ספר מלחמות ה'

"עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה',
אֶת וָהֵב בְּסוּפָה, וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן".

בכמה מקומות בתנ"ך מוצאים אנחנו אזכורים של ספרים עתיקים. בספרים אלו נשמרו דברי חכמה ופתגמים, שירי ניצחון, תיעוד היסטורי ועוד.

הספרים האלו לא נכללו בין כתבי הקודש, ולא נשמרו לדורות. מחלקם, נותרו לנו רק ציטוטים בודדים.

ספר מלחמות ה'

ספר שהוזכר רק פעם אחת, בפרשת חוקת. מסתבר שהיה זה ספר שנאספו בו סיפורי מלחמות הכוללות ניסים ונפלאות.

הפסוקים שצוטטו, עוסקים בכיבוש ארץ האמורי.

"אֶת וָהֵב בְּסוּפָה, וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" רש"י הסביר שהפסוק מספר על הניסים שעשה ה' בים סוף (סופה), ובנחל ארנון. ב'תרגום יונתן' על פסוק זה מופיע סיפור על אמוריים שהתחבאו בין ההרים משני צידי נחל ארנון, ובדרך נס 'נמעכו' בין ההרים (הסיפור מופיע גם בגמרא במסכת ברכות).

ייתכן שפסוקים נוספים מפרשת חוקת נלקחו גם כן מספר זה, כמו לדוגמה דברי 'המושלים': "בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן, תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן".

בספר שמות, אחרי שניצח יהושע את עמלק, אמר ה' למשה: "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".

לא נאמר בפירוש באיזה ספר לכתוב, אבל המילה 'בַּסֵּפֶר' מיודעת: בספר המוכר לנו. יש שפירשו שגם מלחמת עמלק נכתבה לזיכרון בספר מלחמות ה', ויש שאמרו ש'הספר' הזה הוא ספר התורה, ומשה קיים את הציווי וכתב זאת לזיכרון בספר דברים (בסוף פרשת כי תצא). ב'תרגום יונתן' נקרא הספר הזה: "סֵפֶר סָבַיָיא דְמִלְקַדְמִין", כלומר: ספר הזקנים מלפנים, ספר קדום אחר.

ספר הישר

שני מאורעות בתנ"ך תועדו בספר הישר: מלחמת יהושע בן נון בחמשת מלכי האמורי, וקינת דוד על מות שאול ויהונתן.

חז"ל ניסו לזהות ספר זה עם אחד הספרים המוכרים לנו:

"מאי ספר הישר?…
זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים…
זה ספר משנה תורה…
זה ספר שופטים…"

כדי להסביר שספר הישר הוא אחד מהספרים האלו, מצאו חז"ל רמזים בספרים אלו למלחמת יהושע ולקינת דוד.

הרמב"ן הזכיר בפירושו למעשה דינה בשכם ספר בשם 'מלחמות בני יעקב'. זהו ספר שמתוארות בו מלחמות רבות שערכו יעקב ובניו בארץ לאחר כיבוש שכם. מלחמות אלו לא הוזכרו בתורה כי אם ברמז קל: "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". יש אומרים שספר זה הוא ספר הישר.

 

משלים עתיקים

משלי שלמה ושיריו

"וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף".

מבין השירים והמשלים של שלמה, אנו מכירים את הספרים 'משלי' ו'שיר השירים', אבל מספר המשלים והשירים בספרים אלו רחוק מהמספרים שהוזכרו. גם אם נתייחס לכל פסוק כמשל או כשיר בפני עצמו, אז במשלי יש כ-900 משלים, ובשיר השירים יש כ-120 שירים.

אפשר לומר שמספרים אלו נאמרו בלשון גוזמה (בדומה לדברי הגמרא: "שלוש מאות מִשלות שועלים היו לו לרבי מאיר", "שלושת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה", ועוד).

אפשר לומר גם שמשלים ושירים רבים של שלמה לא עלו על הכתב והשתכחו לאורך השנים.

