"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ,
וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ,
בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת"

שירת הים היא שירה ארוכה עם פסוקים מורכבים, וכתובה במבנה מסודר (אריח על גבי לבינה). העיקר בשירת הים הוא התוכן, המילים. לא מוזכר שהשירה נאמרה בליווי נגינה, וגם לא בריקודים.

מיד לאחר שירת הים, מופיעה שירת מרים. שירה קצרה עד מאוד, פסוק אחד בלבד: "שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". גם פסוק זה לקוח מתחילת השירה של משה, וכנראה מרים וכל הנשים חזרו על הפסוק שוב ושוב. העיקר בשירה של מרים הוא השמחה המתפרצת. הנגינה בתופים, והמחולות.

מחולות הם ריקודים, בדרך כלל של נשים, כתוצאה מאירוע משמח. ריקודי המחולות היו מלווים בדרך כלל בנגינת התופים.

אחרי שהיכה דוד את גלית הפלשתי, מסופר:

"וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ,
בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים.
וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת, וַתֹּאמַרְןָ:
הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו".

בִּתּו של יפתח הגלעדי יצאה לקראתו "בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת" אחרי שניצח את בני עמון.

את התוף אפשר לזהות כמעט בוודאות עם כלי ההקשה הנקרא כך בימינו. מסתבר שהנשים היו מכות בתוף בידיהן, ולא בעזרת מקלות.

בנבואת נחום הנביא על כיבוש העיר נינוה, הוא מתאר את שיירת השפחות אשר מלווה את המלכה אל השבי: "וְאַמְהֹתֶיהָ מְנַהֲגוֹת כְּקוֹל יוֹנִים, מְתֹפְפֹת עַל לִבְבֵהֶן". השפחות משמיעות קולות נהמה כשל יונים, ומתופפות בצער על לִבּן.

בספר תהלים נאמר: "קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים, בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת". פירוש הפסוק: המשוררים הולכים בראש השיירה, אחריהם המנגנים, וסביבם נערות מתופפות.

האירוס

במשנה (סוף מסכת סוטה) מסופר על הגבָּלות שנקבעו בעם ישראל כדי למעט את השמחה בעקבות מאורעות החורבן.

"בְּפֻלְמוּס שֶׁל אַסְפַּסְיָנוֹס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים, וְעַל הָאֵירוּס".

בעקבות הפורענויות בימי אספסיינוס הרומאי, הוחלט שהחתנים לא יענדו כתר לראשם ביום שמחתם, וגם גזרו שלא לנגן בחתונה באירוס. מהו האירוס? מסבירה הגמרא:

"אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: טַבְלָא דְּחַד פּוּמָא".

הכוונה היא לכלי נגינה מיוחד הדומה לפעמון (טבלא בארמית), ויש לו פתח אחד ליציאת הצליל. הנגינה בו הייתה ערֵבה עד מאוד, וגזרו שלא לנגן בו עוד. ממשיכה הגמרא ומספרת שהאמורא רבה בנו של רב הונא, הכין לחתונת בנו כלי נגינה בשם טַנְבּוּר. בא רב הונא אביו ושבר את הטנבור מפני שהוא דומה לאירוס שנאסר.

רש"י הסביר שהטנבור הוא כלי עגול שמותחים מעליו עור, וכאשר העור מתייבש ונמתח, מכים עליו ומנגנים.

אפשר להבין מכאן שהאירוס היה שילוב של תוף ושל פעמון, ואולי  היה עשוי כמו הכלי הנקרא בימינו 'תוף מרים' (ובשפות אחרות הוא נקרא כיום 'טנבור', או 'טמבור').

במסכת כלים אומר רבי יהודה שהאירוס נחשב לכלי ישיבה (לעניין טומאה וטהרה), מפני שהמקוננת יושבת עליו. אפשר ללמוד מכך שכדי לעורר את הבכי בזמן לווית המת, היו המקוננות יושבות על כלי הנגינה ובוכות. דווקא הכלי של השמחה הבוקעת מאליה ושל המחולות, הפך להיות המושב של המקוננת.

בנבואות הנחמה של ירמיהו, יש תקווה לאחרית הכלי הזה. בעקבות בניין הארץ, ישובו הנשים להכות בתופים ולרקוד במחולות בשמחה גדולה:

"עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל,
עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ, וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים".

"וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר
עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת
יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר,
וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ"

בחלומו של פרעה, הפרות רעו באחו על שפת היאור.

יש שני פירושים למילה 'אחו':

1. שם של צמח מים מסוים.
2. מקום צמחייה סבוכה.

אגם

רש"י כותב שהאחו הוא 'אגם'. הוא מבסס את פירושו על הפעם הנוספת שבה מופיע אחו בתנ"ך, בספר איוב:

"הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה?
יִשְׂגֶּה אָחוּ בְלִי מָיִם?".

בפסוק זה האחו מקביל ל'גומא', הצמח אשר גדל בעיקר על שפת היאור. מפסוק זה נראה דווקא שהאחו הוא מין צמח.

