אבות אכלו בוסר

"לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים
,וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת
אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ"

פשוטו של הפסוק מובן כחובה על שופטי ישראל להטיל את העונש רק על האדם החוטא, ולא על הוריו או על ילדיו.

לכאורה, הוראה זו מנוגדת לסדרי המשפט בבית דין של מעלה. על מידותיו של הקב"ה נאמר: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי". עוון החוטאים עלול לפגוע בצאצאיהם, אפילו לאחר ארבעה דורות. שכר לצדיקים יכול להישמר אף לדורות רבים יותר: "וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי". חז"ל העמידו זאת רק במקרה ש"אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם", כלומר: אדם צדיק יכול לקבל שכר גם על אבותיו הצדיקים, ורשע יכול להיענש גם על אבותיו הרשעים.

שופטי ישראל מצווים שלא לנהוג כך, אלא להעניש כל אדם רק בעונש המגיע לו.

הנביאים עסקו רבות בשאלת גלגול העונש לדורות הבאים.

במגילת איכה נאמר: "אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם, וַאֲנַחְנוּ עֲו‍ֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ". קינה זו לא נאמרה כתלונה על עונש ללא סיבה, שהרי כמה פסוקים אחר כך נאמר: "אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ", והרי אחזו מעשי אבותיהם בידיהם.

אולי אפשר לומר שקינה זו נאמרה כנגד המשל שהיה שגור בפי כולם: "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר, וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה". את המשל הזה אמרו גם האבות, וגם הבנים. האבות היו שאננים והתעלמו מתוכחות הנביא, בטענה שהעונש יבוא בדורות הבאים. הבנים טענו ואמרו שהם צדיקים, אך הם נענשים על מעשי אבותיהם.

ירמיהו ניבא שבעתיד, לא יאמרו עוד את המשל הזה, וכל אדם יקבל את גמולו המגיע לו.

הנביא יחזקאל גם גער בעם ישראל: "מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה?". הוא סיכם את עיקרון הגמול לצדיקים ולרשעים ואמר:

"הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת.
בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הָאָב,
וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הַבֵּן.
צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה,
וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה"

דרשת חז"ל

את האיסור להמית 'אבות על בנים' הסבירו חז"ל בעניין אחר. בדיני עדות. אין להמית אב על פי עדות הבן, ואין להמית בן על פי עדות האב. החידוש פה שפסילת קרובי המשפחה לעדות היא לא רק כאשר העדות מועילה לנתבע. היינו עשויים לחשוב שלא ייתכן שאב יעיד לרעת בנו, ואם בכל זאת הוא עושה זאת, כנראה זו עדות אמתית, אבל מכאן למדו שאפילו בעדות שבעקבותיה הנאשם עתיד להיהרג, אין לשמוע את עדות הקרובים שלו.

את הדרשה הזו למדו חז"ל מהכפילות בפסוק, שהרי אם נאמר "אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ", אין צורך להדגיש ולומר "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים, וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת". אפשר להבין מכאן שדרשת חז"ל איננה עוקרת את פשט הפסוק. באמת יש להעניש רק את החוטא, אבל אפשר לדרוש מכאן גם אסמכתא לעיקרון פסולי העדות.

אמציה מלך יהודה

שני עבדיו של יואש מלך יהודה התנקשו בחייו והרגוהו. אמציה בנו מלך אחריו, וכאשר ביסס היטב את ממלכתו, הרג את רוצחי אביו:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ,
וַיַּךְ אֶת עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת הַמֶּלֶךְ אָבִיו.
וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית,
כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר,
לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת,
כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָת".

רואים אנו שאמציה קיים את הפסוק, ואף הוזכר בפירוש שעשה זאת בעקבות הציווי מהתורה.

אנו יודעים שמלכים שחששו ממרידה היו הורגים את המורדים ואת כל בני משפחתם.