משל הקדמוני

דוד, בברחו מפני שאול המלך, כרת את כנף מעילו של שאול במערה וסירב להרגו. כאשר יצא שאול מהמערה והלך לדרכו, יצא אחריו דוד והראה לו מרחוק את כנף המעיל שבידו, וכך אמר לו:

"יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּנְקָמַנִי ה' מִמֶּךָּ, וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ.
כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי: 'מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע',
וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ ".

דוד ציטט פתגם ממשל הקדמוני, וכוונתו: תפקיד הרשעים לעשות רע, ולכן אני, הצדיק לא אפגע בך.

בני העם הקדמוני (או: בני קדם), נקראו על שם מושבם בארצות המזרח, והיו ידועים בחכמתם. על שלמה המלך נאמר שגדלה חכמתו 'מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם', וישעיהו לעג ליועצי פרעה אשר אבדה חכמתם, ואינם יכולים עוד לומר: "בֶּן חֲכָמִים אֲנִי, בֶּן מַלְכֵי קֶדֶם".

מדברי דוד לשאול לומדים אנו שפתגמי הקדמונים היו שגורים בפי העם, אבל כל מה שנשאר לנו מהם, זה הציטוט הבודד ההוא.

 

ספרים נוספים

ספרים נוספים נזכרו בתנ"ך ואיננו יודעים מאומה עליהם.

הספרים 'דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל', ו'דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה', אינם ספר 'דברי הימים' אשר נמצא בתנ"ך שלנו.

על שלמה המלך נאמר שיתר כל דבריו כתובים "עַל סֵפֶר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה".

על הנביאים אחיה השילוני, נתן, גד, שמעיה ועידו, נאמר שכתבו את נבואותיהם בספר, אבל הספר לא נשמר בידינו. אולי דברי הנביאים נתן וגד זהו 'ספר שמואל' הידוע לנו.

ירמיהו הנביא קונן על מות יאשיהו המלך, וכתב את קינותיו בַספר: " וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ… וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל הַקִּינוֹת". אין זה ספר 'איכה', אלא ספר אחר שאבד.

מקל שקד

שקד

מקל שקד, מתוך ויקיפדיה

אחרי מות קורח ועדתו, אסף משה שנים עשר מטות מכל שבטי ישראל, ועל כל מטה כתב את שם השבט. על המטה של שבט לוי כתב משה את שמו של אהרן אחיו. המקלות שנאספו הונחו בקודש הקדשים, ולמחרת פרח המטה של אהרן והוציא פירות.

"וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי, וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים".

מעשה זה הוכיח לבני ישראל שה' בחר בשבט לוי.

נבואת ירמיהו

מקל יבש מעץ שקד מצאנו גם בנבואתו הראשונה של ירמיהו:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ?
וָאֹמַר: מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה.
וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת,
כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ"

ה' שיבח את כושר ההבחנה של ירמיהו: "הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת". אפשר ללמוד מכך שהמקל שראה ירמיהו היה ללא שקדים וללא פרחים, שאם לא כן – מה השבח הגדול? הרי כל אחד יכול לזהות שזהו מקל שקד (רד"ק).

בנבואה זו רמז הקב"ה לירמיהו שאמנם עם ישראל עתיד להיענש על חטאיו – אבל עוד יש תקווה לאחריתו, ויבוא יום והוא עוד יפרח מחדש בארצו. המקל מסמל את העונש ואת המכה, אבל ירמיהו ידע להבחין שמדובר במקל שקד – שבתוכו גנוזים פרחים ופירות שעתידים לפרוץ ממנו.

מקלו של יעקב

מקל שקד נוסף המוכר לנו – מוזכר בסיפור מעשיו של יעקב עם צאן לבן הארמי:

"וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן".

הלוז הוא עץ השקד (אבן עזרא). מקל זה, ליווה את יעקב עוד בברחו מפני עשו אחיו, שהרי יעקב אמר "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה".

בדרכו של יעקב לחרן, עצר בלילה בבית אל אשר עליה נאמר: "וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה", וייתכן שמשם נלקח אותו מקל שליווה את יעקב בעברו בירדן.