גם את המילה 'סוּף' בפסוק "וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר" פירש רש"י: 'באגם'. את פירושו הוא סמך על הפסוק בישעיהו: "קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ".

במקרה זה אי אפשר לומר שהתיבה הונחה בתוך המים, מפני שכתוב בפירוש: "עַל שְׂפַת הַיְאֹר".

כעת כבר אפשר לומר בבטחה שהאגם שאמר רש"י אינו מקווה מים, אלא מקום צמחייה.

צמח הגומא נקרא בספר ישעיהו בשם "אַגְמוֹן" (החלפת אותיות השורש), ומסתבר שיש קשר בין הגומא לאגם.

במסכת שבת מסופר שחכמי נהרדעא לעגו לרב נחמן בר גוריא ואמרו לו: "רבך קטיל קני באגמא הוה?" כלומר: האם רבך היה חותך קנים באגם? האם הוא עסק במלאכה פשוטה זו ולא טרח ללמד אותך מאומה? אפשר להבין מדבריהם שהאגם הוא מקום צמיחת הקנים.

האגם מופיע כמה פעמים בתנ"ך גם כמקור מים:

• "קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ
  עַל מֵימֵי מִצְרַיִם, עַל נַהֲרֹתָם, עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם"
• "וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם"
• "יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם".

אבל אפשר להסביר שהאגם הוא מקור מים דווקא אם יש צמחייה רבה סמוכה לו.

בנבואה על חורבן בבל אמר ירמיהו הנביא: "וְהַמַּעְבָּרוֹת נִתְפָּשׂוּ, וְאֶת הָאֲגַמִּים שָׂרְפוּ בָאֵשׁ".

כוונתו היא שאויבי בבל לא מאפשרים לאיש לברוח. הם חסמו את מעברות המים – מקומות שאפשר לחצות את הנחל ברגל, ושרפו את האגמים – הצמחייה הסבוכה על שפת הנחל, כך שאי אפשר להסתתר שם מפניהם. מכאן ברור שהאגם הוא לא מקור המים, שכן אי אפשר לשרוף מים, אלא דווקא הצמחייה שסביבו.

נחזור לפירוש רש"י: גם ה'אחו' וגם ה'סוּף' הם אגמים, כלומר: מקומות צמחייה על שפת היאור.

אח

אנחנו קוראים לתנור עם אש גלויה 'אח'. את האח אפשר למצוא בתנ"ך רק בסיפור אחד בספר ירמיהו. היה זה בחודש כסלו, בימי יהויקים מלך יהודה.

"וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בֵּית הַחֹרֶף בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי
וְאֶת הָאָח לְפָנָיו מְבֹעָרֶת".

אחד מעבדי יהויקים קרא לפניו נבואות מתוך מגילה שכתב ירמיהו הנביא, והמלך ברוב זעמו, קרע את המגילה והשליך אותה אל האש הבוערת באח.

נחלקו האמוראים בגמרא מה פירוש המילה 'אח'. יש אומרים ש'אח' זה ענפי ערבה ('אחוונא' בארמית), ויש אומרים ש'אח' אלו עצים שבוערים יחד, באחווה.

את שני הפירושים האלו אפשר לומר גם על האחו בחלומו של פרעה: או שהפרות רעו בין עצי הערבה אשר צומחת על שפת היאור, או שהאחו זה מלשון 'אחווה', סבך של צמחי נחל שגדלים יחד, בערבוביה.

עוד אפשר לומר, שהמילה 'אחו' רומזת על האחווה בין בני האדם כאשר יש שפע בעולם. בתקופות רעב לעומת זאת, 'איש את רעהו חיים בלעו', כמו הפרות הדקות אשר בלעו את חברותיהן.

על ימי הרעב אמר ירמיהו הנביא:

"אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ,
וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ".

על ימי השבע אמר זכריה הנביא:

"תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ
אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה".

"כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ".

בשירת האזינו מתואר כיצד מעביר הנשר את גוזליו לקן אחר, בארבעה שלבים:

• הנשר מעיר את הקן וקורא לגוזליו ממרחק.
• מרחף מעל הגוזלים ונוחת בעדינות עליהם.
• אוחז בגוזלים.
• נושא אותם בכנפיו אל הקן החדש.

הנשר מתואר כאן כחיה אשר מתנהגת בעדינות עם צאצאיה ושומרת עליהם.

תיאור זה הוא משל ליציאת עם ישראל מארץ מצרים. גם יציאת מצרים הייתה מדורגת. בהתחלה בני ישראל 'התעוררו' ושמעו שהם עתידים להיגאל, אחר כך ראו את גילוי השכינה ואת המופתים במצרים, ורק אחר כך הוציאם ה' אל המדבר.

כאשר הגיעו בני ישראל אל מדבר סיני, נאמר להם: 'וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי'.

הנשר נוהג לבנות את קִנּוֹ בין הסלעים בהרים הגבוהים, כפי שאומר הנביא עובדיה: 'אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ'.

