שמר על עצמו בטהרה.

דוד הבטיח לו שכל נעריו טהורים, לקח את הלחם ואת חרב גלית, ויצא לדרכו הארוכה.

מסיפור זה אפשר ללמוד שבמשכן בנוב קיימו את מצוות לחם הפנים עם כל פרטיה ודקדוקיה.

החליפו לחם בשבת, שמרו על הלחם בטהרה, נמנעו מלהאכיל אותו לאנשים שאינם כהנים, ואפילו חילקו את החלות לשני חלקים: 5 ו-7, כמו שהיה נהוג בבית המקדש שנים רבות אחר כך.