כמו המקל שראה ירמיהו – גם מקלו של יעקב מבטא את חולשתו של יעקב בצאתו לגלות הארוכה, אבל בתוך אותו מקל גנוזים כוחות עצומים. בעזרתו הצליח יעקב להגדיל את רכושו, וכעת פרח 'מקלו היבש' של יעקב: "וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת".

נבואת 'מקל השקד' של ירמיהו מבשרת על גלות בבל הקרבה, אשר ה' שוקד עליה לעשותה. בהמשך ספר ירמיהו, גם פריחת השקד מגיעה:

"וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם
לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ,
כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטֹעַ נְאֻם ה'" (ירמיהו לא כז).

בני אהרן ובני עלי

בפרשת שמיני מסופר על מות שני בני אהרן, נדב ואביהוא "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה'". מותם התקבל בתדהמה רבה, והעיב על מעמד חנוכת המשכן.

סיבת מותם התפרשה בפסוק: "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם", אבל בכל זאת רבו הפירושים והמדרשים על פשר המוות הפתאומי הזה. אציין כמה מההסברים הרבים לסיבת מותם:

  • הורו הלכה בפני משה, כמו שכתוב: "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" והכוונה: ללא ציווי של משה.
  • נכנסו למשכן שתויי יין, שהרי הציווי שנסמך לסיפור מיתתם הוא: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד".
  • לא נשאו נשים, מפורש בספר במדבר: "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא… וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם".

משה ניחם את אהרן אחיו ואמר לו: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". פירוש דברי התנחומים הוא: ה' מתקדש בעולם על ידי הקרובים אליו, וכך מתגלה כבודו על כל העם, וזה מראה על גדולת בניך ועל חשיבותם.

בני עלי

בתחילת ספר שמואל, כמה מאות שנים אחרי מות נדב ואביהוא, מסופר על מעלליהם הרעים של חפני ופינחס, שני בניו של עלי הכהן הגדול.

נראה שעל ה'חטאים' שיוחסו לנדב ואביהוא, דווקא הקפידו במשכן שילה.

  • חז"ל מספרים שעלי הכהן כעס כאשר שמואל (הנער הצעיר) הורה הלכה בפניו, ואף רצה להענישו על כך (ברכות לא ע"ב).
  • עלי גער בחנה, אימו של שמואל, כאשר חשד בה שהיא נכנסת למשכן בשכרות, ואמר לה: "עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין? הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ!". חנה הצטדקה וענתה לו: "אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי", ממש כמו לשון התורה: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ".
  • לפחות על פינחס בן עלי אנו יודעים שהיה נשוי, והיו לו בנים.

כמו נדב ואביהוא בני אהרן,  גם שני בני עלי מתו ביום אחד.

הם יצאו יחד עם בני ישראל למלחמה בפלשתים, ונשאו עמם את ארון הברית. הפלשתים הביסו את ישראל, הרגו כ-30 אלף איש, לקחו בשבי את ארון הברית, והרגו בחרב את חפני ופינחס.

כאשר הגיעה לשילה השמועה על התבוסה הקשה, נפל עלי מכסאו ומת, וכלתו אשת פינחס, ילדה בטרם עת ומתה בלידתה. רגע לפני מותה, הספיקה לקרוא לילד בשם: איכבוד, ואמרה: "גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל".

השם 'איכבוד' מזכיר לנו את דברי התנחומים של משה: "וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". משה התכוון לגילוי כבוד ה' על פני העם, ואשת פינחס התכוונה להסתלקות כבודו. בני אהרן מתו סמוך לחנוכת המשכן, ולעומתם, בני עלי מתו סמוך לחורבן המשכן.

לא סופר בספר שמואל מה קרה בעיר שילה לאחר התבוסה, אבל חז"ל אמרו לנו שהמשכן חרב.

ירמיה הנביא הזהיר את עם ישראל שאם לא ישובו מדרכם הרעה, ירושלים תיחרב כמו שילה. על ההשוואה הזו רצו כולם להרוג אותו. אולי אפשר ללמוד מכאן שהפלשתים החריבו את העיר עד היסוד.