בספר איוב מופיע תיאור נוסף של חיי הנשר:

'אִם עַל פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר, וְכִי יָרִים קִנּוֹ.
סֶלַע יִשְׁכֹּן וְיִתְלֹנָן, עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה.
מִשָּׁם חָפַר אֹכֶל, לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ.
וְאֶפְרֹחָו יְעַלְעוּ דָם, וּבַאֲשֶׁר חֲלָלִים שָׁם הוּא'.

ממרומי ההרים הנשר חופר (מחפש) פגרים וחללים, ואפרוחיו גומעים את דם הבשר שהוא מביא להם.

אחרי שהנשר מזהה את האוכל, הוא דואה לעברו במהירות: 'כְּנֶשֶׁר יָטוּשׂ (שי"ן שמאלית) עֲלֵי אֹכֶל' (פסוק זה הוא המקור למילה 'טיסה').

דאיית הנשר מופיעה גם כמשל לניצחון במלחמה. בפסוקי הפורענות בפרשת כי-תבוא נאמר: 'יִשָּׂא ה' עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ, כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר', ובנבואת ירמיהו נאמר: 'הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יִדְאֶה וּפָרַשׂ כְּנָפָיו אֶל מוֹאָב'. במגילת איכה מקונן ירמיהו: 'קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם, עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ'.

כנפיו של הנשר מכוסות בנוצות רבות ומרשימות, כפי שמתאר יחזקאל: 'הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל, גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם, אֶרֶךְ הָאֵבֶר, מָלֵא הַנּוֹצָה אֲשֶׁר לוֹ הָרִקְמָה'. ישעיה הנביא אומר: 'וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים'.

בספר דניאל, מסופר על נבוכדנצר המלך שנטרפה דעתו, והוא עזב את מלכותו לתקופה ממושכת והיה חי בין חיות הארץ 'עַד דִּי שַׂעְרֵהּ כְּנִשְׁרִין רְבָה' (עד ששערותיו האריכו כשערות הנשר).

שלא כמו הכנפיים, על ראשו של הנשר אין כלל נוצות. הנביא מיכה אומר: 'הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר'. ייתכן ששמו של הנשר הוא מלשון 'נשירה' על שם ראשו הקרֵחַ.

"בָּנִים אַתֶּם, לַה' אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת".

התורה אוסרת על בני ישראל את מנהגי האבל שהיו נפוצים בקרב אומות העולם: מריטת השערות ופציעת הגוף.

כבר בחומש ויקרא הוזכרו האיסורים האלו: 'וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם', וגם באזהרה מיוחדת לכוהנים: 'לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם… וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת'.

באיסורים אלו, התורה הרחיקה את עם ישראל ממנהגי גויים ומטקסיהם. אפשר גם ללמוד מכאן שעל פי התורה – אסור לאדם להתאבל על מת יותר מדי עד כדי כך שיפגע בעצמו מרוב צער (רמב"ן).

רש"י כותב שטעם האיסור הוא מפני שאנחנו בנים לה' אלהינו, ואין ראי לנו להיות פצועים ומרוטי שיער.

 

איסור פציעת הגוף היה נהוג בטקסי עבודות אלילים, גם לא כביטוי של צער. בסיפור של אליהו וכוהני הבעל בהר הכרמל, התגודדו כוהני הבעל ופצעו את גופם: 'וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים, עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם'.

 

התגודדות היא מלשון פציעה וחיתוך. נבוכדנצר מלך בבל ראה בחלומו עץ פרי גדול עד מאוד, ומלאך שירד משמים הכריז: 'גֹּדּוּ אִילָנָא!', כלומר: כִּרתו את העץ!

בספר תהילים כתוב: 'תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶהָ' והפירוש הוא: החרישות באדמה יתמלאו בגשם. המילה  'תלמיה' מקבילה למילה 'גדודיה', מפני שהאדמה החרושה נראית כאילו גדדו אותה ופצעוה.

על הפסוק 'לא תתגודדו' דרשו חז"ל: 'לא תעשו אגודות אגודות'. מדבריהם אפשר ללמוד שאסור לנהוג במקום אחד במנהגים שונים. המילה 'תתגודדו' מתפרשת מלשון אגודה (חבורה), או גדוּד. גדוד מופיע בכל התורה פעם אחת בלבד, בברכת יעקב לשבט גד: 'גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ, וְהוּא יָגֻד עָקֵב'. בפסוק זה בולטת מאוד תופעת 'לשון נופל על לשון', במשמעויות שונות. גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ – אנשי שבט גד ייצאו למלחמה בגדודים מאורגנים (או שגדודי אויבים יתקפו אותם), וְהוּא יָגֻד עָקֵב – הם יכו את אויביהם ויזנבו בעקב מחניהם.

 

למרות איסור התורה, אפשר לראות שמנהגי אבלות כאלו היו מצויים גם בקרב עם ישראל.
ירמיהו הנביא אומר:

"וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת,
לֹא יִקָּבֵרוּ, וְלֹא יִסְפְּדוּ לָהֶם,
וְלֹא יִתְגֹּדַד, וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם".

