מעוז צור

הפיוט 'מעוז צור' התקבל בכל קהילות ישראל כאחד משירי חנוכה. איננו יודעים בוודאות מי חיבר אותו (רק יודעים ששמו 'מרדכי').

מסתבר שהפיוט לא נכתב דווקא על חנוכה, אבל בגלל 'חנוכת המזבח' שהוזכרה בתחילתו ובגלל הבית השישי 'יוונים נקבצו עלי', נהגו לשיר אותו בחנוכה.

הפיוט עוסק במלכויות השונות שעלו ונפלו במשך ההיסטוריה, והבית האחרון נכתב על 'מלכות הרשעה', מלכות אדום, שעלתה לגדולה ועדיין לא נפלה.

המלכויות הן: מצרים, בבל, פרס ומדי, יוון ואדום.

עיסוק בעליית הממלכות ובנפילתן ראינו עוד בתנ"ך, בספר דניאל. בתחילה, פתר דניאל את חלום נבוכדנצר ותיאר לו את המלכויות שיקומו אחריו, ובהמשך חלם דניאל על ארבע חיות (אריה, דב, נמר וחיה רביעית משונה) שגם הן כנגד המלכויות העתידות לקום.

מלכות מצרים לא הוזכרה בדניאל, מפני שכבר עברה מהעולם בימיו, אבל ב'מעוז צור' הוקדש לה בית אחד.

כעת אסביר את מקורות השיר מפסוקי התנ"ך.

בית ראשון – פתיחה

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ.
אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ.

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי – כינוי לה'. שילוב של שני פסוקים מתהילים:

"הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז, לְבֵית מְצוּדוֹת לְהוֹשִׁיעֵנִי" (ל"א, ג),
"הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה, אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי" (פ"ט, כ"ז).

לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ – סגנון חז"לי. מצאנו כדוגמתו בגמרא: "לך נאה לדרוש" (ב"ב ע"ה ע"א). ייתכן שנרמז בו פסוק מדברי דניאל (דניאל ב כ"ג): "לָךְ אֱלָהּ אֲבָהָתִי מְהוֹדֵא וּמְשַׁבַּח" (לך אלוהי אבותי אני מודה ומשבח).

תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִיייבנה בית המקדש. לכאורה היה ראוי לכתוב 'יִכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי', אך בלשון זו שולבו שני פסוקים:

"תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ" (תהלים קמ"א ב),
"כִּי בֵיתִי, בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא" (ישעיה נ"ו ז).

וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ – נקריב קרבן תודה בבית המקדש. כמו בפסוק: "לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה" (קט"ז י"ז), ועוד פסוקים רבים.

לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ – כאשר נהרוג את צוררינו. הכנת המטבח היא תכנון ההריגה. מקור הביטוי בנבואת ישעיהו על מלך בבל:

הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ בַּעֲו‍ֹן אֲבוֹתָם (י"ד כ"א).

צר המנבח הוא האויב שמאיים לפגוע בנו. נביחת הכלב הוזכרה בתנ"ך רק פעם אחת, בספר ישעיהו:

"כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים, לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ" (נ"ו י).

אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ – גם כאן שולבו כמה פסוקים:

"מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת" (תהלים ל א),
"זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ" (במדבר ז פ"ד).

בית שני – מצרים

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה
חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה
וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה
חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה.

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי-על פי הפסוק בתהלים:

"כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי" (פ"ח ד).

בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה – על פי כמה פסוקים:

"לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי" (ישעיה מ"ט ד),
"כִּי כָלוּ בְיָגוֹן חַיַּי וּשְׁנוֹתַי בַּאֲנָחָה, כָּשַׁל בַּעֲוֹנִי כֹחִי" (תהלים ל"א י"א).

חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי – על פי הכתוב בשעבוד מצרים:

"וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות א י"ד).

בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה – מלכות מצרים, על פי ירמיהו:

"עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם" (מ"ו כ).

וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה

ידו הגדולה – כמו שנאמר ביציאת מצרים:

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם" (שמות י"ד ל"א).

הסגולה – עם ישראל, כמו שנאמר: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" (שמות י"ט ה).

חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה – כמו שנאמר בשירת הים:

"יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן" (שמות ט"ו ה).

בית שלישי – בבל

דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי
וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי כִּי זָרִים עָבַדְתִּי
וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי
קֵץ בָּבֶל זְרֻבָּבֶל לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי.

דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי – ה' הביא אותי אל בית המקדש.

דביר קדשו – על פי הפסוק: "בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ" (תהלים כ"ח ב).

וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי – גם בימי המקדש הראשון לא הייתה לי מנוחה. על פי הפסוק באיוב: "לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי" (ג כ"ו).

וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי, כִּי זָרִים עָבַדְתִּי – גלינו מארץ ישראל מפני שעבדנו אלהים אחרים. על פי הפסוק בירמיהו:

"כַּאֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהֵי נֵכָר בְּאַרְצְכֶם, כֵּן תַּעַבְדוּ זָרִים בְּאֶרֶץ לֹא לָכֶם" (ירמיה ה י"ט).

וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי – מזגתי לעצמי כוס רעל. משל לפורענויות ולחורבן. על פי הפסוקים:

"לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי" (משלי ט ה), "הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה" (תהלים ס ה).

כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי – על פי הפסוק בשיר השירים:

"כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" (ג ד). בפסוק זה מבקשת הרעיה את עזרת השומרים הסובבים בעיר אך הם לא עזרו לה. מיד אחרי שעברה אותם, מצאה את דודה. אולי הכוונה בפיוט לבניית הבית השני לאחר בקשות רבות לעזרה מהגויים.

קֵץ בָּבֶל זְרֻבָּבֶל, לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי – אחרי מלאת שבעים שנים למלכות בבל, נושעו בני ישראל בידי זרובבל (נכדו של צדקיה מלך יהודה). מבוסס על נבואת ירמיה: "לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם" (כט י). קץ שבעים – מושאל מנבואת ישעיה על העיר צור: "וְהָיָה מִקֵּץ שִׁבְעִים שָׁנָה יִפְקֹד ה' אֶת צֹר" (כ"ג י"ז).

בית רביעי – פרס ומדי

כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ בִּקֵּשׁ אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא
וְנִהְיָתָה לוֹ לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה
רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּׂאתָ וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ
רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ.

כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ, בִּקֵּשׁ אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא – המן ביקש לכרות קומת את הברוש, עם ישראל. על פי הפסוק: "וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחוֹר בְּרֹשָׁיו" (מ"ב י"ט כ"ג).

וְנִהְיָתָה לוֹ לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה – על פי הפסוק: "וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ" (יהושע כ"ג י"ג). ייתכן שנרמז כאן גם הפסוק מתהילים: "יְהִי שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח וְלִשְׁלוֹמִים לְמוֹקֵשׁ" (ס"ט כ"ג). פסוק זה דרשה הגמרא במסכת מגילה על משתה אסתר עם אחשוורוש והמן.

רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּׂאתָ – מרדכי, הימיני, התגדל והיה משנה למלך. נשיאת ראש היא מחווה מאת המלך לעבדיו, כמו שנאמר על סריסי פרעה: "יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ" (בראשית מ י"ג). ייתכן שיש כאן גם מליצה על פי הפסוק בשיר השירים: "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (ב ו).

וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ – על פי הפסוק בתהילים: "…שְׁמָם מָחִיתָ לְעוֹלָם וָעֶד, הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח…" (ט ו-ז).

רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ – על פי המסופר במגילה: "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו" (ה י"א). כוונת הפסוק היא: "בניו הרבים".

בית חמישי – יוון

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים
וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים
בְּנֵי בִינָה יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים – שני הבתים האחרונים נכתבו בסגנון שונה מהאחרים, ויש בהם שימוש רב יותר בלשון חז"ל. החשמנים מופיעים פעם אחת בתנ"ך בספר תהילים: "יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים מִנִּי מִצְרָיִם" (ס"ח ל"ב). בפסוק לא התברר מהם (או מי הם) החשמנים, אך מפשט הכתוב נראה שהכוונה לסחורה יקרת ערך שתובא ממצרים. מילה זו הושאלה מפני דמיונה ל'חשמונאים' של חנוכה.

וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי – פרצו את חומות ירושלים ואת המגדלים. יש דמיון קל למה שמסופר על יהואש מלך ישראל: "וַיִּפְרֹץ בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם בְּשַׁעַר אֶפְרַיִם עַד שַׁעַר הַפִּנָּה" (מ"ב י"ד י"ג). בחלק זה של החומה היו גם מגדלים: "מִמִּגְדַּל חֲנַנְאֵל שַׁעַר הַפִּנָּה" (ירמיה ל"א ל"ז).

וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים – כלשון הגמרא: "כשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל" (שבת כ"א ע"ב).

וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים – מאחרון הכדים נעשה נס לבני ישראל. חז"ל אמרו שעם ישראל נמשל לשושנים.

בְּנֵי בִינָה, יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים – חכמי ישראל קבעו שמונה ימים טובים לזכר הנס. בני בינה – אולי על פי הפסוק מדברי הימים: "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים" (דה"א י"ב ל"ג). חכמים דרשו פסוק זה על חכמי ישראל. שיר ורננים – על שם אמירת ההלל.

בית שישי – מלכות אדום

חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה
כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן הָקֵם לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה

חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה – תפילה לה' שיתגלה במהרה. על פי הפסוק: "חָשַׂף ה' אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיה נ"ב י).

נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה – על פי הפסוק: "יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ" (תהלים ע"ט י).

כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה, וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה – עבר זמן רב בגלות. ימי הרעה – על פי הפסוק: "עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה" (קהלת י"ב א).

דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן – הרוג את בני עשו. עשו נקרא 'אדמון' על פי הפסוק: "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי" (בראשית כ"ה כ"ה). צלמון – הוא מקום החושך והמוות (כמו צלמוות), מופיע במשמעות זו פעם אחת בתהלים (ס"ח ט"ו), והכוונה היא: שלח את בני עשו לארץ המוות.

הָקֵם לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה – גְאל אותנו, על פי הפסוק בספר מיכה: "וַהֲקֵמֹנוּ עָלָיו שִׁבְעָה רֹעִים". חז"ל דרשו פסוק זה על הגאולה ועל המשיח.

אבות אכלו בוסר

"לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים
,וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת
אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ"

פשוטו של הפסוק מובן כחובה על שופטי ישראל להטיל את העונש רק על האדם החוטא, ולא על הוריו או על ילדיו.

לכאורה, הוראה זו מנוגדת לסדרי המשפט בבית דין של מעלה. על מידותיו של הקב"ה נאמר: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי". עוון החוטאים עלול לפגוע בצאצאיהם, אפילו לאחר ארבעה דורות. שכר לצדיקים יכול להישמר אף לדורות רבים יותר: "וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי". חז"ל העמידו זאת רק במקרה ש"אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם", כלומר: אדם צדיק יכול לקבל שכר גם על אבותיו הצדיקים, ורשע יכול להיענש גם על אבותיו הרשעים.

שופטי ישראל מצווים שלא לנהוג כך, אלא להעניש כל אדם רק בעונש המגיע לו.

הנביאים עסקו רבות בשאלת גלגול העונש לדורות הבאים.

במגילת איכה נאמר: "אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם, וַאֲנַחְנוּ עֲו‍ֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ". קינה זו לא נאמרה כתלונה על עונש ללא סיבה, שהרי כמה פסוקים אחר כך נאמר: "אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ", והרי אחזו מעשי אבותיהם בידיהם.

אולי אפשר לומר שקינה זו נאמרה כנגד המשל שהיה שגור בפי כולם: "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר, וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה". את המשל הזה אמרו גם האבות, וגם הבנים. האבות היו שאננים והתעלמו מתוכחות הנביא, בטענה שהעונש יבוא בדורות הבאים. הבנים טענו ואמרו שהם צדיקים, אך הם נענשים על מעשי אבותיהם.

ירמיהו ניבא שבעתיד, לא יאמרו עוד את המשל הזה, וכל אדם יקבל את גמולו המגיע לו.

הנביא יחזקאל גם גער בעם ישראל: "מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה?". הוא סיכם את עיקרון הגמול לצדיקים ולרשעים ואמר:

"הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת.
בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הָאָב,
וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הַבֵּן.
צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה,
וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה"

דרשת חז"ל

את האיסור להמית 'אבות על בנים' הסבירו חז"ל בעניין אחר. בדיני עדות. אין להמית אב על פי עדות הבן, ואין להמית בן על פי עדות האב. החידוש פה שפסילת קרובי המשפחה לעדות היא לא רק כאשר העדות מועילה לנתבע. היינו עשויים לחשוב שלא ייתכן שאב יעיד לרעת בנו, ואם בכל זאת הוא עושה זאת, כנראה זו עדות אמתית, אבל מכאן למדו שאפילו בעדות שבעקבותיה הנאשם עתיד להיהרג, אין לשמוע את עדות הקרובים שלו.

את הדרשה הזו למדו חז"ל מהכפילות בפסוק, שהרי אם נאמר "אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ", אין צורך להדגיש ולומר "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים, וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת". אפשר להבין מכאן שדרשת חז"ל איננה עוקרת את פשט הפסוק. באמת יש להעניש רק את החוטא, אבל אפשר לדרוש מכאן גם אסמכתא לעיקרון פסולי העדות.

אמציה מלך יהודה

שני עבדיו של יואש מלך יהודה התנקשו בחייו והרגוהו. אמציה בנו מלך אחריו, וכאשר ביסס היטב את ממלכתו, הרג את רוצחי אביו:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ,
וַיַּךְ אֶת עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת הַמֶּלֶךְ אָבִיו.
וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית,
כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר,
לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת,
כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָת".

רואים אנו שאמציה קיים את הפסוק, ואף הוזכר בפירוש שעשה זאת בעקבות הציווי מהתורה.

אנו יודעים שמלכים שחששו ממרידה היו הורגים את המורדים ואת כל בני משפחתם.

שאול ביקש מדוד "הִשָּׁבְעָה לִּי בַּה' אִם תַּכְרִית אֶת זַרְעִי אַחֲרָי". בקרב מלכי ישראל הסתיימו כל המרידות בהרג המוני. בעשׁא השמיד את כל בית ירבעם, זמרי השמיד את בית בעשׁא, ויהוא את כל בית אחאב.

הסיפור על אמציה מלך יהודה נאמר לשבחו. אף על פי שכל המלכים משמידים כל זכר למי שמאיים עליהם, הוא נהג באצילות ולא העניש את הבנים בעוון אבותיהם.

שמן המשחה

"וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ"

בפרשת כי תשא מופיע הציווי על הכנת שמן המשחה. השמן נעשה מהין (12 לוג) שמן זית, ועוד בשׂמים רבים במשקל מדויק.

חכמים הסבירו שכדי להעביר את ריח הבשמים לשמן, היו צריכים לשרות את הבשמים במים, לכסות את המים בשמן זית, ולבשל בחום נמוך, קדירה בתוך קדירה, עד שהמים מתאדים וכל חומר הבושם נספג בשמן: "רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ".

מדברי חז"ל נראה שתהליך יצירת השמן וגם השימוש בו היו מלווים בנס: כמות השמן לא חסרה לא בתהליך הרקיחה הממושך, וגם לא לאחר שהשתמשו בו למשיחת הכוהנים והמשכן, וכל כמות השמן נשמרה לעתיד לבוא. גם הרמב"ם כתב בהלכות כלי המקדש: "ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה".
לעומת זאת, לשיטת האבן עזרא היו רוקחים שמן כזה בכל פעם שהיה צורך: "שיעשו תמיד כמוה לקדש הכהנים".

התורה גם מזהירה מפני שימוש בשמן:

"עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ,
וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ,
קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם.
אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ, וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר –
וְנִכְרַת מֵעַמָּיו".

משיח

'הכהן המשיח', הוא הכהן הגדול אשר נמשח בשמן המשחה. משיחת הכהנים מוזכרת רק בתורה ונרמזה פעם אחת בתהילים: "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ, יֹרֵד עַל הַזָּקָן, זְקַן אַהֲרֹן", אבל בכל שאר התנ"ך, המשיח הוא המלך. המלכים היו נמשחים בשמן במעמד ההכתרה, והפעולה  'משיחה' הפכה להיות מילה נרדפת ל'מינוי חשוב'.

מקור המילה "נסיך" הוא בפעולת הניסוך של השמן על ראשו (ואינו דווקא בן המלך, כפי שמקובל בלשוננו).

אליהו הנביא הצטווה:

"וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם.
וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל,
וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ".

מבין שלושת האנשים שהוזכרו בציווי הזה, רק על יהוא נאמר בפירוש שנמשח בשמן. חזאל ואלישע התמנו לתפקידם 'בעל פה'.