בספר תהלים (ע"ח) מתואר ההפסד במלחמה ההיא:

"וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ, אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם.
וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ, וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד צָר.
וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ, וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר.
בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ.
כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ, וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה".

פסוקים אלו מתארים  היטב את מאורעות המלחמה:

  • וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ – נפילת הארון בשבי.
  • וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ – רבבות ההרוגים.
  • כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ – חפני ופינחס.
  • וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה – אשת פינחס, אשר מתה גם היא.

על הפסוק "בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ" אומר רש"י:

"רבותינו דרשוהו על נדב ואביהוא, ואין לבי מתיישב לפרשו כן, שהרי כבר התחיל במשכן שילה".

הפסוק  אכן מתאים לנדב ואביהוא:

'בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ' כנגד: 'וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם'.
'וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ' – רומז על כך שלא נשאו נשים.

אף על פי שפסוקים אלו מתארים את חורבן שילה, הוזכר ביניהם רמז קטן, הפסוק 'בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ', כדי שנוכל לשים לב לדמיון ולניגוד בין בני אהרן לבין בני עלי.

תוף מרים

"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ,
וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ,
בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת"

שירת הים היא שירה ארוכה עם פסוקים מורכבים, וכתובה במבנה מסודר (אריח על גבי לבינה). העיקר בשירת הים הוא התוכן, המילים. לא מוזכר שהשירה נאמרה בליווי נגינה, וגם לא בריקודים.

מיד לאחר שירת הים, מופיעה שירת מרים. שירה קצרה עד מאוד, פסוק אחד בלבד: "שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". גם פסוק זה לקוח מתחילת השירה של משה, וכנראה מרים וכל הנשים חזרו על הפסוק שוב ושוב. העיקר בשירה של מרים הוא השמחה המתפרצת. הנגינה בתופים, והמחולות.

מחולות הם ריקודים, בדרך כלל של נשים, כתוצאה מאירוע משמח. ריקודי המחולות היו מלווים בדרך כלל בנגינת התופים.

אחרי שהיכה דוד את גלית הפלשתי, מסופר:

"וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ,
בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים.
וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת, וַתֹּאמַרְןָ:
הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו".

בִּתּו של יפתח הגלעדי יצאה לקראתו "בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת" אחרי שניצח את בני עמון.

את התוף אפשר לזהות כמעט בוודאות עם כלי ההקשה הנקרא כך בימינו. מסתבר שהנשים היו מכות בתוף בידיהן, ולא בעזרת מקלות.

בנבואת נחום הנביא על כיבוש העיר נינוה, הוא מתאר את שיירת השפחות אשר מלווה את המלכה אל השבי: "וְאַמְהֹתֶיהָ מְנַהֲגוֹת כְּקוֹל יוֹנִים, מְתֹפְפֹת עַל לִבְבֵהֶן". השפחות משמיעות קולות נהמה כשל יונים, ומתופפות בצער על לִבּן.

בספר תהלים נאמר: "קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים, בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת". פירוש הפסוק: המשוררים הולכים בראש השיירה, אחריהם המנגנים, וסביבם נערות מתופפות.

%d7%aa%d7%a3-%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d

תוף מרים (מתוך ויקיפדיה)

האירוס

במשנה (סוף מסכת סוטה) מסופר על הגבָּלות שנקבעו בעם ישראל כדי למעט את השמחה בעקבות מאורעות החורבן.

"בְּפֻלְמוּס שֶׁל אַסְפַּסְיָנוֹס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים, וְעַל הָאֵירוּס".

בעקבות הפורענויות בימי אספסיינוס הרומאי, הוחלט שהחתנים לא יענדו כתר לראשם ביום שמחתם, וגם גזרו שלא לנגן בחתונה באירוס. מהו האירוס? מסבירה הגמרא:

"אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: טַבְלָא דְּחַד פּוּמָא".

