אתה זה בני עשו?

אנו נוהגים לסמן משפטי שאלה ב'סימן שאלה' בסופם. בתנ"ך אין סימן מיוחד לשאלה, ולכן קיימת הקפדה גדולה על 'מילות שאלה', כמו מי, מדוע, למה, או על ה' השאלה ("הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?").

יש כמה פסוקי שאלה בתנ"ך אשר אין בהם מילת שאלה כלשהי, אבל ממשמעות הפסוק מובן היטב שזו שאלה. בפסוק אשר מתאר ניגוד או 'קל וחומר', מובנת השאלה גם ללא מילת שאלה. לדוגמה, בדברי שמשון לאשתו כאשר סירב לגלות לה את פתרון החידה: "הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי, וְלָךְ אַגִּיד?" או בדבר ה' ליונה הנביא: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן… וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה…?".

בכמה פסוקי שאלה נוספים ללא מילת שאלה, אפשר להבין את הפסוק גם כשאלה וגם כאמירה.

דוגמה אחת יש בפרשת תולדות. יצחק ביקש לברך את עשו בנו, ויעקב הגיע מחופש כדי לקבל את הברכה בעצמו.

יצחק חשד ביעקב, וביקש למשש אותו ולבדוק מי הוא: "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב: גְּשָׁה נּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי, הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם לֹא". יצחק לא הצליח לזהות את יעקב, ואמר: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו". לאחר מכן נאמר: "וַיֹּאמֶר: אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו? וַיֹּאמֶר, אָנִי".

בפעם הראשונה, אמר יצחק "הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו", עם ה' השאלה, מפני שהיה ספק גדול בליבו. בפעם השנייה, לאחר שמישש ובדק, שאל יצחק את אותה השאלה, אבל ללא ה' השאלה, מפני שכעת הוא כבר התחיל להשתכנע  שאכן עשו עומד לפניו.

דוגמה נוספת והפוכה יש בספר שמואל, בסיפור מרד אבשלום.

דוד המלך היה בעיר מחנַיִם, וחיכה לשמוע את תוצאות הקרב.

יואב בן צרויה ואנשיו הרגו את אבשלום בשדה הקרב, והפרו פקודה מפורשת של המלך דוד. חייליו של דוד שמחו מאוד על סיום הקרב בניצחונם, אבל יואב חשש מהרגע שבו יגלה דוד שאבשלום בנו נהרג.

אחימעץ, בנו של צדוק הכהן הגדול, התנדב לרוץ ולבשר לדוד על תוצאות הקרב. יואב ידע שהבשורה תכעיס את דוד, ועל כן ניסה להניא את אחימעץ:

"לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה,
וּבִשַּׂרְתָּ בְּיוֹם אַחֵר,
וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר,
כִּי עַל [כֵּן] בֶּן הַמֶּלֶךְ מֵת".

יואב שלח את הכושי (אחד מעבדי דוד) לבשר לדוד. אחימעץ התעקש בכל זאת לרוץ גם כן, ויואב הסכים. אחימעץ רץ במהירות, הצליח להגיע למחנים עוד לפני הכושי, והזדרז לומר לדוד:

"בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֶיךָ,
אֲשֶׁר סִגַּר אֶת הָאֲנָשִׁים
אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת יָדָם בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ"

דוד הבין מדבריו שאבשלום וכל המורדים שאיתו נתפסו חיים, ושאל:

"שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?"

השאלה של דוד הופיעה ללא ה' השאלה. היא יכולה להישמע כקביעת עובדה, שמפני שהיה ברור לדוד שאבשלום בנו עדיין בחיים.

אחימעץ נבהל מהשאלה הישירה, וגמגם משפט התנצלות ארוך:

"רָאִיתִי הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת עֶבֶד הַמֶּלֶךְ יוֹאָב וְאֶת עַבְדֶּךָ, וְלֹא יָדַעְתִּי מָה".

המשפט אינו ברור, אבל הכוונה היא: 'הייתה מהומה גדולה, ואיני יודע בדיוק מה קרה'. אפשר לשמוע במשפט הזה את הפחד שאחז לפתע באחימעץ. כאן התחיל  דוד לחשוש לחיי בנו.

כעבור זמן קצר, הגיע גם הכושי, ובפיו הבשורה:

"יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ
כִּי שְׁפָטְךָ ה' הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ"

כאן, שאל דוד בחשש גדול:

"הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?"

כעת, כבר לא נותרה לדוד עוד תקווה גדולה לחיי בנו, ולכן הוא שאל עם עם ה' השאלה.

הכושי ענה לו:

"יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ,
וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה"

הלוואי שיקרה לכל אויביך את מה שקרה לאבשלום.

מעם מזבחי תקחנו

"וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה, מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת".

