כנעני

"וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי, וּשְׁמוֹ שׁוּעַ"

יהודה נשא לאישה את בת-שוע, ביתו של שוע הכנעני.

מעשה זה מעורר תמיהה גדולה, שכן ראינו כבר שנמנעו אבותינו מלהתחתן עם בנות כנען. אברהם השביע את עבדו: "אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ", יצחק ציווה את יעקב: "לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן", וגם עשו נשא את מחלת בת ישמעאל מפני ש"רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן, בְּעֵינֵי, יִצְחָק אָבִיו".

שני הסברים אפשריים לשאלה זו: או שאכן לא נזהרו בני יעקב מלהתחתן עם בנות כנען, או שפירוש המילה 'כנעני' הוא 'סוחר'.

אם נאמר שיהודה התחתן עם כנענית, אפשר להסביר את ההמשך העגום של הסיפור כעונש: בת שוע מתה, ושני בניה הגדולים, ער ואונן, מתים גם הם. עונש מעין זה ראינו גם במגילת רות, שם מתו מחלון וכליון לאחר שנשאו נשים מואביות.

את שני ההסברים האפשריים אפשר לראות כבר בגרסאות שונות בתרגומים הארמיים למילה 'כנעני' בפסוק זה. יש שתרגמו 'כְּנַעֲנַאי', ויש שתרגמו 'תַּגָּר' או 'תַּגָּרָא'.

אחד מבני שמעון נקרא 'שָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית'. רבי אברהם בן עזרא ורד"ק אמרו שאם רק על שמעון מסופר שנשא כנענית, אפשר ללמוד מכך ששאר בני יעקב נזהרו שלא להתחתן עם כנעניות.

בדברי הימים נאמר: "בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה, שְׁלוֹשָׁה נוֹלַד לוֹ מִבַּת-שׁוּעַ הַכְּנַעֲנִית", ומשמע מכאן שהייתה כנענית ממש, ולאו דווקא בת סוחרים.

לאחר מכירת יוסף, ניסו בני המשפחה לנחם את יעקב: "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם". נחלקו חז"ל מי היו בנותיו של יעקב (הרי רק דינה הוזכרה בפירוש). רבי יהודה אמר שנולדו ליעקב בנות נוספות ונישאו לאחיהן, ורבי נחמיה אמר שהשבטים התחתנו עם כנעניות, והן נקראו 'בנות יעקב' מפני שאדם עשוי לקרוא לכלתו 'בִּתִּי'.

עוד אמרו חז"ל במדרש שציווה יעקב את בניו לפני מותו, שלא יתנו לבניהם לשאת את מיטתו, מפני שנולדו מנשים כנעניות.

מכל האמור עד כה, אפשר להבין שגם לפי פשט הפסוקים וגם לפי דברי חז"ל, ייתכן שיהודה, שמעון ואף שאר אחיהם, נשאו נשים כנעניות.

בכל זאת, ההסבר שלפיו 'כנעני' הוא כינוי לסוחר, מבוסס היטב בתנ"ך, ורואים בפסוקים רבים שימוש במילה 'כנעני' בהקשר של סחורה.

אפשר להניח שבהתחלה עסקו רק הכנענים במסחר, ולאחר שנים רבות נקראו כל הסוחרים על שמם.

על אשת החיל נאמר: "סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר, וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי".

ישעיהו קונן על העיר צֹר המעטירה, "אֲשֶׁר סֹחֲרֶיהָ שָׂרִים, כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ", כלומר: גם הסוחרים שבה הם אנשים חשובים ומכובדים.

בדברי ה' לאיוב, נאמר על הלוויתן: "יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים? יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים?", כלומר: הלוויתן גדול ועצום כל כך. האם יוכלו הסוחרים לחלק ביניהם את בשרו?

ירמיהו הנביא אמר: "אִסְפִּי מֵאֶרֶץ כִּנְעָתֵךְ, יֹשֶׁבֶת בַּמָּצוֹר". בקריאה זו המשיל ירמיהו את אנשי ירושלים לאישה שיושבת על הארץ ומוכרת את סחורתה. ירמיה קורא לה לאסוף מהרצפה את כִּנְעָתָהּ, את סחורתה, ולהתכונן לצאת לגלות. המילה 'כִּנְעָה' היא כינוי יחידאי בתנ"ך לסחורה, ומקורה כמובן בכנעני הסוחר.

בפסוק האחרון בספר זכריה נאמר: "וְהָיָה כָּל סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה, קֹדֶשׁ לַה' צְבָאוֹת, וּבָאוּ כָּל הַזֹּבְחִים, וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם. וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא", כוונת הנביא היא שכל הכלים בירושלים יהיו כלי קודש, ולא יהיו עוד סוחרי הכלים מוכרים כלים חדשים לעולי הרגל לצורך הקרבת הקרבנות. מפסוק זה אפשר ללמוד שגם סוחרים מבני ישראל, כאלו שהיו מוכרים כלי קודש בירושלים, נקראו 'כנענים'.

מודעות פרסומת

אחד העם

'אחד ה…'

בדרך כלל, הביטוי 'אחד ה…' מכוון לבחירה חסרת חשיבות של אחד מתוך רבים.

לדוגמה, על הגר שפחת שרה נאמר: 'וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם'. היו שם כמה שיחים, והיא השליכה תחת אחד מהם.
אחי יוסף זממו להרגו ואמרו: 'וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת', לא משנה איזה מהם. ראובן לא רצה שיוסף ימות, ולכן ביקש מאחיו להשליך את יוסף לבור מסוים שלדעתו היה מסוכן פחות: 'הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ. לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו'. לא אל 'אחד הבורות', אלא 'אל הבור הזה'.

 

יש מקרים שבהם יש חשיבות לבחירה של ה'אחד'. בסיפור עקידת יצחק כתוב: 'וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ'. כאן, אין זה הר סתמי שייבחר באקראי, אלא הר מיוחד בארץ המוריה. הוא ההר שעליו נבנה אחר כך בית המקדש, כמו שכתוב בדברי הימים: 'וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם, בְּהַר הַמּוֹרִיָּה'.
ההר המיוחד הזה נקרא 'אחד ההרים', מפני שהוא נראה בדיוק כמו כל ההרים סביבו. הוא לא הגבוה ביותר, ולא בולט במראה חריג כלשהו. לכן ציווה ה' את אברהם ללכת אל ארץ המוריה ורק שם הוא יידע באיזה הר מדובר.

 

אחד מיוחד

בציווי על קרבן התמיד כתוב: 'אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר'. ההבנה הפשוטה היא: הכבש האחד מתוך השניים, אבל חכמים דרשו את הפסוק שיש להקריב את הכבש האחד – המיוחד שבעדרו. המובחר ביותר.
כאן המילה 'אחד' מבטאת כוונה שונה בתכלית. לא אחד מתוך רבים, אלא האחד ששונה מכולם.

 

בפרשת תולדות, נהג יצחק כמו אברהם אביו, וסיפר לאנשי גרר שרבקה אשתו היא אחותו.

אבימלך מלך גרר האשים אותו: 'מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ? כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ, וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם'.

הכוונה הפשוטה של דבריו היא שכל אחד מבני עמו יכול היה לחטוא ולקחת את רבקה לאישה. אבל בתוך דבריו מסתתרת כוונה נוספת: כמעט נכשלתי בעצמי ולקחתיה לי לאישה.

פירוש 'אחד העם' הוא האדם המיוחד ביותר בעם. אבימלך בחר לומר בלשון זו, כדי לא להזכיר על עצמו לשון של חטא ('כמעט שכבתי').

בכל הפעמים שכתוב 'אחד ה…' תרגם אונקלוס לארמית: 'חַד מִן…'. לדוגמה: 'אחד ההרים' – חד מן טוריא, 'באחד הבורות' – בחד מן גוביא.
לעומת זאת, את המילים ' אַחַד הָעָם' הוא תרגם: 'דמיחד בעמא', המיוחד בעם.

 

כאשר ברח דוד משאול המלך, הגיע יחד עם אנשיו  סמוך למחנה שאול, וראה שכל המחנה שרוי בשינה עמוקה. אפילו אבנר, שר הצבא, שכב על יד שאול וישן.
דוד ירד יחד עם אבישי בן צרויה אל תוך המחנה. אבישי ניסה לשכנע את דוד לפגוע בשאול, אך דוד סירב בתוקף. דוד לקח איתו את החנית של שאול ואת צפחת המים שהייתה מראשותי שאול, ויצא יחד עם אבישי מהמחנה.
לאחר שהתרחקו, צעק בקול אל אבנר: 'הֲלוֹא תַעֲנֶה אַבְנֵר!'. המשיך דוד לקרוא בקול ואמר: '…וְלָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ אֶל אֲדֹנֶיךָ הַמֶּלֶךְ? כִּי בָא אַחַד הָעָם לְהַשְׁחִית אֶת הַמֶּלֶךְ אֲדֹנֶיךָ!'.

אפשר להבין את הטענה של דוד כך: כל אחד מהעם יכול היה לפגוע בשאול. אבל כמו אבימלך, גם דוד רמז במשפט זה על עצמו: אני בעצמי הייתי יכול לפגוע בו.
הסיבה שדוד קרא לעצמו 'אחד העם' היא מפני שלא רצה אפילו להזכיר אפשרות שהוא בעצמו יפגע  בשאול. אבל בדבריו הוא גם רמז לשאול: דע לך שאני כבר רואה את עצמי כמלך, המיוחד שבעם, ואינני עוד עבד נמלט.

שאול נפעם מהתנהגותו האצילית של דוד, ובירך אותו: בָּרוּךְ אַתָּה בְּנִי דָוִד. גַּם עָשֹׂה תַעֲשֶׂה, וְגַם יָכֹל תּוּכָל".

בן סורר ומורה, היה או לא היה?

פרשת כי תצא פותחת בשלושה נושאים סמוכים:

  1. אשת יפת תואר (שבוית מלחמה שנישאת בעל כורחה)
  2. בן האהובה ובן השנואה (איסור הפליית בן בכור של אישה שנואה)
  3. בן סורר ומורה

חז"ל דרשו את סמיכות העניינים כ'עברה גוררת עברה' (מדרש תנחומא). מי שנושא לאישה את שבויית המלחמה – עתיד הוא שתהיה בביתו אישה אחת שנואה, ובנו שייוולד ממנה עשוי להיות בן סורר ומורה.

עוד אמרו חז"ל (סנהדרין עב ע"א): 'הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו… ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם (שודד) את הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב'.

לפי דרשות חז"ל על הפסוקים – כמעט ולא ייתכן שיהיה אי פעם בן סורר ומורה. הגיל שבו יכול הוא להיחשב לבן סורר ומורה – מצומצם מאוד. מלבד זאת, הוריו צריכים להיות דומים זה לזו במראה, בגובה ובקול. נוסף על כך: התורה נתנה רשות לאביו ולאמו למחול לו ולהצילו ממוות. כל ההלכות האלו הביאו את רבי יהודה למסקנה ש'בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות'.

אכן לא ידוע לנו על מקרה כלשהו של בן סורר ומורה עם כל פרטיו ודקדוקיו, אבל בכל זאת, מצאנו כמה מקרים בתנ"ך שדומים במקצת לבן סורר ומורה. למרבה הפלא, כל המקרים האלו מתאימים גם לתחילת 'שרשרת העבירות' שמנו חז"ל.

נתבונן בארבעה מקרים שבהם אדם הכניס אישה זרה לביתו, וכתוצאה מכך נולד לו בן דחוי ושנוא, והבן הפך להיות אדם אלים ומסוכן לבריות.

ישמעאל

אברהם אבינו נשא את הגר שפחתו לאישה. זה היה רעיון של שרה אשתו, אבל בסופו של דבר שרה דרשה מאברהם לגרש את הגר ואת ישמעאל בנה. ישמעאל (שהיה בעצם "הבכור בן השנואה") התיישב במדבר, והיה 'רֹבֶה קַשָּׁת'. רש"י פירש: 'יושב במדבר ומלסטם את העוברים'. לא לחינם בחר רש"י לתאר את מעשיו של ישמעאל כמו מעשיו של הבן הסורר.

אבימלך

לשופט גדעון היו נשים רבות, והוא הוסיף ונשא פילגש אחת מתושבי שכם. כמו שהפילגש לא הייתה חשובה כאחת מנשותיו, כך גם אבימלך, בן הפילגש, לא היה זכאי לנחול עם אחיו את חלקו בנכסי אביו. כנראה, הקנאה באחיו והכעס על הפלייתו לרעה – גרמה לו להתחבר אל אנשי שכם ולהרוג את כל אחיו, 'שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת'. בהמשך, נלחם אבימלך באנשי שכם והרג את כולם, וגם אלף איש ואישה מתושבי מגדל שכם. אבימלך נהרג כאשר אישה השליכה אבן גדולה על ראשו מראש המגדל של העיר תבץ. מותו מזכיר את עונש הסקילה של הבן הסורר והמורה.

יפתח

גלעד (משבט מנשה) נשא שתי נשים. האישה האהובה נקראה 'אֵשֶׁת גִּלְעָד', והאישה השנייה  הייתה 'אִשָּׁה זוֹנָה'. יפתח גיבור החיל, היה בנו הבכור של גלעד, מאשתו השנייה. לאחר שיפתח גדל, ילדה אשת גלעד בנים. בני אשת גלעד גדלו, וגרשו את יפתח מהמשפחה כדי שלא ייקח גם הוא חלק מנחלת גלעד. יפתח, 'הבכור בן השנואה', התיישב בארץ רחוקה, ואסף סביבו אנשים ריקים. אחרי שנלחם בבני עמון והושיע את ישראל, נגרמה בגללו מלחמת אחים קשה שנהרגו בה 42 אלף איש משבט אפרים.

אבשלום

דוד המלך נשא לאישה את מעכה, בִּתּו של תלמי מלך גשור. ככל הנראה מעכה הייתה 'אשת יפת תואר' שנלקחה בשבי במלחמה, ומפני שהייתה בת מלך – ניתנה דווקא לדוד המלך. מעכה ילדה לדוד את תמר ואת אבשלום. אבשלום ידע שמלכות אביו לא תינתן לו, ואחרי שחיסל את אמנון, בכור דוד, הכריז על מרד כנגד מלכות דוד. מרד אבשלום הסתיים במלחמת אחים קשה שבסופה נהרג אבשלום, וגופתו נסקלה ב'גַל אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד', כמו סופו של הבן הסורר והמורה.