הכוונה היא לכלי נגינה מיוחד הדומה לפעמון (טבלא בארמית), ויש לו פתח אחד ליציאת הצליל. הנגינה בו הייתה ערֵבה עד מאוד, וגזרו שלא לנגן בו עוד. ממשיכה הגמרא ומספרת שהאמורא רבה בנו של רב הונא, הכין לחתונת בנו כלי נגינה בשם טַנְבּוּר. בא רב הונא אביו ושבר את הטנבור מפני שהוא דומה לאירוס שנאסר.

רש"י הסביר שהטנבור הוא כלי עגול שמותחים מעליו עור, וכאשר העור מתייבש ונמתח, מכים עליו ומנגנים.

אפשר להבין מכאן שהאירוס היה שילוב של תוף ושל פעמון, ואולי  היה עשוי כמו הכלי הנקרא בימינו 'תוף מרים' (ובשפות אחרות הוא נקרא כיום 'טנבור', או 'טמבור').

%d7%98%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%a8-%d7%90%d7%96-%d7%95%d7%94%d7%99%d7%95%d7%9d

הסמל של חברת 'טמבור', בעבר ובהווה

במסכת כלים אומר רבי יהודה שהאירוס נחשב לכלי ישיבה (לעניין טומאה וטהרה), מפני שהמקוננת יושבת עליו. אפשר ללמוד מכך שכדי לעורר את הבכי בזמן לווית המת, היו המקוננות יושבות על כלי הנגינה ובוכות. דווקא הכלי של השמחה הבוקעת מאליה ושל המחולות, הפך להיות המושב של המקוננת.

בנבואות הנחמה של ירמיהו, יש תקווה לאחרית הכלי הזה. בעקבות בניין הארץ, ישובו הנשים להכות בתופים ולרקוד במחולות בשמחה גדולה:

"עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל,
עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ, וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים".

אחו

"וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר
עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת
יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר,
וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ"

בחלומו של פרעה, הפרות רעו באחו על שפת היאור.

יש שני פירושים למילה 'אחו':

  1. שם של צמח מים מסוים.
  2. מקום צמחייה סבוכה.

אגם

רש"י כותב שהאחו הוא 'אגם'. הוא מבסס את פירושו על הפעם הנוספת שבה מופיע אחו בתנ"ך, בספר איוב:

"הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה?
יִשְׂגֶּה אָחוּ בְלִי מָיִם?".

בפסוק זה האחו מקביל ל'גומא', הצמח אשר גדל בעיקר על שפת היאור. מפסוק זה נראה דווקא שהאחו הוא מין צמח.

גם את המילה 'סוּף' בפסוק "וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר" פירש רש"י: 'באגם'. את פירושו הוא סמך על הפסוק בישעיהו: "קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ".

במקרה זה אי אפשר לומר שהתיבה הונחה בתוך המים, מפני שכתוב בפירוש: "עַל שְׂפַת הַיְאֹר".

כעת כבר אפשר לומר בבטחה שהאגם שאמר רש"י אינו מקווה מים, אלא מקום צמחייה.

צמח הגומא נקרא בספר ישעיהו בשם "אַגְמוֹן" (החלפת אותיות השורש), ומסתבר שיש קשר בין הגומא לאגם.

במסכת שבת מסופר שחכמי נהרדעא לעגו לרב נחמן בר גוריא ואמרו לו: "רבך קטיל קני באגמא הוה?" כלומר: האם רבך היה חותך קנים באגם? האם הוא עסק במלאכה פשוטה זו ולא טרח ללמד אותך מאומה? אפשר להבין מדבריהם שהאגם הוא מקום צמיחת הקנים.

האגם מופיע כמה פעמים בתנ"ך גם כמקור מים:

  • "קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ
    עַל מֵימֵי מִצְרַיִם, עַל נַהֲרֹתָם, עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם"
  • "וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם"
  • "יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם".

אבל אפשר להסביר שהאגם הוא מקור מים דווקא אם יש צמחייה רבה סמוכה לו.

בנבואה על חורבן בבל אמר ירמיהו הנביא: "וְהַמַּעְבָּרוֹת נִתְפָּשׂוּ, וְאֶת הָאֲגַמִּים שָׂרְפוּ בָאֵשׁ".