נבואה קשה זו נאמרה לפני חורבן בית המקדש הראשון, ובתקופה זו היו נוהגים בני ישראל את מנהגי האבל של הגויים. ירמיהו התנבא עליהם ואמר שגם את טקסי האֵבל אשר הם עושים שלא כדין – לא יהיה להם פנאי לעשות מרוב קשיי המלחמה והחורבן.

עמוס הנביא אומר: 'וְהַעֲלֵיתִי עַל כָּל מָתְנַיִם שָׂק, וְעַל כָּל רֹאשׁ קָרְחָה, וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד'. אֵבל יחיד הוא אֵבל על בן יחיד שמת, אשר אין גבול לצער שכזה, ומרוב צער היו האנשים מקריחים את ראשיהם על אף האיסור. בספר זכריה כתוב: 'וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר'.

גם איוב נהג כך לאחר ששמע על מות בניו ובנותיו: 'וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ, וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ'.

הנביא מיכה מזכיר בדבריו גם את מנהג הקרחה, וגם את הגדידה:
'קָרְחִי וָגֹזִּי עַל בְּנֵי תַּעֲנוּגָיִךְ, הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר כִּי גָלוּ מִמֵּךְ', ובהמשך דבריו: 'עַתָּה תִּתְגֹּדְדִי בַת גְּדוּד'.

 

יש מפרשים שאיסור הקרחה והגדידה קיים דווקא אם זה על צער של מוות, אבל על צער אחר – אין איסור.

ישעיה  הנביא אומר: 'וַיִּקְרָא ה'… בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי, וּלְמִסְפֵּד, וּלְקָרְחָה, וְלַחֲגֹר שָׂק'. אין מדובר כאן במנהגי אבל על מוות, אלא במעשים שנועדו לעורר את עם ישראל לחזור בתשובה.

עזרא הסופר נהג גם הוא כמה ממנהגי האבל מרוב צער על נישואי התערובת בין ישראל לגויים: 'וּכְשָׁמְעִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, קָרַעְתִּי אֶת בִּגְדִי וּמְעִילִי, וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי וּזְקָנִי, וָאֵשְׁבָה מְשׁוֹמֵם'.

בספר ירמיה  מסופר שכחודשיים אחרי חורבן המקדש הראשון, עלו לירושלים 'אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן, שְׁמֹנִים אִישׁ, מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים, וּמִתְגֹּדְדִים'. האנשים האלו לא ידעו שבית המקדש נחרב, ובאמצע הדרך הגיעה השמועה לאזניהם, אז קרעו את בגדיהם והתגודדו. גם במקרה זה, ההתגודדות לא הייתה על צער של מוות, אלא על החורבן.

במסכת סנהדרין (דף ס"ח ע"א) מסופר שאחרי  מות רבי אליעזר, הלך רבי עקיבא מקיסריה ללוד, והיה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ. בעלי התוספות כתבו שם שרבי עקיבא לא עבר בזה על איסור, מפני שהוא הצטער על תורתו של רבי אליעזר שאבדה.

רבי עקיבא צעק: 'אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו! הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן!', כלומר: יש לי עוד שאלות רבות, ועכשיו אין את מי לשאול. רואים מכאן שאכן הצער היה על אבדן חכמתו של רבי אליעזר, ולכן לא היה איסור במעשיו.

מולך והעברה באש

שני איסורים הוזכרו בתורה: איסור העברת ילדים למולך, ואיסור העברת ילדים באש:

• 'וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ' (ויקרא י"ח כ"א).
• 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ' (דברים י"ח י).

רבים נוטים לומר שמדובר באותה עבודה אסורה: העברת ילדים דרך מדורת אש לכבוד 'המולך', האליל.

הגמרא (סנהדרין סד ע"ב) מחברת גם היא את האיסורים בגזירה שווה, ואף מתארת את צורת העבודה הזו: שורת לבֵנים באמצע ושתי מדורות של אש משני הצדדים, ומעבירים את הילד על הלבנים בין המדורות.

ומה שלום הילד? התנאים נחלקו מה דינו של אדם שהעביר את עצמו באש, אם חייב או פטור. אם המעביר את עצמו מסוגל לתת את הדין על מעשיו זו הוכחה שעבודת המולך הכתובה בתורה לא גורמת למות הילד.

משה מזהיר את בני ישראל להתרחק מתועבות יושבי הארץ, ואומר עליהם: 'כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם'. רואים מכאן שהייתה גם עבודה הכוללת שריפה ממשית, ולא רק העברה.

בספרי הנביאים, מוזכרת עבודת המולך ביחד עם  שריפה באש, וככל הנראה במהלך השנים התערבבה עבודת המולך הכוללת העברה בלבד עם עבודות אחרות שבהן שורפים  למוות.

