"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב,
כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים,
וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל,
וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי"

מיד אחרי מותו של אהרן הכהן, מספרת התורה על המלחמה של בני ישראל כנגד מלך ערד.

בני ישראל נדרו נדר להחרים את שלל המלחמה, ואז נלחמו בו וניצחוהו. לערי מלך ערד הם קראו "חרמה".

הסיפור הזה מזכיר מעט סיפורי מלחמות אחרות שהיו לבני ישראל בסוף המסע במדבר. אדום יצאו לקראת ישראל למלחמה, וכן סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. בלק מלך מואב ראה את בני ישראל ופחד להילחם בהם. המשותף לכל המלכים האלה, שכולם עמדו בדרכם של בני ישראל אל הארץ. בני ישראל רצו לעבור דרכם או סמוך להם.

האם בני ישראל עברו גם ליד מלך ערד?

מלך ערד נקרא כאן "יושב הנגב", ולפי זה נראה שממלכתו הייתה ממש בתחומי ארץ ישראל. בפרשת מסעי, זה נאמר בפירוש: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד, וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן".

על מלך ערד נאמר שהוא רק שמע על בני ישראל, לא כמו מלך מואב שראה אותם.

אנו יודעים שערד נמצאת מזרחית לבאר שבע ודרומית לחברון. ערד מוזכרת גם בתחילת ספר שופטים. נאמר שם שבני יתרו התיישבו יחד עם בני יהודה בארץ הנגב:

"וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה
עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה,
מִדְבַּר יְהוּדָה, אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד,
וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם.
וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת שִׁמְעוֹן אָחִיו,
וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת,
וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ,
וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה".

המקום שמוזכר בפסוק, "דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים", לא מופיע עוד בתנ"ך. חז"ל דרשו מילה זו ופירשו: "דרך התרים", כלומר בדרך שבה באו המרגלים, וכך גם תרגם אונקלוס. אכן על המרגלים נאמר: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן". ייתכן שדרך האתרים היא דרך דרומית שעולה מהערבה אל הנגב, ומלך ערד פחד שבני ישראל באים לכבוש את ארצו.

לפי זה, אפשר לומר שבני ישראל נלחמו בתוך גבולות ארץ כנען עוד בימי משה, וערד זו העיר הראשונה שנכבשה בתוך הארץ.

מלך ערד מופיע גם ברשימת מלכי כנען בספר יהושע (מיד לאחר מלך חרמה). בספר יהושע לא מסופר על מלחמה כלשהי כנגד מלך ערד, אבל ברשימת המלכים מופיעים עוד כמה מלכים ללא סיפור מלחמה מפורש.

שיטות חז"ל

מצאנו כמה מדרשים על מלך ערד.

הגמרא במסכת ראש השנה אמרה:

"הוא סיחון, הוא ערד, הוא כנען.
סיחון – שדומה לסייח במדבר, כנען – על שם מלכותו, ומה שמו? ערד שמו. ויש אומרים: ערד – שדומה לערוד במדבר, כנען – על שם מלכותו, ומה שמו? סיחון שמו".

אפשר להקשות על הסבר זה, מפני שסיחון לא היה כנעני אלא אמורי. גם המלחמה בסיחון התרחשה בצד המזרחי של ים המלח, על יד נחל ארנון. על המלחמה הזו מסופר בפירוט רב בהמשך, וקשה לומר שהמלחמה ב"דרך האתרים" היא אותה המלחמה כנגד סיחון.

במדרש רבה, אמרו חז"ל שמלך ערד היה עמלקי. הם סמכו פירוש זה על המילים "וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב", וגם על העמלקים נאמר: "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב".

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן מחלק את כיבוש ערד לשני חלקים. בימי משה נלחמו בני ישראל במלך ערד שיצא לקראתם, ובימי השופטים כבשו בני ישראל את העיר והחרימו אותה.

לדבריו, בני ישראל נדרו נדר עוד בהיותם במדבר, שאם יצליחו לנצח את מלך ערד כעת, במדבר, אז גם לאחר שייכנסו ארצה יחרימו את עריו ויקדישו את השלל.

את הנדר קיימו בני ישראל רק בספר שופטים, עשרות שנים אחר כך, כאשר כבשו את הכנעני וקראו את שם המקום "חרמה".

בספר שופטים לא נאמר שכבשו את ערד, אלא את צפת אשר הייתה סמוכה לערד (כמובן שאין זו העיר צפת המוכרת לנו מארץ הגליל), והרמב"ן ייאלץ להסביר שצפת היא אחת מעריו של מלך ערד.

הקושי הגדול על דבריו הוא שכבר בספר במדבר נאמר שבני ישראל החרימו את ערי מלך ערד.

הרמב"ן כתב: "והשלים עוד בכאן לספר כי החרימו בני ישראל גם את עריהם אחרי בואם בארץ כנען אחרי מות יהושע, לקיים את נדרם אשר נדרו".