כוונתו היא שאויבי בבל לא מאפשרים לאיש לברוח. הם חסמו את מעברות המים – מקומות שאפשר לחצות את הנחל ברגל, ושרפו את האגמים – הצמחייה הסבוכה על שפת הנחל, כך שאי אפשר להסתתר שם מפניהם. מכאן ברור שהאגם הוא לא מקור המים, שכן אי אפשר לשרוף מים, אלא דווקא הצמחייה שסביבו.

נחזור לפירוש רש"י: גם ה'אחו' וגם ה'סוּף' הם אגמים, כלומר: מקומות צמחייה על שפת היאור.

אח

אנחנו קוראים לתנור עם אש גלויה 'אח'. את האח אפשר למצוא בתנ"ך רק בסיפור אחד בספר ירמיהו. היה זה בחודש כסלו, בימי יהויקים מלך יהודה.

"וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בֵּית הַחֹרֶף בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי
וְאֶת הָאָח לְפָנָיו מְבֹעָרֶת".

אחד מעבדי יהויקים קרא לפניו נבואות מתוך מגילה שכתב ירמיהו הנביא, והמלך ברוב זעמו, קרע את המגילה והשליך אותה אל האש הבוערת באח.

נחלקו האמוראים בגמרא מה פירוש המילה 'אח'. יש אומרים ש'אח' זה ענפי ערבה ('אחוונא' בארמית), ויש אומרים ש'אח' אלו עצים שבוערים יחד, באחווה.

את שני הפירושים האלו אפשר לומר גם על האחו בחלומו של פרעה: או שהפרות רעו בין עצי הערבה אשר צומחת על שפת היאור, או שהאחו זה מלשון 'אחווה', סבך של צמחי נחל שגדלים יחד, בערבוביה.

עוד אפשר לומר, שהמילה 'אחו' רומזת על האחווה בין בני האדם כאשר יש שפע בעולם. בתקופות רעב לעומת זאת, 'איש את רעהו חיים בלעו', כמו הפרות הדקות אשר בלעו את חברותיהן.

על ימי הרעב אמר ירמיהו הנביא:

"אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ,
וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ".

על ימי השבע אמר זכריה הנביא:

"תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ
אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה".

כנפי נשרים

"כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ".

בשירת האזינו מתואר כיצד מעביר הנשר את גוזליו לקן אחר, בארבעה שלבים:

  • הנשר מעיר את הקן וקורא לגוזליו ממרחק.
  • מרחף מעל הגוזלים ונוחת בעדינות עליהם.
  • אוחז בגוזלים.
  • נושא אותם בכנפיו אל הקן החדש.

הנשר מתואר כאן כחיה אשר מתנהגת בעדינות עם צאצאיה ושומרת עליהם.

תיאור זה הוא משל ליציאת עם ישראל מארץ מצרים. גם יציאת מצרים הייתה מדורגת. בהתחלה בני ישראל 'התעוררו' ושמעו שהם עתידים להיגאל, אחר כך ראו את גילוי השכינה ואת המופתים במצרים, ורק אחר כך הוציאם ה' אל המדבר.

כאשר הגיעו בני ישראל אל מדבר סיני, נאמר להם: 'וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי'.

מאת Markel Olano, goierritarra1 - originally posted to Flickr as DSC_4133b, CC BY-SA 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=6405071

נשר מקראי – מתוך ויקיפדיה

הנשר נוהג לבנות את קִנּוֹ בין הסלעים בהרים הגבוהים, כפי שאומר הנביא עובדיה: 'אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ'.

בספר איוב מופיע תיאור נוסף של חיי הנשר:

'אִם עַל פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר, וְכִי יָרִים קִנּוֹ.
סֶלַע יִשְׁכֹּן וְיִתְלֹנָן, עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה.
מִשָּׁם חָפַר אֹכֶל, לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ.
וְאֶפְרֹחָו יְעַלְעוּ דָם, וּבַאֲשֶׁר חֲלָלִים שָׁם הוּא'.

ממרומי ההרים הנשר חופר (מחפש) פגרים וחללים, ואפרוחיו גומעים את דם הבשר שהוא מביא להם.