עמי הארץ שהתיישבו בשטחי ממלכת ישראל הכבושה היו עובדים את אליליהם כהרגלם. בספר מלכים מסופר על כל העמים ועבודותיהם: '…וְהַסְפַרְוִים שֹׁרְפִים אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם'. שמות האלילים מזכירים את שמו של המולך, והעבודה כוללת שריפה ממשית.

גם אחז ומנשה מלכי יהודה העבירו את בניהם באש.

על אחז נאמר: 'וְהוּא הִקְטִיר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם וַיַּבְעֵר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ'. אותיות השורש התחלפו, והעברה באש הפכה להבערה, כלומר: שריפה ממש. חז"ל אומרים שאשת אחז הצילה את חיי בנה (חזקיהו המלך לעתיד) ומרחה את עורו בסלמנדרה (שרץ שדמו עמיד באש).

ירמיהו מתנבא על בני ישראל ש'בָּנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ'. במקום אחר הוא אומר: 'וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ'. רואים מכאן שבגיא בן הינום עורבבו יחד גילולים רבים: מולך, בעל ושריפת אדם.

העונש שמנבא ירמיהו לעובדי האלילים הוא: 'לֹא יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן הִנֹּם, כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה. וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם'. כלומר: גיא בן הינום יהפוך למקום קבורה לכל ההרוגים.

 

אלוהי עמון

שמו של המולך הגיע ככל הנראה מהמילה מלך, והשתנה כדי לא לחלוק כבוד לעבודה זרה.

דומָה לו העבודה הנקראת בדברי ירמיהו: 'מְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם'. הכתיב החסר רומז על כך ששמה המקורי היה 'מַלְכַּת הַשָּׁמַיִם' (אולי כוכב נוגה), והשם השתנה לגנאי.

בני עמון עבדו אליל בשם 'מִלְכּוֹם': 'מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים' (מלכים א' י"א ה), וכעבור שני פסוקים הוא נקרא: 'מֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן'.

דוד המלך נלחם בבני עמון וניצח אותם. לאחר המלחמה, לקח דוד מהשלל כתר זהב מפואר וכבד: 'וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד'. יש מפרשים שהיה זה הכתר של מלך עמון, אבל רבו המפרשים שאומרים שהיה זה קישוט לאליל מִלכום, המולך.

דוד לקח בשבי את חיילי מלך עמון והענישם באכזריות:

'וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא,
וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל,
וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן (כתיב: במלכן).
וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן'.

יש האומרים שדוד העביד אותם בחציבת אבנים לבניין ובהכנת לבנים במלבן (דעת מקרא), אבל רוב הפרשנים מסבירים שדוד הענישם והרג אותם במיתות משונות, ועלינו להסביר מה ראה דוד לעשות להם כך.

לפי כתיב הפסוק, דוד 'העביר אותם במלכן', ביטוי דומה להפליא ל'העברה למולך'. לפי הקריאה המסורה בידינו, היה זה מַלְבֵּן (מקום ייצור לבנים). לפי זה נוכל לומר שבמקום ייצור הלבנים העביר דוד את בני עמון באש, וראינו כבר שלפי דברי חז"ל העבודה התבצעה מעל שורת לבנים.

כמו שירמיהו מנבא שעובדי המולך ימותו בגיא בן הינום, מקום העבודה, כך העניש דוד את העמונים, עובדי המולך, והרג אותם במקום עבודת אלוהיהם.

 

איסור נישואי נכרייה

איסור העברה למולך מוזכר בתורה באמצע פרשת העריות ואיסורי הביאה.

יש לשאול: אם כוונת התורה היא לאסור עלינו את עבודת האליל 'מולך', מדוע נכתב פסוק זה כחלק מדיני עריות?

מחבר 'תרגום יונתן' על התורה פירש את הפסוק הזה כך (מתורגם בחזרה לעברית): 'מזרעך לא תיתן לבת הגויים לעבר אותה לעבודה זרה'. לפי דבריו, איסור העברה למולך הוא איסור ללדת ילד מאישה שאיננה בת ישראל, והילד יגדל לעבוד עבודה זרה.

בבתי כנסת שבהם נוהגים לתרגם את קריאת התורה לארמית, אם יתבלבל המתרגם ויקרא את תרגום יונתן לפסוק זה במקום את תרגום אונקלוס, תתעורר בבית הכנסת מהומה גדולה.

המשנה אומרת (מגילה ד ט): "הָאוֹמֵר: 'מִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ – וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְאַעְבָּרָא בְּאַרְמָיוּתָא' מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ בִּנְזִיפָה".

כוונת המשנה היא שכל מי שמסביר לציבור שאיסור העברה המולך הוא איסור לעבֵּר אישה ארמית – יש להשתיקו ולגעור בו.

הסיבה שבגללה גוערים במתרגם היא לא מפני שהפירוש איננו נכון, שהרי התרגום אומר כך בפירוש וגם הפסוק נכתב ברצף של איסורי חתונה וביאות אסורות, אלא שחוששים שמא השומעים יפרשו את דבריו לא נכון ויאמרו 'אישה ארמית – אסורה, אישה אחרת – מותרת'. אולי  גם יטעו לומר שאין איסור חתונה עם אישה שאיננה עובדת את המולך או שאיננה עובדת כלל עבודה זרה.