שאול ביקש מדוד "הִשָּׁבְעָה לִּי בַּה' אִם תַּכְרִית אֶת זַרְעִי אַחֲרָי". בקרב מלכי ישראל הסתיימו כל המרידות בהרג המוני. בעשׁא השמיד את כל בית ירבעם, זמרי השמיד את בית בעשׁא, ויהוא את כל בית אחאב.

הסיפור על אמציה מלך יהודה נאמר לשבחו. אף על פי שכל המלכים משמידים כל זכר למי שמאיים עליהם, הוא נהג באצילות ולא העניש את הבנים בעוון אבותיהם.

מודעות פרסומת

דבש

"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ".

דבש

מתוך ויקיפדיה

ארץ ישראל התברכה בדבש. כ-20 פעמים בתנ"ך כונתה ארץ ישראל 'אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ'. יעקב שלח ליוסף מצרימה 'מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים'.

יחזקאל הנביא מציין את ארץ ישראל כיצואנית הדבש הגדולה של חופי הים התיכון: 'יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רֹכְלָיִךְ… וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי…'.

 

דבש דבורים ודבש תמרים

רוב בני  האדם מכנים בשם 'דבש' רק את דבש הדבורים. המשנה במסכת נדרים אומרת ש'הנודר מן הדבש – מותר בדבש תמרים', שכן הלכות נדרים נקבעות לפי הלשון השגורה בפי בני האדם, ואת דבש התמרים לא מכנים 'דבש' סתם, אלא רק 'דבש תמרים'.

דבש הדבורים מופיע בתנ"ך רק בסיפורו של שמשון אשר רדה אותו מגוויית האריה.

בזמן המלחמה בפלישתים, טבל יהונתן בן שאול את מטהו בדבש על הארץ, ולאחר שאכל ממנו האירו עיניו ויכול היה להמשיך במרדף. כמו בסיפור שמשון, גם כאן מסתבר שהיה זה דבש דבורים שנטף מהכוורת על הארץ.

אשת ירבעם מלך ישראל הביאה לנביא אחיה השילוני בקבוק דבש, ומכאן ראיה שהדבש היה נוזלי ולא פירות מוצקים.

במסכת בכורות (דף ו) עוסקת הגמרא בכשרות של חלב הבהמה. מעיקר הדין היה ראוי להחשיב את החלב ל'אבר מן החי ולאסור אותו באכילה, מפני שפרש מהבהמה בעודה בחיים. הגמרא אומרת שלא ייתכן שהתורה תשבח את ארץ ישראל כ'ארץ זבת חלב ודבש' אם אין אפשרות לאכול את החלב. בדף הבא, מחפשת הגמרא סיבות לכשרותו של דבש הדבורים. לכאורה, היה אפשר להשתמש באותה הוכחה של כשרות החלב, ולטעון שאם התורה משבחת את הארץ בדבש שלה, אז הדבש מותר באכילה. מכאן ראיה שלפי הבנת הגמרא הדבש בפסוק 'ארץ זבת חלב ודבש'זהו דבש פירות.

נהוג לפרש שהדבש של שבעת המינים הוא פרי התמר. לפי פירוש זה, נקבעה לתמרים ברכה אחרונה מיוחדת, ונקבעה להם הקדמה בברכות על פני שאר פירות העץ.

 

שאור ודבש

התורה אוסרת להקריב דבש על המזבח:

'כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ, לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'.
קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם, לַה', וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ'.

רש"י והרשב"ם פירשו שכל פירות העץ המתוקים כלולים באיסור זה, ולא רק תמרים. הרמב"ם פסק להלכה שאסור להקריב דבש, אבל לא פירט איזה דבש כלול באיסור זה.

גם השאור (חמץ) וגם הדבש, מובאים לבית המקדש כ'קרבן ראשית':  מנחת החמץ של חג השבועות (שתי הלחם), והביכורים מפירות הארץ מובאים למקדש, אבל אינם עולים על המזבח, אלא מונפים על ידו.