אחרי שהנשר מזהה את האוכל, הוא דואה לעברו במהירות: 'כְּנֶשֶׁר יָטוּשׂ (שי"ן שמאלית) עֲלֵי אֹכֶל' (פסוק זה הוא המקור למילה 'טיסה').

דאיית הנשר מופיעה גם כמשל לניצחון במלחמה. בפסוקי הפורענות בפרשת כי-תבוא נאמר: 'יִשָּׂא ה' עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ, כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר', ובנבואת ירמיהו נאמר: 'הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יִדְאֶה וּפָרַשׂ כְּנָפָיו אֶל מוֹאָב'. במגילת איכה מקונן ירמיהו: 'קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם, עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ'.

כנפיו של הנשר מכוסות בנוצות רבות ומרשימות, כפי שמתאר יחזקאל: 'הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל, גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם, אֶרֶךְ הָאֵבֶר, מָלֵא הַנּוֹצָה אֲשֶׁר לוֹ הָרִקְמָה'. ישעיה הנביא אומר: 'וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים'.

בספר דניאל, מסופר על נבוכדנצר המלך שנטרפה דעתו, והוא עזב את מלכותו לתקופה ממושכת והיה חי בין חיות הארץ 'עַד דִּי שַׂעְרֵהּ כְּנִשְׁרִין רְבָה' (עד ששערותיו האריכו כשערות הנשר).

שלא כמו הכנפיים, על ראשו של הנשר אין כלל נוצות. הנביא מיכה אומר: 'הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר'. ייתכן ששמו של הנשר הוא מלשון 'נשירה' על שם ראשו הקרֵחַ.

%d7%9b%d7%a0%d7%a4%d7%99-%d7%a0%d7%a9%d7%a8%d7%99%d7%9d

מבצע כנפי נשרים – מתוך ויקיפדיה

לא תתגודדו

"בָּנִים אַתֶּם, לַה' אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת".

התורה אוסרת על בני ישראל את מנהגי האבל שהיו נפוצים בקרב אומות העולם: מריטת השערות ופציעת הגוף.

כבר בחומש ויקרא הוזכרו האיסורים האלו: 'וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם', וגם באזהרה מיוחדת לכוהנים: 'לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם… וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת'.

באיסורים אלו, התורה הרחיקה את עם ישראל ממנהגי גויים ומטקסיהם. אפשר גם ללמוד מכאן שעל פי התורה – אסור לאדם להתאבל על מת יותר מדי עד כדי כך שיפגע בעצמו מרוב צער (רמב"ן).

רש"י כותב שטעם האיסור הוא מפני שאנחנו בנים לה' אלהינו, ואין ראי לנו להיות פצועים ומרוטי שיער.

 

איסור פציעת הגוף היה נהוג בטקסי עבודות אלילים, גם לא כביטוי של צער. בסיפור של אליהו וכוהני הבעל בהר הכרמל, התגודדו כוהני הבעל ופצעו את גופם: 'וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים, עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם'.

 

התגודדות היא מלשון פציעה וחיתוך. נבוכדנצר מלך בבל ראה בחלומו עץ פרי גדול עד מאוד, ומלאך שירד משמים הכריז: 'גֹּדּוּ אִילָנָא!', כלומר: כִּרתו את העץ!

בספר תהילים כתוב: 'תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶהָ' והפירוש הוא: החרישות באדמה יתמלאו בגשם. המילה  'תלמיה' מקבילה למילה 'גדודיה', מפני שהאדמה החרושה נראית כאילו גדדו אותה ופצעוה.

על הפסוק 'לא תתגודדו' דרשו חז"ל: 'לא תעשו אגודות אגודות'. מדבריהם אפשר ללמוד שאסור לנהוג במקום אחד במנהגים שונים. המילה 'תתגודדו' מתפרשת מלשון אגודה (חבורה), או גדוּד. גדוד מופיע בכל התורה פעם אחת בלבד, בברכת יעקב לשבט גד: 'גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ, וְהוּא יָגֻד עָקֵב'. בפסוק זה בולטת מאוד תופעת 'לשון נופל על לשון', במשמעויות שונות. גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ – אנשי שבט גד ייצאו למלחמה בגדודים מאורגנים (או שגדודי אויבים יתקפו אותם), וְהוּא יָגֻד עָקֵב – הם יכו את אויביהם ויזנבו בעקב מחניהם.

