"כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד,
וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב"
בפסוק זה מתוארת שפלות גדולה של עם ישראל אחרי שנים רבות של צרות.
הביטוי "עָצוּר וְעָזוּב" מופיע 5 פעמים בתנ"ך, ובכולן במשמעות של חורבן מוחלט.
ירבעם ואחאב, שני מלכי ישראל אשר הרשיעו מאוד, עד שכללו אותם חז"ל בין המלכים ש'אין להם חלק לעולם הבא'.
אחיה השילוני התנבא על בית ירבעם, ואליהו הנביא על בית אחאב.
בשתי הנבואות נאמר שלא יישאר להם "עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל".
תרגום יונתן לפסוק זה הוא: "אֲחִיד וְשָׁבִיק", כלומר: תפוּס ומשוחרר. ייתכן שהכוונה היא ל"עבד ובן-חורין", גם העבדים וגם השׂרים של ירבעם ושל אחאב יבואו על ענשם.
הרד"ק (בשם אביו) פירש זאת על נכסי המלך העצורים בידו (ממון), ועל הנכסים העזובים בחוץ (בהמות וקרקעות).
מפירושים אלו, אפשר להבין ש'עצור' ו'עזוב' הן מילים מנוגדות זו לזו. האחת מלשון עצירה ומניעה, והשנייה מלשון שחרור וחירות.
לעומת זאת, רבו המפרשים ש'עצור' ו'עזוב' הן מילים בעלות משמעות דומה.
התרגום הירושלמי על הפסוק שפתחנו בו הוא: "וְאִנוּן שְׁבִיקִין וּרְטִישִׁין, וְלֵית לְהוֹן דִּסְעַד וְסָמִיךְ", כלומר: והם עזובים ונטושים, ואין להם עוזר וסומך.
את אחד הפסוקים הקשים בספר ישעיהו: "וְהָיָה לָהֶם דְּבַר ה', צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו", תרגם יונתן כך: "בְּכֵן יְסַבְּרוּן לְסָעִיד בְּעִדַּן דְּאַיְתִּי עֲלֵיהוֹן עָקָא, וְלָא יְהֵי לְהוֹן סָעִיד וְסָמִיךְ", ובעברית: "על זאת יקוו לעזרה כאשר יביא עליהם צרה, ולא יהיה להם עוזר וסומך" (יונתן האריך מאוד בתרגום זה, ולא נצמד כלל למילות הפסוק).
יוצא לפי זה ש'עצור ועזוב' הוא 'עוזר וסומך', ופירוש הפסוק הוא שאזלו כוחות עם ישראל, ואין מי שיעזור להם.
לפי פרשנים רבים, 'עצור' הוא עם שנשלט בידי מלך.
על שאול המלך נאמר: "זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי", ועל העיר הצפונית 'לַיש' נאמר: "וְאֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר", כלומר: עיר אשר אין בה מריבות, ואין בה איש שרוצה למלוך.
הרד"ק הסביר שהמלך נקרא 'עוצר' – לפי שעוצר העם שלא ילכו, ולא יעשו דבר אלא ברשותו.
המילה 'עצוּר' תתפרש אם כן: "נשלט", כלומר: לא יהיה מלך על ישראל.
ראינו שלפי התרגום הירושלמי 'עזוב' הוא מלשון סמיכה.
התורה מצווה אותנו:
"כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ,
וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ,
עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ"
יש לסייע ולתמוך בבהמה העייפה, גם אם היא שייכת לאחד משונאינו.
בבניין חומות ירושלים בימי שיבת ציון נאמר: "וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלִַם, עַד הַחוֹמָה הָרְחָבָה". אין הכוונה שהם עזבו את ירושלים ויצאו ממנה, אלא הם ערמו עפר על החומה מתוך העיר כדי לחזקה ולסמוך אותה.
אימו של יהושפט מלך יהודה נקראה "עזובה", וכן אשתו של כלב בן חצרון. וודאי שמשמעות השם היא חיובית, מלשון סמיכה ועזרה.
בימי ירבעם בן יואש מלך ישראל (ירבעם השני) נאמר: "וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב, וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל". רואים אנו בפירוש ש'עזוב' מקביל ל'עוזר'.
אם כן, "אֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב" פירושו: בני ישראל לא נשלטים בידי מלך, ולא נסמכים בידי עוזר.
בלוג התנ"ך 