"וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר"

"המעפילים" – כך כינו חכמינו ז"ל את האנשים אשר ניסו להיכנס ארצה כנגד הוראתו המפורשת של משה.

פירושים רבים למילה ויעפילו, ונמנה אותם להלן.

בספר דברים, מספר משה לבני ישראל על חטא המרגלים, ואומר:

"וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי, חָטָאנוּ לַה'.
אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ.
וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ,
וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה…
וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה', וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה"

המילים המקבילות ל"ויעפילו" הן "ותהינו" (מלשון אומץ ותעוזה), ו"ותזידו".

אונקלוס תרגם את המילה "ויעפילו" – "וְאַרְשַׁעוּ", מלשון רשע וזדון.

רבים פירשו שההעפלה היא חיזוק הלב, מלשון "עופל". עופל הוא מבצר חזק שהיו בונים במקום גבוה ושמור על יד העיר. אפשר עוד לומר שהעפלה היא טיפוס, כמו העופל שנמצא בראש ההר.

רש"י הזכיר את דברי המדרש שלפיהם עופל זה מלשון חשיכה, כמו 'אופל' באל"ף. כוונת המדרש היא שמעשי הרשע משולים לדרך חשוכה, כמו שמתואר בפסוקים רבים: "וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ", "וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ" ועוד.

בתרגום יונתן כתוב: "וְאִזְדְרָזוּ בַּחֲשֵׁיכָא קֳדָם קְרִיצְתָּא לְמֵיסוֹק לְרֵישׁ טוּרָא" (פירוש: וימהרו בחושך, לפני עלות השמש, לעלות אל ראש ההר). המילה "ויעפילו" נדרשת כאן במשמעות של אפילה ממש, שהם עלו אל ראש ההר בעוד לילה, לפני הזריחה.

בתרגום הירושלמי (באחת הנוסחאות) מתורגמת המילה ויעפילו: "וּכְמַנוּ", כלומר: הסתתרו. לפי הסבר זה, עופל הוא מקום מסתור. גיחזי, משרתו של אלישע הנביא, לקח מתנות מנעמן הארמי, והפר את ציוויו של אלישע. את המתנות הוא החביא בעופל: "וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים וַיִּתֵּן אֶל שְׁנֵי נְעָרָיו וַיִּשְׂאוּ לְפָנָיו, וַיָּבֹא אֶל הָעֹפֶל וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת". את המילה "עופל" תרגם יונתן: "אֲתַר כַּסִי", כלומר: מקום מוסתר ומכוסה.

אפשר לומר שמשמעות השורש "עפל" היא כמו השורש "עלף", בהחלפת אותיות.

על תמר, כלתו של יהודה, נאמר: "וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף", והכוונה היא שהיא התעטפה והסתירה את עצמה. להתעלף, כמו להתעטף (למ"ד וטי"ת מתחלפות).

במקומות רבים, עילפון זהו אבדן ההכרה עקב צימאון או עייפות, וגם במשמעות זו מתחלפות האותיות למ"ד וטי"ת. על יונה הנביא נאמר: "וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף", ובתפילתו הוא אמר: "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי".

אם נחבר בין העפלה לעילפון, נוכל לומר ש"ויעפילו" הכוונה היא שהם התעטפו והסתתרו. אפשרות אחרת היא לומר ששתי מילים אלו דומות מאוד אבל במשמעות הפוכה, שהעפלה היא מלשון חוזק ואומץ, ואילו עילפון הוא מלשון חולשה ואבדן.

"וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ"

"וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה, וַיְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם".

במאמר זה אתייחס לדמיון בין היונה ששלח נח מהתיבה, לבין הנביא, יונה בן אמתי.

גם בפרשת  נח וגם בספר יונה מתוארת  גזירת השמדה כוללת. בפרשת נח על העולם כולו, ובספר יונה על יושבי העיר נינוה.

על פי המתואר בפסוקים, גזירת ההשמדה נבעה מהשפל המוסרי שאליו הגיעו בני האדם. 'וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס' נאמר על דור המבול, 'וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם' נאמר על יושבי נינוה.

יונה הנביא כבש את נבואתו וניסה להימנע מלהחזיר את יושבי נינוה למוטב. גם נח נמנע מלהוכיח את בני דורו, וחכמינו ביקרו אותו על כך.

במרכזם של שני הסיפורים נמצאת אנייה המיטרפת לבדה בתוך ים סוער. בשני הסיפורים הים נרגע מסערתו ('וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם', 'וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ'). בשני הסיפורים יושבי האנייה מקריבים קרבנות לה' ('וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ', 'וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח לַה").

בשני הסיפורים מנשבת רוח מאת ה' ('וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ', 'וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית').

המבול  ירד על הארץ 'אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה', וגזירת ההשמדה של נינוה נקבעה גם היא לארבעים יום: 'עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת'.

ספר יונה חותם בחמלת ה' על נינוה 'אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם… וּבְהֵמָה רַבָּה', בעוד בסיפור נח הושמדו מהעולם 'כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה'.

הדמיון הבולט ביותר הוא בין שמו של גיבור ספר יונה, יונה הנביא, לבין 'מבשרת השלום', היונה של נח עם עלה הזית בפיה.

גם היונה של נח וגם יונה הנביא נשלחו מהתיבה אל הים הגדול. חכמים תיארו את השלכת יונה הנביא למים בצורה הדרגתית: "הטילו אותו עד ארכובותיו (ברכיו) והים עומד מזעפו… הטילו אותו עד טבורו… הטילו אותו על צוארו… עד שהטילו כולו".

גם היונה של נח שולחה מהתיבה בהדרגה: 'וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה… וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה… וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד'.