כמובן שגם לפי הסבר זה, איסור העברה באש (שהוזכר במקומות אחרים) עדיין בממקומו עומד.

"וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ".

קרבן העוף

תורים ובני יונה, שני מיני ציפורים הם.

בני היונה הם זוג גוזלי יונה קטנים, ותורים הם עופות הדומים ליונה וחיים בטבע.

קרבנות העוף מוקרבים בדרך כלל בזוגות: שני בני יונה קטנים, או שני תורים גדולים.

תורים ויונים ידועים כעופות מונוגמיים (נשארים נאמנים לבני זוגם).

בדרך כלל מטילות היונים בקן שלהן שתי ביצים בלבד.

התורים כשרים להקרבה רק בבגרותם והיונים רק בקטנותם, ולפי זה נראה שבני יונה מוקרבים 'אחים' שגדלים יחד בקן, ותורים מוקרבים זוג 'נשוי', זכר ונקבה.

התורה אומרת 'שְׁתֵּי תֹרִים' בלשון נקבה, כדי ללמד אותנו שבעופות אין זה משנה אם הקרבן הוא זכר או נקבה (על פי הרד"ק).

בכל מקום בתורה מוזכרים התורים לפני בני היונה, שמפני גודלם – מובחרים הם יותר לקרבן. רק בקרבן היולדת הוקדם בן היונה לתור: "וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת", שמפני שהיולדת מקריבה רק ציפור אחת, עדיף להקריב גוזל קטן שעדיין לא בחר לו את בת זוגו, ולא להקריב תור בוגר ולהפריד בין הזכר לנקבה (על פי בעל הטורים).

תורים בתנ"ך

התור מוזכר לראשונה בברית בין הבתרים: "עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ, וְתֹר, וְגוֹזָל". אונקלוס תרגם שהכוונה לתור ולבן יונה, ובעקבותיו הסבירו כך רוב הפרשנים.

ירמיה הנביא אמר: "גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ, וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה", ומדבריו אפשר להבין שהתור הוא עוף הנודד במועדים קבועים.

בשיר השירים מתואר בוא האביב, שלב אחרי שלב:

"כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר,
הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ.
הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ,
עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ.
הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ".

בפסוקים אלו מילים נדירות רבות, ומקובל להבין אותם כמשמעותן בלשון ימינו: 'סְתָו' – ראשית החורף. 'נִצָּנִים' – ראשית הפרח. 'זָמִיר' ו'תּוֹר' (בחולם מלא!) – ציפורי שיר. 'פַּגִּים' ו'סְמָדַר' – ראשית פירות התאנה והגפן.

יש שהסבירו שהזמיר הוא עונת זמירת הכרמים (על משקל: בָּצִיר, קָצִיר), אבל מפני הסמיכות למילה תור, התקבל הפירוש שהכוונה לאחת מציפורי השיר המזמרות. כמובן שאין שום אפשרות לזהות איזו ציפור זו.

עופות בית בתנ"ך

כמעט ואין התייחסות בתנ"ך לגידול עופות בידי האדם.

התרנגול לא מופיע כלל בתנ"ך. בספר איוב כתוב: "מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה", ויש שהסבירו על פי הגמרא ש'שכוי' הוא תרנגול, אבל על פי פשט הפסוק, 'שכוי' הוא כינוי ללב האדם.

על סעודתו הגדולה של המלך שלמה נאמר: "שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת, וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח,  עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים, וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי, וּמֵאָה צֹאן, לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר, וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים". הברבורים נקראו 'אבוסים' מפני שהיו מעמידים אותם על האבוס ומאכילים אותם כדי שישמינו, ולפי זה אפשר להבין שבימי שלמה היה נהוג לגדל עופות בית.

בכל התנ"ך לא מוזכרת אכילת ביצי עוף. אכילת ביצים מופיעה רק בהקשר לביצי נחש, שעליהן נאמר: "הָאֹכֵל מִבֵּיצֵיהֶם יָמוּת" (ישעיהו נ"ט ה). ממצוות שילוח הקן (וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים) אפשר ללמוד שהיה נהוג לאסוף את ביצי הציפורים מהקן, וכן אפשר להבין זאת מדברי התפארותו של סנחריב מלך אשור: "וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי, וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף, וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף".

היונים לא גדלו בשבי האדם, אלא היו עפות ביום לשדה, וחוזרות בערב אל הקן.

"מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה, וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם". הארובה היא פתח בגג שדרכו היו נכנסות היונים וחוזרות אל הגוזלים שלהן. כך תיאר ישעיהו הנביא את חזרת עם ישראל לארצו. הם יעופו בקלות כמו עננים, וכמו יונים שחוזרות אל הקן.

