כי האדם עץ השדה

עץ זית

"כִּי תָצוּר אֶל עִיר…
לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן,
כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת.
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר"

בשעת מצור על עיר, אסור להשחית את עצי הפרי שסביב העיר.

מאיסור זה למדנו את האיסור הקרוי בלשוננו "בל תשחית", הכולל בתוכו גם איסור השחתת עצים שלא בזמן מלחמה,  איסור השחתת אוכל ובגדים, ועוד.

חז"ל ופרשני התורה דנו רבות בגדרי האיסור הזה.

מצד אחד ברור לכולם שיש לעשות הכל כדי לנצח במלחמה, ואם יש צורך – אז כורתים גם עצי פרי לשם כך.

מצד שני, ברור לכולם שאסור להשחית לחינם, ללא שום צורך.

ההבדלים בין הפרשנים בביאור הפסוק "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" מתבטאים בגדרים שונים לאיסור.

כמה מהפרשנים (התרגומים ורש"י) מבארים פסוק זה כקריאה מוסרית: האם עצי השדה הם כמו האדם? הרי אינם יכולים לברוח מפניך ולהיסגר בעיר! לכן אל לך לפגוע בהם.

העץ מוצג על פי גישה זו כ'גורם ניטרלי' במערכה. הוא לא בחר להילחם בך, ואיננו מסוגל לברוח. מותר לך להשתמש בפירותיו למאכל בשעת המצור, אבל אסור להשחית אותו.

הרמב"ם אוסר לחסום את אמת המים של העיר כדי לפגוע בעיר הנצורה, ואולי אפשר להבין מדבריו שאסור לכרות עצי פרי אפילו כדי להצר לאנשי העיר ולהכביד עליהם את המצור. וזו לשון הרמב"ם:

"אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה,
ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו,
שנאמר: לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ"

כך גם כתב בעל 'ספר החינוך' (תקכ"ט):

"שנמנענו מלכרות האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשי העיר ולהכאיב לִבּותם".

הרמב"ן לעומת זאת, מסביר את הפסוק "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" כדרישה אמונית: עליך לבטוח בה' שייתן את העיר בידך גם מבלי לכרות עת עצי הפרי.

חיי האדם, חייך, תלויים בעצי הפרי, ואחרי כיבוש העיר תוכל ליהנות מפירות העצים שלא השחתת.

יחד עם זאת, מביא הרמב"ן את דברי חז"ל שמותר לכרות עץ פרי לצורך המלחמה אם אי אפשר להסתפק בעצי סרק. להלכה פוסק הרמב"ן כמו חז"ל, שמותר לכרות עצים כדי להצר לאנשי העיר.

הרשב"ם הסביר את הפסוק בצורה שונה לחלוטין. לדבריו המילה "כי" מתפרשת כ"אלא" או "מלבד". פירוש הפסוק הוא כך: "וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת" אסור לכרות לחינם, חוץ מ"הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה", כלומר: עצי השדה שמשמשים את אנשי העיר להסתתר ו"לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר". לדבריו, מותר לכרות עצי פרי הקרובים לעיר אם יש חשש שתושבי העיר יסתתרו ביניהם ויעכבו אתכם מלכבוש את העיר. אפשר לומר שגם שיטת הרמב"ם מתאימה לפירוש זה. הרמב"ם אסר לקצוץ "אילני מאכל שחוץ למדינה", ואפשר להבין מכאן שעצים הסמוכים לעיר מותרים בקציצה.

המלחמה במישע מלך מואב

בתקופת המלכים, יצאו יחד יהושפט מלך יהודה, יהורם מלך ישראל ומלך אדום, למלחמה במואב. מישע מלך מואב הסיר את עול מלך ישראל מעליו, והפסיק לשלם לו את המס השנתי. לפני המלחמה ציווה אלישע הנביא את החיילים להשחית את כל מה שייקרה בדרכם:

"וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְכָל עִיר מִבְחוֹר,
וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ, וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ,
וְכָל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים"

זוהי השחתה שלא לצורך המלחמה, ונראה שציווי זה סותר את מצוות התורה.

יש פרשנים (רמב"ם, רלב"ג) שהסבירו ציווי זה כ'הוראת שעה'. סמכות שניתנה לנביא להפר מצוות מהתורה לזמן קצר. לדבריהם, מעשה זה היה עונש למואב על שמרדו במלך ישראל.

הרד"ק מעלה אפשרות שהאיסור מהתורה הוא רק בשעת מצור, וכאן השחתת העצים נעשתה לאחר הכיבוש, ואינה בגדר האיסור.

רש"י הביא את דברי המדרש. לדבריו, ציווי חריג זה נאמר דווקא על מואב, שעליהם אמרה התורה "לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם". הרמב"ן כתב גם שבני עמון ומואב שונים מכל העמים, שאין חובה לקרוא להם לשלום לפני שנלחמים בהם.

אפשרות נוספת להסביר: מטרת איסור ההשחתה היא כדי שעצי הפרי יישארו לנו אחרי כיבוש העיר. טעם זה שייך רק אם עתידים להתיישב על חרבות העיר הכבושה, וכפי שהבטיחה התורה:

"עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ.
וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ,
וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ,
כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ,
וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ".