התורה אסרה למשוח 'זר' בשמן המשחה. רש"י כתב שזר הוא כל אדם שאינו כהן או מלך. האבן עזרא לעומתו, דבק בפירוש הקבוע של המילה זר: כל מי שאינו כהן. לפי שיטת האבן עזרא – כאשר משחו את המלכים בשמן המשחה, היה זה איסור שהותר בהוראת שעה של נביא.

הרמב"ן פירש שהאיסור לתת על זר אינו כולל את מי שה' ציווה למשוח: את הכהנים ואת המלכים, אשר נקראים שניהם 'משיח ה'', וכך הוא מחזק את שיטת רש"י שמשיחת המלך מותרת מלכתחילה.

כמה מלכים מעם ישראל נמשחו: שאול, דוד, שלמה, יהוא, יהואש ויהואחז. גם באבשלום בן דוד הוזכרה משיחה: "וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ, מֵת בַּמִּלְחָמָה".

דוד נמשח שלוש פעמים: בפעם הראשונה – משח אותו שמואל אחרי שבחר אותו מבין אחָיו, בפעם השנייה, אחרי מות שאול, משחו אותו אנשי שבט יהודה, ובפעם השלישית, אחרי מות איש-בושת בן שאול, משחו אותו כל ישראל עליהם.

מפני שהמלוכה עוברת בירושה, אין צורך למשוח מלך בן מלך, אלא אם יש ספק או מחלוקת מי המלך הבא. שלמה נמשח מפני שאחיו אדוניה הקדים והכתיר את עצמו, יהואש נמשח כדי להכריז על המרד בעתליה המלכה, ויהואחז בן יאשיהו נמשח מפני שאביו נהרג בקרב ולא הספיק לצוות מי מארבעת בניו ימלוך אחריו (נציין שבסופו של דבר – כל הארבעה ישבו על כיסא המלכות).

קרן השמן

מסורת בידינו מחכמינו שרק מלכי בית דוד נמשחו בשמן המשחה.

בספר תהילים נאמר: "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו". לפני משיחת דוד, הצטווה שמואל הנביא: "מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן". את שמן המשחה היו ממלאים בקרן, ויוצקים ממנה על ראש המלך החדש.

גם לפני המלכת שלמה מוזכרת קרן השמן: "וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל, וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה". אפשר לומר ש'האוהל' (בה' הידיעה) זהו מקום משכן ארון הברית, ומכאן נלמד שאת שמן המשחה היו שומרים על יד הארון, בתוך קודש הקדשים.

תפילת חנה מסתיימת בפסוק: "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ". חכמינו אמרו שתפילתה נאמרה כנבואה על דוד שנמשח מקרן השמן.

במשיחת מלכי ישראל שאינם מבית דוד לא הוזכרה קרן השמן.

על משיחת שאול נאמר: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן, וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ", ובמשיחת יהוא, ציווה אלישע את נערו: "וְלָקַחְתָּ פַךְ הַשֶּׁמֶן, וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ". לפי דברי חז"ל, לא היה זה שמן המשחה, אלא 'שמן אפרסמון', שמן בושם יקר ומיוחד.

משיחת הראש בשמן בושם, הייתה נחשבת לתענוג גדול. דוד המלך אמר בתהילים: "דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי", ושלמה בנו אמר בקהלת: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר".

את הפסוק "וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי, בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן" אפשר לפרש כתיאור העונג הגדול: קרני (כבודי, מעמדי) התרוממה, ואת ראשי בללתי ומשחתי בשמן מרוב שמחה. אבל אפשר גם להבין את הפסוק כתיאור משיחתו של דוד למלך: קרן השמן התרוממה למעלה, וממנה נשפך על ראשי שמן המשחה.

בדק בית

חידוש המקדש

המלך יהואש, התחיל למלוך בעודו בן שבע שנים, והיה למלך הצעיר ביותר ביהודה. רוב שנות מלכותו היו בצילו של יהוידע, הכהן הגדול, אשר גידלו והדריכו. כבר בתחילת מלכותו התחיל יהואש לתקן ולשפץ את בית המקדש. 125 שנה עברו מבניית המקדש בימי שלמה המלך ועד לימי יהואש, ובשנים שקדמו ליהואש מלכה ביהודה 'עֲתַלְיָהוּ הַמִּרְשַׁעַת' אם אביו, אשר 'בָּנֶיהָ פָרְצוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים, וְגַם כָּל קָדְשֵׁי בֵית ה' עָשׂוּ לַבְּעָלִים' (דה"ב כ"ד ז), ונדרש כעת תיקון יסודי לבית ולחומות.