יתרו חותן משה, היה כהן מדין, כלומר: מנהיג רוחני לבני עמו. יתרו גם התמצא בניהול שלטון מדיני, והוא יעץ למשה כיצד לכונן את מערכת המשפט בעם ישראל.

את יתרו ומשפחתו אנחנו פוגשים פעמים רבות בתנ"ך כמשפחה שנלווית לעם ישראל. מעולם הם לא נטמעו בתוך עם ישראל, אבל תמיד חיו בשכנות וידידות. למרבה הפלא, כמה פעמים הם הוזכרו סמוך לעמלק: פרשת יתרו נסמכה למלחמת עמלק, בלעם נושא את משלו על עמלק ועל בני יתרו בזה אחר זה, ובמלחמת שאול בעמלק הוא מצווה על בני יתרו להיפרד מעמלק כדי לא להיפגע.
בני ישראל נלחמו במדיינים ובעמלקים גם במדבר וגם בתקופת השופטים, אבל לבני יתרו תמיד זכרו את החסד ולא פגעו בהם.

שמותיו של יתרו
חותן משה הוזכר בשמות רבים במקרא:

• בפעם הראשונה, הוא נקרא רעואל: "וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת…  וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן".
• בפעם השנייה נקרא יתרו: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ".
• בפעם השלישית נקרא יתר: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ" (השמטת האות ו"ו בשמות פרטיים נפוצה מאוד בתנ"ך).
• בפרשת בהעלתך מבקש משה מחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה להצטרף אליהם ולהיכנס ארצה.
• בספר שופטים הוא נקרא "קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה".

רש"י מסביר (בעקבות דברי חז"ל) שליתרו היו שבעה שמות. שני השמות הנוספים הם חֶבֶר ופוטיאל.

בקרב פרשני הפשט מקובל להסביר שרעואל היה אביו של יתרו (כך כתב גם רש"י בפרשת בהעלתך) ופירוש הפסוק "וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן" הוא: אבי אביהן.

הרשב"ם טוען שחובב הוא שם נוסף ליתרו, וראב"ע טוען שהיה אחיו של יתרו.

קיני הוא שם של עם קדמון שהוזכר עוד בימי אברהם,  אשר היה מתגורר באהלים. המדיינים נלוו אליהם במסעותיהם, ונקראו על שמם.

בתקופת ההתיישבות
בתורה לא נאמר בפירוש מה עלה בגורל בני יתרו. משה הפציר בחובב להצטרף ולקבל חלק בארץ ישראל, אבל איננו יודעים אם אכן נעתר חובב לבקשת משה.

בתחילת ספר שופטים נאמר: "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה, מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד, וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם". מוכח מכאן שבני חותן משה נכנסו ארצה והתגוררו בסביבות העיר יריחו, ובשלב מסוים עזבו את יריחו ועברו למדבר יהודה.

אחד הקינים, חֶבֶר שמו, נפרד מאחיו יושבי המדבר ונדד עם משפחתו צפונה: "וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן, מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה, וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵילוֹן בְּצַעֲנַנִּים אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ". אשתו של חֶבֶר, יעל, התפרסמה כאשר הרגה את סיסרא שביקש מקלט באהלה (שהיה סמוך לעיר המקלט הצפונית – קֶדֶשׁ).

הביטוי "וַיֵּט אָהֳלוֹ" שנאמר על חבר הקיני, מוכר מאוד מסיפורי האבות בספר בראשית, אבל לאחר הכניסה לארץ כמעט ולא מוזכר עוד, כנראה בגלל שעיקר ההתיישבות הייתה בבתי אבן ולא באהלים. נראה שמשפחת יתרו לא הזדרזו להשתמש בהנאות העולם, והמשיכו לגור באהלים.

יונדב בן רכב
בספר מלכים מוזכר אדם בשם יונדב בן רכב, שסייע ליהוא מלך ישראל להכרית את משפחת אחאב ואת כהני הבעל. משפחתו של יונדב רמוזה בספר דברי הימים: "הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב". מפסוק זה למדו חכמינו שמשפחתו של יונדב הייתה מצאצאי יתרו.

סמוך לחורבן בית המקדש הראשון, אסף ירמיה הנביא את בני יונדב בן רכב אל בית המקדש ומזג להם יין בגביעים. אפשר להניח שלא היה יין רב בירושלים הנצורה וכל אדם היה שמח לשתות את היין במקומם, אבל בני יונדב סירבו בתוקף לשתות, וסיפרו לירמיהו שאבי אביהם, יונדב, ציווה אותם לחיות חיי נזירות: לא לשתות יין, לא לבנות בתים ולא להחזיק בשדה או בכרם.

"כִּי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר:
לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם.
וּבַיִת לֹא תִבְנוּ, וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ, וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ, וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם,
כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם".

ירמיה מביא אותם כדוגמה לכל בני ישראל: ראו כיצד הם שומרים על מצוות אביהם, ואתם אינכם שומעים אל דברי הנביאים אשר קוראים לכם יום יום לחזור למוטב.