 

דבש מסלע

בשירת האזינו נאמר: "יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי, וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר".

פסוק זה מתאר את ההתיישבות בארץ ישראל ואת ההנאה מתנובתה. הדבש והשמן הם פירות התמר והזית אשר גדלים על אדמת הטרשים והסלעים של ארץ ישראל.

פסוק מעין זה אמר המשורר אסף בתהילים: 'וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה, וּמִצּוּר – דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ ('ך' רפויה!)'.

על הפסוק בשירת האזינו, מביא רש"י מדרש:

"מעשה באחד שאמר לבנו בסיכני (שם מקום) הבא לי קציעות (תאנים) מן החבית. הלך ומצא הדבש צף על פיה. אמר לו: זו של דבש היא! אמר לו: השקע ידך לתוכה, ואתה מעלה קציעות מתוכה".

רואים מכאן שלפי רש"י פסוק זה עוסק גם הוא בדבש הפירות.

המשנה במסכת מכשירין (פרק ו) מונה את המשקים אשר מכשירים את המאכלים לקבלת טומאה:

"שבעה משקין הן: הטל, והמים, והיין, והשמן, והדם, והחלב, ודבש דבורים".

בתוספתא על מסכת שבת נאמר: "מנין לדבש שהוא משקה? שנאמר: ויניקהו דבש מסלע".

רואים מכאן שלפי פירוש חז"ל, הדבש בפסוק זה הוא דבש דבורים (לא כרש"י), ואם כך, זו אולי הפעם היחידה שמוזכר דבש דבורים בתורה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

זה לא רקוב, זה דבש. מתוך ויקיפדיה

מתיקות

דבש בתנ"ך הוא הכינוי למאכל המתוק ביותר. הפלישתים אמרו לשמשון: "מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי"?

דברי התורה נמשלו למתיקות הדבש: 'הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים'.

הדבש מוזכר פעמים רבות בסמיכות לשמן או לחלב.

"נֹ֛פֶת תִּטֹּ֥פְנָה שִׂפְתוֹתַ֖יִךְ כַּלָּ֑ה דְּבַ֤שׁ וְחָלָב֙ תַּ֣חַת לְשׁוֹנֵ֔ך…".

בספר איוב מתוארים החיים השלווים 'והרגועים כ'נַֽהֲרֵ֥י נַֽ֝חֲלֵ֗י דְּבַ֣שׁ וְחֶמְאָֽה.

יחזקאל הנביא מתאר במשל את השפע שהיה לבני ישראל קודם שחטאו: 'סֹ֧לֶת וּדְבַ֛שׁ וָשֶׁ֖מֶן אָכָ֑לְתְּ וַתִּ֨יפִי֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וַֽתִּצְלְחִ֖י לִמְלוּכָֽה'.

החלב והדבש נחשבו למעדן משובח כל כך, עד כדי כך שחז"ל החשיבו אדם שאכל דבש וחלב יחד לשיכור

סוכר

המזון המתוק הנפוץ ביותר כיום הוא הסוכר, אשר מיוצר בדרך כלל מקנה הסוכר. בתקופת התנ"ך וגם שנים רבות לאחריו, עדיין לא  ייצרו את הסוכר באזורינו. מיותר לציין שהמילה 'סוכר' לא מוזכרת כלל בתנ"ך או בדברי חז"ל.

עם זאת, בתקופת רש"י, כבר הגיע קנה הסוכר לאירופה, ואפשר לראות שבשיר השירים פירש רש"י את הפסוק 'בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה… אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי' על  פי תהליך ייצור הסוכר בימיו:

'יש דבש שהוא גדל בקנים, כענין שנאמר: ביערת הדבש. ויערת היא לשון קנה, כמו שנאמר: ותשם בסוף –  ושויתיה ביערא (תרגום הפסוק). ומוצצין הדבש ומשליכין העץ. ואני מרוב חיבה, אכלתי יערי עם דבשי. אכלתי הקנה עם הדבש. את שאינו ראוי עם הראוי".