מלך ישראל לא נלחם במלך מואב כדי לכבוש את ארצו ולשבת בה, אלא כדי להענישו על שמרד בו. לכן, ייתכן לומר שעל מקרה כזה לא יחול האיסור להשחית את עצי הפרי.

מודעות פרסומת

אף כי – קל וחומר בתנ"ך

"הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה',
וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי".

 

קל וחומר

'קל וחומר' זו שיטת הוכחה הגיונית. אם עניין מסוים נאמר על נושא קל ופעוט, בוודאי שיש להחיל אותו על נושא חמור יותר.

הלימוד בקל וחומר נמצא בראש שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, לשיטת רבי ישמעאל.

בלימוד התורה, יכול האדם לדרוש 'קל וחומר' בעצמו, גם אם לא קיבל כך במסורת.

השימוש ב'קל וחומר' נפוץ מאוד בגמרא (כ-1000 פעמים בתלמוד הבבלי).

הביטויים 'כל שכן' או 'על אחת כמה וכמה' משמשים גם הם להוכחה ב'קל וחומר'.

 

קל וחומר בתנ"ך

במדרש, מונה רבי ישמעאל עשרה פסוקים מהתנ"ך עם 'קל וחומר', אבל אם נחפש עוד, נוכל למצוא כ-30 פסוקים. ארבעה 'קל וחומר' יש בתורה:

  • "הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ… הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן, וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב?". כך אמרו אחי יוסף להגנתם, כאשר הואשמו בגניבת הגביע.
  • משה ניסה להתחמק מפגישה עם פרעה, ואמר: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה?".
  • אחרי שלקתה מרים אחות משה בצרעת, אמר ה' למשה: "וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ, הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים". כאן לא מופיע בפירוש הלימוד מהקל אל החמור, אבל מבינים זאת לבד: אם אביה היה יורק בפניה ומביישה, הייתה מרים מסתגרת ומתבודדת שבעה ימים. כל שכן שה' בעצמו העניש אותה והכלימה.
  • "הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה', וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי". כך אמר משה לעם ישראל בנאום הפרידה שלו.

 

מלבד זאת, יש עוד רעיונות רבים בתנ"ך שמועברים בעזרת השימוש ב'קל וחומר'.

  • שמשון סירב לגלות לאשתו את פתרון החידה ששאל את הפלישתים, ואמר לה: "הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי, וְלָךְ אַגִּיד?".
  • המלך יהוא הרג את יהורם מלך ישראל ואת איזבל אימו, וכן את אחזיה מלך יהודה. מיד לאחר מכן, דרש יהוא מזקני העיר שומרון להמליך עליהם מלך מבני אחאב ולהילחם על כיסא המלכות. זקני שומרון פחדו מאוד, ואמרו: "הִנֵּה שְׁנֵי הַמְּלָכִים לֹא עָמְדוּ לְפָנָיו, וְאֵיךְ נַעֲמֹד אֲנָחְנוּ?". בסופו של דבר הם בחרו להיכנע ליהוא, והרגו בעצמם את כל בני אחאב.
  • ה' אמר ליונה הנביא: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן… וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה?".

 

צמד המילים 'אף כי' משמש על פי רוב ללימוד ב'קל וחומר'. נראה שתי דוגמאות:

  • "זֶבַח רְשָׁעִים, תּוֹעֵבָה, אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ" – קרבן הרשעים איננו רצוי, וכל שכן אם הביאו אותו בזימה.
  • "וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו: הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה בִּיהוּדָה יְרֵאִים, וְאַף כִּי נֵלֵךְ קְעִלָה אֶל מַעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים". תוך כדי הבריחה משאול המלך, רצה דוד להילחם בפלישתים ולהציל את יושבי העיר קעילה. אנשי דוד הפצירו בו ואמרו: הרי אנחנו בורחים מחרבו של שאול, כל שכן שלא כדאי לנו להתערב במלחמה שאיננו קשורים אליה. דוד לא שעה לתחנוני אנשיו, והלך בכל זאת להילחם בפלישתים.

 

אגרת הרמב"ן

הרמב"ן כתב באגרת המפורסמת ששלח לבנו: "וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. שֶׁנֶּאֱמַר: 'הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם'". כוונת הפסוק היא: כל העולם לא מספיק להכיל את גודל ה', וכל שכן לבבות בני האדם.

מי שטרח לחפש את מקור הפסוק שהביא הרמב"ן, גילה להפתעתו שפסוק זה לא מופיע בתנ"ך.

הרמב"ן חיבר שני פסוקים של 'קל וחומר' בעלי משמעות דומה.

את הפסוק הראשון אמר שלמה המלך בחנוכת בית המקדש: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי".

את הפסוק השני אמר שלמה המלך בספר משלי: "שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד ה', אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם". כלומר: ה' יודע את אשר מתרחש בשאוֹל ובאבדון, וכל שכן שיודע את ליבות בני אדם.

הרמב"ן הצמיד את תחילת הפסוק הראשון לסוף הפסוק השני, כאשר המילים 'אף כי' שימשו לו כחוליה המקשרת בין שני ה'קל וחומר' האלה.