 

למרות איסור התורה, אפשר לראות שמנהגי אבלות כאלו היו מצויים גם בקרב עם ישראל.
ירמיהו הנביא אומר:

"וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת,
לֹא יִקָּבֵרוּ, וְלֹא יִסְפְּדוּ לָהֶם,
וְלֹא יִתְגֹּדַד, וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם".

נבואה קשה זו נאמרה לפני חורבן בית המקדש הראשון, ובתקופה זו היו נוהגים בני ישראל את מנהגי האבל של הגויים. ירמיהו התנבא עליהם ואמר שגם את טקסי האֵבל אשר הם עושים שלא כדין – לא יהיה להם פנאי לעשות מרוב קשיי המלחמה והחורבן.

עמוס הנביא אומר: 'וְהַעֲלֵיתִי עַל כָּל מָתְנַיִם שָׂק, וְעַל כָּל רֹאשׁ קָרְחָה, וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד'. אֵבל יחיד הוא אֵבל על בן יחיד שמת, אשר אין גבול לצער שכזה, ומרוב צער היו האנשים מקריחים את ראשיהם על אף האיסור. בספר זכריה כתוב: 'וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר'.

גם איוב נהג כך לאחר ששמע על מות בניו ובנותיו: 'וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ, וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ'.

הנביא מיכה מזכיר בדבריו גם את מנהג הקרחה, וגם את הגדידה:
'קָרְחִי וָגֹזִּי עַל בְּנֵי תַּעֲנוּגָיִךְ, הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר כִּי גָלוּ מִמֵּךְ', ובהמשך דבריו: 'עַתָּה תִּתְגֹּדְדִי בַת גְּדוּד'.

 

יש מפרשים שאיסור הקרחה והגדידה קיים דווקא אם זה על צער של מוות, אבל על צער אחר – אין איסור.

ישעיה  הנביא אומר: 'וַיִּקְרָא ה'… בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי, וּלְמִסְפֵּד, וּלְקָרְחָה, וְלַחֲגֹר שָׂק'. אין מדובר כאן במנהגי אבל על מוות, אלא במעשים שנועדו לעורר את עם ישראל לחזור בתשובה.

עזרא הסופר נהג גם הוא כמה ממנהגי האבל מרוב צער על נישואי התערובת בין ישראל לגויים: 'וּכְשָׁמְעִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, קָרַעְתִּי אֶת בִּגְדִי וּמְעִילִי, וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי וּזְקָנִי, וָאֵשְׁבָה מְשׁוֹמֵם'.

בספר ירמיה  מסופר שכחודשיים אחרי חורבן המקדש הראשון, עלו לירושלים 'אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן, שְׁמֹנִים אִישׁ, מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים, וּמִתְגֹּדְדִים'. האנשים האלו לא ידעו שבית המקדש נחרב, ובאמצע הדרך הגיעה השמועה לאזניהם, אז קרעו את בגדיהם והתגודדו. גם במקרה זה, ההתגודדות לא הייתה על צער של מוות, אלא על החורבן.

במסכת סנהדרין (דף ס"ח ע"א) מסופר שאחרי  מות רבי אליעזר, הלך רבי עקיבא מקיסריה ללוד, והיה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ. בעלי התוספות כתבו שם שרבי עקיבא לא עבר בזה על איסור, מפני שהוא הצטער על תורתו של רבי אליעזר שאבדה.

רבי עקיבא צעק: 'אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו! הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן!', כלומר: יש לי עוד שאלות רבות, ועכשיו אין את מי לשאול. רואים מכאן שאכן הצער היה על אבדן חכמתו של רבי אליעזר, ולכן לא היה איסור במעשיו.