פסח חזקיהו

"אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה…
וְעָשָׂה פֶסַח לַה'.
בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם,
בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ".

'עבר זמנו בטל קרבנו'? לא תמיד. התורה מאפשרת לאנשים שלא יכלו להשתתף בקרבן הפסח להקריב אותו חודש לאחר מכן, בי"ד באייר.

נחלקו התנאים האם הדחייה לפסח שני מתאפשרת רק לאנשים בודדים או גם לכל הציבור:

"היחיד עושה פסח שני ואין הציבור עושה פסח שני.
רבי יהודה אומר: אף הציבור עושה פסח שני.
אמר רבי יהודה: מעשה בחזקיה מלך יהודה שהֶעֱשָׂה את הצבור לעשות פסח שני".

פסח חזקיה

בתקופתו של חזקיה מלך יהודה, רוב תושבי ממלכת ישראל כבר גלו לאשור. חזקיה רצה לאחד סביבו בירושלים את כל בני ישראל שנותרו בארץ. הוא שלח איגרות לכל הכפרים הרחוקים וקרא להם להצטרף להקרבת קרבן הפסח בירושלים.

"וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה,
וְגַם אִגְּרוֹת כָּתַב עַל אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה,
לָבוֹא לְבֵית ה' בִּירוּשָׁלִָם,
לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".

שליחי המלך נחלו אכזבה גדולה. תושבי שבטי הצפון לעגו להם וביזו אותם:

"וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר,
בְּאֶרֶץ-אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד זְבֻלוּן,
וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם".

חזקיה התייעץ עם שריו ועם כל הקהל בירושלים, והחליט לדחות את חג הפסח לחודש אייר. "כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי, וְהָעָם לֹא נֶאֶסְפוּ לִירוּשָׁלִָם".

יש לענות על שתי שאלות:

  1. מדוע לעגו בני ישראל לשליחי המלך?
  2. מדוע נדחה חג הפסח לאייר, ולא נדחו רק האנשים שלא הספיקו להיאסף לירושלים?

התשובה לשתי השאלות נמצאת כ-250 שנים קודם לכן, בתחילת  מלכותו של ירבעם בן נבט.

 

עגלי ירבעם

ירבעם בן נבט הקים את ממלכת ישראל, והפריד בין שבטי ישראל לבין ממלכת יהודה בראשות רחבעם בן שלמה.

בראשית מלכותו, הקים שני עגלי זהב, העמיד מזבח וכוהנים, ומנע מבני ישראל לעלות לירושלים בחגים.

כדי להשלים את הפילוג בין הממלכות, שיבש ירבעם את לוח השנה של נתיניו. הוא קבע את חג הסוכות בחודש השמיני (חשוון), וכך גם אם מישהו היה עולה לירושלים הוא היה מגלה שהחג הסתיים כחודש קודם לכן.

"וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל,
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי,
בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ,
וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

במשך שנים רבות התנהלה ממלכת ישראל עם לוח שנה שונה מממלכת יהודה.

השבטים הצפוניים לעגו לשליחים אשר קראו להם לחגוג את חג הפסח בחודש אדר לשיטתם.

חזקיה הבין שהסיכוי היחיד לכנס את שרידי ישראל אליו הוא לאחד את לוח השנה, ולכן החליט באופן חד פעמי לדחות את חג הפסח בחודש, לתאריך שבו מצוין החג בישראל.

בסופו של דבר, היו כמה שבטים שאכן הגיעו וחגגו את הפסח ביהודה:

"אַךְ אֲנָשִׁים מֵאָשֵׁר וּמְנַשֶּׁה וּמִזְּבֻלוּן, נִכְנְעוּ וַיָּבֹאוּ לִירוּשָׁלִָם".

הפיצול בלוח השנה גרם לפיצול מוחלט של הממלכות, והאחדות של לוח השנה חיברה מחדש את עם ישראל.