ירמיה מסיים את נבואתו בהבטחה למשפחת יונדב: "לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים".

לסיכום

ראינו שמשפחת יתרו ליוותה את בני ישראל לאורך מאות שנים.
על אף הקשר המשפחתי למדיין אשר הצטווינו להכותם, או מקום מגוריהם בסמוך לעמלק אשר הצטווינו להכריתם, משמשים הם לנו דוגמה ומופת לנאמנות ארוכת שנים.

וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר: "עוֹד יוֹסֵף חַי!
וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם!"
וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם.

יעקב היה שרוי במרירות ממושכת על אבדן יוסף בן זקוניו, וכעת נוספו על צרותיו נפילת שמעון בשבי וירידת בנימין אל מלך מצרים. הסוף הטוב של הסיפור מתפתח לאורך כמה פרשות, אבל אל יעקב הוא נגלה בבת אחת, במילים: "עוד יוסף חי!".

ההפתעה מתוארת במילים: "וַיָּפָג לִבּוֹ". הכוונה לפי תרגום יונתן היא: נחלק ליבו. לא ידע יעקב אם להאמין להם או לא, ונשאר בספקו עד שראה את העגלות ששלח יוסף.

לפי פרשנים רבים (אבן עזרא, רד"ק ורמב"ן), ההפתעה הייתה משמעותית הרבה יותר, ואף מסוכנת. יעקב נדהם מהבשורה עד שליבו חדל מלפעום, איבד את הכרתו והגיע כמעט עד שערי מוות. לאחר שצעקו באזניו את דברי יוסף ופקחו את עיניו להראות לו את העגלות – רק אז שב יעקב להכרתו וקם לתחייה. "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם".

בשורה פתאומית עלולה לסכן חיים.

כאשר שמע עלי, הכהן הגדול ממשכן שילה, על תבוסת עם ישראל בקרב, על מות שני בניו ועל נפילת ארון הברית בשבי – נפל מרוב בהלה עם כסאו אחורנית ומת.

דום לב הייתה כנראה סיבת מותו של נבל הכרמלי. נבל סירב לסייע לדוד ולחייליו ולתת להם אוכל, ואף הטיח בהם דברי עלבון קשים. דוד חגר את חרבו ועלה עם 400 לוחמים להרוג את נבל, אבל בדרך פגש את אביגיל, אשת נבל, אשר הביאה לו ולאנשיו אוכל לרוב כדי להשיב את חמתו. כאשר התפכח נבל משכרותו ושמע מה עשתה אשתו, נאמר שם: "וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן". יש שפירשו: מרוב פחד מדוד, ויש שפירשו: מרוב כעס על אשתו. ליבו של נבל חדל לפעום בצורה סדירה, וגופו התקשה כאבן. במשך עשרה ימים החמיר מצבו, עד שמת: "וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף ה' אֶת נָבָל וַיָּמֹת".

את המילה "וַיָּפָג" אפשר להסביר או מלשון דעיכה איטית, או מלשון הפסקה מיידית. ייתכן שלב יעקב נחלש והדופק התפוגג ונמוג לאיטו, וייתכן שהייתה הפוגה (הפסקה) מפעולת הלב לכמה רגעים.

בגמרא כתוב: "פחד קשה – יין מפיגו" (בבא בתרא י ע"א), כלומר: היין מבטל ומעביר את הפחד.

הנביא ירמיהו ממשיל את מואב לכד של יין השוקט אל שמריו ולא הורק מכלי לכלי, ולכן "עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ, וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר", ותרגם יונתן בן עוזיאל: 'וְרֵיחֵיה לָא פָג', כלומר: לא נחלש ריח היין.

תינוק פג, ופג תוקף

בלשוננו אנו משתמשים במילה פג לשתי משמעויות הפוכות: פג תוקף – שעבר זמנו. תינוק פג – שנולד קודם זמנו.

תוקף הוא חוזק, ופג תוקף הוא החוזק שנחלש ואיבד את כוחו או את יכולותיו. אפשר להשתמש בביטוי על אוכל שהתקלקל או על שטר שעבר תאריך המימוש שלו.

מקור המילה פג במשמעות של טרם זמנו, הוא בשיר השירים: "הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ". פגי התאנה הם הניצנים הקטנים אשר מהם עתיד להתפתח הפרי. "פַּגָּה" הוא כינוי של חז"ל לילדה קודם שהתבגרה. בגמרא נאמר (סנהדרין קז): "ראויה הייתה בת שבע לדוד, אלא שאכלהּ פגה", כלומר: דוד לקח את בת שבע לאישה קודם שהייתה מותרת לו. בדרשה זו, חז"ל החביאו משחק מילים שנון שמעטים ישימו לב אליו: בת-שבע הוא כינוי לזן של תאנה משובחת (משנה, מעשרות ב ח), אבל דוד לקח את התאנה המשובחת הזו קודם זמנה, עוד כאשר הייתה פגה.

מוקדש באהבה לבתי הקטנה, תאנה.