איסור הרציחה, מהחמורים באיסורי התורה. בעשרת הדיברות הוא פותח את הלוח השמאלי ומשמש כותרת למצוות שבין האדם לחברו.

 רוצח בשוגג

התורה מתייחסת בצורה שונה לאדם שרצח בשגגה. היחס עדיין חמור כלפיו: זקני העדה מצווים לחקור ולדרוש היטב את דינו, וגם אם יצא זכאי – עדיין מרחפת על ראשו אימת גואל הדם, אבל התורה מאפשרת לו להציל את עצמו אם ינוס אל עיר המקלט.

התורה מדגישה לנו שהרצח נחשב לשגגה רק בתנאי שלא הייתה שנאה מוקדמת בין הרוצח לנרצח: "אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת, וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם" (דברים י"ט). אם הייתה שנאה ביניהם קודם לכן, יש חשש סביר שהמעשה לא נעשה בשגגה, ולכן אין אפשרות להציל את הרוצח בעיר המקלט. כך כותב הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש ו ח): "השונא שהרג בשגגה – אינו נקלט… חזקתו שהוא קרוב למזיד".
מובן מכאן שיש מקרי רצח שנראים במבט ראשון כשגגה או כתאונה, אבל לאחר בירור מעמיק עולה החשש שהייתה מעורבת בהם כוונה נסתרת.

מזבח כעיר מקלט

התורה אומרת לנו שבמקרה של רצח מתוכנן מראש – אין אפשרות לרוצח להינצל מן הדין, ויש לקחת אותו אפילו מעל המזבח. הצלת רוצח בעזרת המזבח לא הוזכרה עוד בתורה כאפשרות מקבילה לערי המקלט. אפשרות זו מובאת כ"קל וחומר": מי שרצח בשגגה, ינוס לעיר המקלט, "וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם, אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה". אבל אם הזיד על רעהו להרגו בערמה, לא רק שֶׁעיר המקלט לא תועיל לו, אלא אפילו המזבח לא יצילנו. מכאן שהצלה אצל המזבח פשוטה היא ומובנת מאליה, ולא הוצרכה התורה לציין אפשרות זו בפירוש.

חז"ל הסבירו שהאפשרות להינצל אצל המזבח שמורה רק לכוהן בשעת עבודת הקרבנות, והרמב"ם פסק שגם מי שאינו כוהן ובורח מפני המלך כי חושש שיהרגוֹ, המזבח מצילו, ורק אם נמצא לו עוון שחייב עליו מיתה מן הדין, אפשר לקחתו מהמזבח ולשפוט אותו.

יואב בן צרויה

בכל התנ"ך מסופר על מקרה אחד של שימוש במזבח כעיר מקלט. יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד המלך ובן אחותו, ברח מפני המלך שלמה 'וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ'. יואב חשב ששלמה המלך חפץ להרוג אותו מפני שהיה שותף להמלכת אדוניה בן חגית עוד בחיי המלך דוד. הסיבה האמתית שבגללה רצה שלמה להרוג את יואב הייתה צוואת דוד אביו:

"וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה,
אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל
לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם,
וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם,
וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו, וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו
וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ, וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל".

דוד ציווה את שלמה להרוג את יואב מפני שזמם ורצח שני אנשים: את אבנר ואת עמשׂא.

אבנר היה שר הצבא של שאול המלך, ואחרי מות שאול – של איש-בושת בנו. כאשר כרת אבנר ברית עם דוד, ראה זאת יואב בחומרה רבה וטען בפני דוד שאבנר בא לרגל אחריו. יואב החליט לחסל את אבנר, אבל הסיבה האמתית הייתה שנאתו העצומה לאבנר על שהרג את עשהאל אחיו. הוא משך את אבנר בדברים והרגו פתאום: "וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי (בשלווה), וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת".

לאחר מרד אבשלום, הדיח דוד את יואב מתפקיד שר הצבא, ומינה במקומו את עמשׂא, גם הוא בן אחותו של דוד. עמשׂא היה מבין המורדים עם אבשלום, אבל דוד החליט לקרבו בכל זאת ולמחול לו על מעשיו. גם מעשה זה לא מצא חן בעיני יואב, וגם את עמשׂא הוא החליט להרוג בערמה:
"וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא: הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי?
וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשָׁק לוֹ.
וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב,
וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶשׁ…".

פעמיים חיבל יואב בניסיונות הפיוס והשלום של דוד. פעמיים הזיד יואב על רעיו להרגם בערמה, כאשר בליבו בוערת שנאה עזה.

יואב נהרג על המזבח בידי בניהו בן יהוידע, שר הצבא של שלמה, ונראה כאילו הפסוק מפרשת השבוע נכתב בדיוק עליו: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה, מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת".