יהונתן בן גרשום

"וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ, אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם"

יתרו לקח את בִתו, אשת משה, ואת שני בניה, גרשם ואליעזר, והלך אל משה אל הר האלהים.

אפשר לשער שארצו של יתרו לא הייתה רחוקה מאוד ממקום חניית בני ישראל, שכן כאשר רעה משה את צאן יתרו, נהג את הצאן והגיע "אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה".

נחלקו חכמים בגמרא אם יתרו הגיע עוד קודם מעמד הר סיני (כסדר הפסוקים), או שהגיע לאחר המעמד, במהלך התקופה שחנו בני ישראל מתחת להר סיני.

מיד לאחר מעמד הר סיני, אמר ה' למשה:

"כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם.
לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב…".

לפי השיטה השנייה, האנשים היחידים מבני ישראל שלא היו נוכחים במעמד הר סיני, הם דווקא אשתו של משה, ושני בניו. הם היחידים שאי אפשר לומר עליהם "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם".

יתרו נפרד ממשה וחזר לארצו, אבל לא סיפרה לנו התורה עוד על בני משה, וגם לא על אשתו. יש אומרים שציפורה היא 'האישה הכושית' מפרשת בהעלתך, ויש שדרשו שגרשום הוא הנער שסיפר למשה על אלדד ומידד אשר התנבאו במחנה.

בספר דברי הימים מסופר שלאליעזר בן משה היה בן אחד בשם רחביה, ולגרשום היה בן בשם שבואל:

"בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשֹׁם וֶאֱלִיעֶזֶר.
בְּנֵי גֵרְשׁוֹם שְׁבוּאֵל הָרֹאשׁ.
וַיִּהְיוּ בְנֵי אֱלִיעֶזֶר רְחַבְיָה הָרֹאשׁ, וְלֹא הָיָה לֶאֱלִיעֶזֶר בָּנִים אֲחֵרִים".

על פי המסופר בהמשך, שבואל ורחביה שימשו בתפקידים חשובים בימי דוד המלך, והיו ממונים על האוצרות. לפי מסורת השנים המקובלת, זה יהיה אפשרי רק אם הם האריכו ימים מאוד, או שהכוונה בדברי הימים היא ללויים אחרים מצאצאיהם.

פסל מיכה

לקראת סוף ספר שופטים מסופר על מיכה, איש משבט אפרים, שהיה לו 'בית אלהים' עם פסל ומסכה ועם אפוד ותרפים. מיכה אירח בביתו נער לוי אשר נדד בארץ ללא מנוחה, והציע לו להיות כהן בביתו, והוא ידאג לו לכל מחסורו.

בסוף הסיפור, עזב הנער את בית מיכה, הצטרף לבני שבט דן, והיה להם לכהן.

לאורך כל הסיפור, לא הוזכר שמו של הנער. רק כמעט בפסוק האחרון נאמר: "וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו, הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי".

הפירוש המקובל הוא שיהונתן, היה נכדו של משה. האות נו"ן במילה 'מנשה' נכתבת מעל השורה. חז"ל אמרו שהנו"ן נוספה מפני כבודו של משה, כדי לא להזכירו יחד עם נכדו, הכהן של הפסל. אולי משום כך גם הוסתר שמו עד לסוף הסיפור.

יהונתן בן גרשום בן מנשה

מסיפור זה, למדו חז"ל שכדאי לאדם להתחתן עם אישה ממשפחה טובה:

"אמר רבי אלעזר: לעולם ידבק אדם בטובים,
שהרי משה שנשא בת יתרו – יצא ממנו יהונתן.
אהרן שנשא בת עמינדב – יצא ממנו פינחס".

אפשר לראות דמיון בין המפגש בין משה ליתרו לבין המפגש בין יהונתן למיכה:

"וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ, וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה"
"וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ, וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו"

גם משה וגם יהונתן חיפשו מקלט, ושניהם הצטרפו לביתו של עובד אלילים והפכו לבני משפחתו. שניהם עזבו את המארח שלהם, והתמסרו למשימה חדשה לכל ימיהם: משה – להנהגת עם ישראל, ויהונתן – להנהגת שבט דן.

אמרו חכמינו שיהונתן היה כהן לעבודה זרה רק מפני שהיה זקוק לפרנסה, אבל בליבו – לא האמין בה. עוד אמרו, ששבואל הוא גרשום, ושמו השתנה לשבואל מפני ששב לאל בכל ליבו.

מודעות פרסומת

יתרו

יתרו חותן משה, היה כהן מדין, כלומר: מנהיג רוחני לבני עמו. יתרו גם התמצא בניהול שלטון מדיני, והוא יעץ למשה כיצד לכונן את מערכת המשפט בעם ישראל.

את יתרו ומשפחתו אנחנו פוגשים פעמים רבות בתנ"ך כמשפחה שנלווית לעם ישראל. מעולם הם לא נטמעו בתוך עם ישראל, אבל תמיד חיו בשכנות וידידות. למרבה הפלא, כמה פעמים הם הוזכרו סמוך לעמלק: פרשת יתרו נסמכה למלחמת עמלק, בלעם נושא את משלו על עמלק ועל בני יתרו בזה אחר זה, ובמלחמת שאול בעמלק הוא מצווה על בני יתרו להיפרד מעמלק כדי לא להיפגע.
בני ישראל נלחמו במדיינים ובעמלקים גם במדבר וגם בתקופת השופטים, אבל לבני יתרו תמיד זכרו את החסד ולא פגעו בהם.

שמותיו של יתרו
חותן משה הוזכר בשמות רבים במקרא:

  • בפעם הראשונה, הוא נקרא רעואל: "וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת…  וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן".
  • בפעם השנייה נקרא יתרו: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ".
  • בפעם השלישית נקרא יתר: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ" (השמטת האות ו"ו בשמות פרטיים נפוצה מאוד בתנ"ך).
  • בפרשת בהעלתך מבקש משה מחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה להצטרף אליהם ולהיכנס ארצה.
  • בספר שופטים הוא נקרא "קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה".

רש"י מסביר (בעקבות דברי חז"ל) שליתרו היו שבעה שמות. שני השמות הנוספים הם חֶבֶר ופוטיאל.

בקרב פרשני הפשט מקובל להסביר שרעואל היה אביו של יתרו (כך כתב גם רש"י בפרשת בהעלתך) ופירוש הפסוק "וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן" הוא: אבי אביהן.

הרשב"ם טוען שחובב הוא שם נוסף ליתרו, וראב"ע טוען שהיה אחיו של יתרו.

קיני הוא שם של עם קדמון שהוזכר עוד בימי אברהם,  אשר היה מתגורר באהלים. המדיינים נלוו אליהם במסעותיהם, ונקראו על שמם.

בתקופת ההתיישבות
בתורה לא נאמר בפירוש מה עלה בגורל בני יתרו. משה הפציר בחובב להצטרף ולקבל חלק בארץ ישראל, אבל איננו יודעים אם אכן נעתר חובב לבקשת משה.

בתחילת ספר שופטים נאמר: "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה, מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד, וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם". מוכח מכאן שבני חותן משה נכנסו ארצה והתגוררו בסביבות העיר יריחו, ובשלב מסוים עזבו את יריחו ועברו למדבר יהודה.

אחד הקינים, חֶבֶר שמו, נפרד מאחיו יושבי המדבר ונדד עם משפחתו צפונה: "וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן, מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה, וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵילוֹן בְּצַעֲנַנִּים אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ". אשתו של חֶבֶר, יעל, התפרסמה כאשר הרגה את סיסרא שביקש מקלט באהלה (שהיה סמוך לעיר המקלט הצפונית – קֶדֶשׁ).

הביטוי "וַיֵּט אָהֳלוֹ" שנאמר על חבר הקיני, מוכר מאוד מסיפורי האבות בספר בראשית, אבל לאחר הכניסה לארץ כמעט ולא מוזכר עוד, כנראה בגלל שעיקר ההתיישבות הייתה בבתי אבן ולא באהלים. נראה שמשפחת יתרו לא הזדרזו להשתמש בהנאות העולם, והמשיכו לגור באהלים.

יונדב בן רכב
בספר מלכים מוזכר אדם בשם יונדב בן רכב, שסייע ליהוא מלך ישראל להכרית את משפחת אחאב ואת כהני הבעל. משפחתו של יונדב רמוזה בספר דברי הימים: "הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב". מפסוק זה למדו חכמינו שמשפחתו של יונדב הייתה מצאצאי יתרו.

סמוך לחורבן בית המקדש הראשון, אסף ירמיה הנביא את בני יונדב בן רכב אל בית המקדש ומזג להם יין בגביעים. אפשר להניח שלא היה יין רב בירושלים הנצורה וכל אדם היה שמח לשתות את היין במקומם, אבל בני יונדב סירבו בתוקף לשתות, וסיפרו לירמיהו שאבי אביהם, יונדב, ציווה אותם לחיות חיי נזירות: לא לשתות יין, לא לבנות בתים ולא להחזיק בשדה או בכרם.

"כִּי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר:
לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם.
וּבַיִת לֹא תִבְנוּ, וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ, וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ, וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם,
כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם".

ירמיה מביא אותם כדוגמה לכל בני ישראל: ראו כיצד הם שומרים על מצוות אביהם, ואתם אינכם שומעים אל דברי הנביאים אשר קוראים לכם יום יום לחזור למוטב.

ירמיה מסיים את נבואתו בהבטחה למשפחת יונדב: "לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים".

לסיכום

ראינו שמשפחת יתרו ליוותה את בני ישראל לאורך מאות שנים.
על אף הקשר המשפחתי למדיין אשר הצטווינו להכותם, או מקום מגוריהם בסמוך לעמלק אשר הצטווינו להכריתם, משמשים הם לנו דוגמה ומופת לנאמנות ארוכת שנים.