ההבדל העצום בין היונה לְיונה הוא שנח שלח את היונה לאחר חורבן העולם. היונה חוזרת אליו עם עלה של זית ומבשרת לו שאין עוד זכר לכל מה שהיה בעבר. כל העולם הושמד. זוהי 'יונת השלום', אך אוי לנו משלום שכזה.

יונה הנביא הושלך מהאנייה עוד לפני החורבן, כאשר עוד היה אפשר לתקן. הוא ניסה לברוח. הוא העדיף להיות כמו היונה של נח ולצאת מהתיבה לאחר חורבן נינוה, אבל ה' לא הניח לו והכריח אותו ללכת אל נינוה ולהחזירה למוטב.

המסר העולה מסיפורו של יונה הנביא הוא שאסור לנו לאפשר לעולם להתמלא ברשע ולהיחרב כפי שעשה נח. אל לנו להיות כמו היונה שמבשרת על חורבן העולם, אלא כמו יונה הנביא שכיתת את רגליו כדי לתקן את העולם.

"הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה',
וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי".

קל וחומר

'קל וחומר' זו שיטת הוכחה הגיונית. אם עניין מסוים נאמר על נושא קל ופעוט, בוודאי שיש להחיל אותו על נושא חמור יותר.

הלימוד בקל וחומר נמצא בראש שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, לשיטת רבי ישמעאל.

בלימוד התורה, יכול האדם לדרוש 'קל וחומר' בעצמו, גם אם לא קיבל כך במסורת.

השימוש ב'קל וחומר' נפוץ מאוד בגמרא (כ-1000 פעמים בתלמוד הבבלי).

הביטויים 'כל שכן' או 'על אחת כמה וכמה' משמשים גם הם להוכחה ב'קל וחומר'.

קל וחומר בתנ"ך

במדרש, מונה רבי ישמעאל עשרה פסוקים מהתנ"ך עם 'קל וחומר', אבל אם נחפש עוד, נוכל למצוא כ-30 פסוקים. ארבעה 'קל וחומר' יש בתורה:

• "הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ… הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן, וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב?". כך אמרו אחי יוסף להגנתם, כאשר הואשמו בגניבת הגביע.
• משה ניסה להתחמק מפגישה עם פרעה, ואמר: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה?".
• אחרי שלקתה מרים אחות משה בצרעת, אמר ה' למשה: "וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ, הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים". כאן לא מופיע בפירוש הלימוד מהקל אל החמור, אבל מבינים זאת לבד: אם אביה היה יורק בפניה ומביישה, הייתה מרים מסתגרת ומתבודדת שבעה ימים. כל שכן שה' בעצמו העניש אותה והכלימה.
• "הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה', וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי". כך אמר משה לעם ישראל בנאום הפרידה שלו.

מלבד זאת, יש עוד רעיונות רבים בתנ"ך שמועברים בעזרת השימוש ב'קל וחומר'.

• שמשון סירב לגלות לאשתו את פתרון החידה ששאל את הפלישתים, ואמר לה: "הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי, וְלָךְ אַגִּיד?".
• המלך יהוא הרג את יהורם מלך ישראל ואת איזבל אימו, וכן את אחזיה מלך יהודה. מיד לאחר מכן, דרש יהוא מזקני העיר שומרון להמליך עליהם מלך מבני אחאב ולהילחם על כיסא המלכות. זקני שומרון פחדו מאוד, ואמרו: "הִנֵּה שְׁנֵי הַמְּלָכִים לֹא עָמְדוּ לְפָנָיו, וְאֵיךְ נַעֲמֹד אֲנָחְנוּ?". בסופו של דבר הם בחרו להיכנע ליהוא, והרגו בעצמם את כל בני אחאב.
• ה' אמר ליונה הנביא: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן… וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה?".

צמד המילים 'אף כי' משמש על פי רוב ללימוד ב'קל וחומר'. נראה שתי דוגמאות:

• "זֶבַח רְשָׁעִים, תּוֹעֵבָה, אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ" – קרבן הרשעים איננו רצוי, וכל שכן אם הביאו אותו בזימה.
• "וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו: הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה בִּיהוּדָה יְרֵאִים, וְאַף כִּי נֵלֵךְ קְעִלָה אֶל מַעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים". תוך כדי הבריחה משאול המלך, רצה דוד להילחם בפלישתים ולהציל את יושבי העיר קעילה. אנשי דוד הפצירו בו ואמרו: הרי אנחנו בורחים מחרבו של שאול, כל שכן שלא כדאי לנו להתערב במלחמה שאיננו קשורים אליה. דוד לא שעה לתחנוני אנשיו, והלך בכל זאת להילחם בפלישתים.

אגרת הרמב"ן

הרמב"ן כתב באגרת המפורסמת ששלח לבנו: "וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. שֶׁנֶּאֱמַר: 'הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם'". כוונת הפסוק היא: כל העולם לא מספיק להכיל את גודל ה', וכל שכן לבבות בני האדם.

מי שטרח לחפש את מקור הפסוק שהביא הרמב"ן, גילה להפתעתו שפסוק זה לא מופיע בתנ"ך.

הרמב"ן חיבר שני פסוקים של 'קל וחומר' בעלי משמעות דומה.

את הפסוק הראשון אמר שלמה המלך בחנוכת בית המקדש: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי".

את הפסוק השני אמר שלמה המלך בספר משלי: "שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד ה', אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם". כלומר: ה' יודע את אשר מתרחש בשאוֹל ובאבדון, וכל שכן שיודע את ליבות בני אדם.

הרמב"ן הצמיד את תחילת הפסוק הראשון לסוף הפסוק השני, כאשר המילים 'אף כי' שימשו לו כחוליה המקשרת בין שני ה'קל וחומר' האלה.