עלויות השיפוץ היו גבוהות, והעם נדרשו לתרום מכספם לטובת חידוש המקדש. סיפור איסוף הכסף מהעם מופיע פעמיים בתנ"ך. בספר דברי הימים מסופר שיהואש שלח את הלויים מדי שנה לאסוף מכל בני ישראל את 'מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד ה" (מחצית השקל), ובכסף הזה שילמו לחוצבי האבן ולחרשי העץ. לעומת זאת, בספר מלכים נאמר שהמלך ציווה את הכהנים לתקן את כל קלקולי המקדש מכספם הפרטי, ואת הכסף שיתרמו העם למקדש ייקחו הכהנים לעצמם.

ציווי המלך לפי ספר מלכים נראה תמוה מאוד: איך ייתכן לדרוש מהכהנים לתקן על חשבונם מבלי לדעת מראש מה עלויות התיקון, ומבלי לדעת כמה כסף ייאסף מהעם?

אפשר להניח שבני ישראל חששו לתת את כספם לאוצר המקדש, מפני שהמלכה עתליה החרימה עד כה את כל אוצרות המקדש ונתנה אותם לבעלים. יהואש לא יכול היה לתת בעצמו את הכסף, מפני שמלכותו הצעירה, אשר התחילה מתוך מרד, עדיין לא הייתה מבוססת מבחינה כלכלית. יהואש נאלץ לבקש את עזרת הכהנים, וציווה עליהם לתקן את כל מה שיוכלו בעצמם, ואת כל הכסף הנתרם, גם אם יהיה עודף על הוצאות התיקון, ייקחו לעצמם.

לאחר כמה שנים, חזרו בני ישראל להתנדב מכספם למקדש, והיה ראוי להסדיר את ניהול הכספים ולהפסיק את ההסכם עם הכהנים, אבל למרבה הפלא גם לאחר 23 שנה, עדיין היו הכהנים לוקחים את כסף התרומות לעצמם.

'וַיְהִי בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ, לֹא חִזְּקוּ הַכֹּהֲנִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת'. את כסף הנדבות הם לקחו לעצמם, אבל בכל זאת לא תוקן בית המקדש כנדרש. אולי העם לא תרם מספיק, ואולי הכהנים התעצלו להוציא מכספם ולתקן. אז החליט המלך לטפל בניהול התקציב ולהפנות את כל כספי התרומות אך ורק לתיקון בית המקדש. הכסף הנתרם הוכנס לארון נעול דרך חור קטן (קופת הצדקה הראשונה), וכאשר התמלא הארון, נפתחה דלתו, ונספר הכסף בנוכחות הכהן הגדול וסופר המלך, כדי לוודא שאיש לא מועל בכסף הקודשים.

"בֶּדֶק הַבָּיִת"

הביטוי 'בדק בית' נפוץ היום בהקשר של ארגון כלשהו המבקר את עצמו ומתקן את התהליכים הכושלים בו. אמנם המילה 'בדק' דומה ל'בדיקה' או חיפוש מדוקדק (בדיקת חמץ, בדיקה רפואית ועוד), אבל בכל התנ"ך לא נמצא הפועל בד"ק במשמעות זו. בֶּדֶק בתנ"ך פירושו פִּרצה או שֶׁבֶר. תיקון בדק הבית בימי יהואש, פירושו: לבנות מחדש את החומות ואת הקירות שנפרצו בימי המלכה עתליה.

יחזקאל מזכיר בנבואתו כמה בעלי תפקיד על סיפון האנייה: "מַלָּחַיִךְ, וְחֹבְלָיִךְ, מַחֲזִיקֵי בִדְקֵךְ…". היו אלו אנשים שתפקידם היה לסתום את הבְּדָקִים (חורים) בדפנות האנייה לבל ייכנסו המים דרכם.

יוסף האשים את אחיו: 'מְרַגְּלִים אַתֶּם! לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם!'. אונקלוס תרגם: ערוות הארץ – בִּדְקָהּ דְּאַרְעָׂא, כלומר: הפרצה שדרכה אפשר יהיה להיכנס אל העיר ולכבשה.

בגמרא מצוי הביטוי בִּדְקָא דְּאַרְעָׂא במשמעות של שיטפון פתאומי, כאילו היו כל המים אגורים בצד השדה, ובבת אחת נפרץ המחסום והשדה הוצף.