מפירוש זה אפשר להבין שכוונת הרמב"ן היא שהפסוק הזה נכתב אחרי חתימת התורה, רק בימי השופטים!

ר"י אברבנאל כתב בחריפות נגד פירוש הרמב"ן ואמר: "והתימה משלמות תורתו וקדושתו שייצא מפיו שיש בתורה דבר שלא כתב משה, והם אם כן בכלל 'כי דבר ה' בזה'".

אברבנאל הציע שתי אפשרויות להסביר זאת:

1. כיבוש ערי מלך ערד נכתב בתורה בנבואת משה, אבל התרחש בפועל עשרות שנים אחר כך.
2. עוד במדבר, רדפו בני ישראל אחרי מלך ערד כבשו את עריו וקראו להן חרמה, אבל לא לקחו את הערים לעצמם, מפני שהן בתוך ארץ כנען ובני ישראל עדיין לא נכנסו ארצה. יהושע הרג את מלך ערד, ובספר שופטים הלכו בני יהודה ובני שמעון לכבוש את יתר הערים של מלך ערד, וקראו להם חרמה, כפי שקראו לערים שנכבשו בימי המדבר.

"וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן"

בפרשת וירא, מספרת לנו התורה על מעשה גילוי העריות של לוט ובנותיו במערה, לאחר חורבן ערי הכיכר.

הערים סדום, עמורה, אדְמה וצבוים נחרבו, אך העיר צוער לא נפגעה בעקבות בקשתו של לוט. בכל זאת, פחד לוט לשבת בצוער, ונשאר לגור במערה יחד עם בנותיו. הבנות השקו אותו יין עד שהיה 'שיכור כלוט' ושכבו עמו, וכך באו לעולם העמים מואב ועמון.

מעשה בנות לוט דומה להפליא לחטאו של חם בן נח. שני המקרים קרו לאחר חורבן גדול, בשניהם ניצלו ממוות אנשים צדיקים עם משפחתם הקרובה, ובשני המקרים נוצלה שכרותו של האב לצורך גילוי עריות עם יוצאי חלציו.

ההבדלים הבולטים בין שני המקרים הם שנח שתה בעצמו והשתכר ואילו לוט הושקה בידי בנותיו. מעשה חם הסתיים בקללה על עבדות עולם על כנען ועל זרעו, ואילו מעשה בנות לוט הסתיים בשתי אומות נכבדות שקיבלו נחלה רחבת ידיים מעבר לירדן. חם מוצג כחוטא שפל, אך אצל לוט ובנותיו לא נרמזת ביקורת כלשהי על המעשה.

בדברי חז"ל, בנות לוט מוזכרות אף לשבח.

"אמר רבי יהושע בן קרחה:
לעולם יקדים אדם לדבר מצוה,
שבשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה,
זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכות".

גילוי העריות, אחד מהאיסורים החמורים ביותר, נקרא כאן "דבר מצווה". התורה אסרה על ממזר, על עמוני ועל מואבי לבוא בקהל ה' גם לאחר עשרה דורות. ייתכן שסמיכות הממזר לעמון ומואב רומזת על גילוי העריות שהביא את האומות האלו לעולם:

"לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה'.
לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם".

למרות האיסור הזה, בנות מואב ועמון הצטרפו לעם ישראל, היישר למשפחת המלוכה: רות המואביה, אם אבי ישי אבי דוד, ונעמה העמונית, אשת שלמה המלך, אמו של רחבעם.

את ההבדל בין היחס העדין לעוון העריות של בנות לוט לבין הקללה שהטיל נח על כנען נוכל להסביר אם נבין מה הייתה הכוונה בכל מקרה.

המטרה של בנות לוט מוזכרת בפירוש: "אָבִינוּ זָקֵן, וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ". הן הבינו שהעולם נחרב וקיום המין האנושי תלוי בהן בלבד. כוונתן הייתה להחיות את העולם: "וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע". לשון זו דומה למה שנאמר לפני המבול: "לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". אולי ראו בנות לוט את עצמן כנח בתיבה, שעל כתפיו הוטלה הצלת העולם.

חם לעומת זאת, חטא בתקופה שלֵווה, לאחר היציאה מהתיבה וכריתת הברית של ה' עם נח, ולאחר שהחיים בעולם חזרו למסלולם. מה הייתה כוונתו של חם? בעבר שיערתי שחטאו של חם היה מעשה של גילוי עריות עם אימו, כדי שהילד שייוולד ממנה ייחשב לבן של נח לעניין הירושה, אך בפועל יהיה בנו של חם. מטרתו הייתה להשתלט עם בניו על העולם.

מעשה כמעט זהה בשני המקרים, אך כאשר המטרה היא לכבוש את העולם – המעשה  חמור ומקולל, וכאשר המטרה היא להחיות את העולם – המעשה ראוי ומבורך.

נח ומשפחתו יוצאים מהתיבה, הכל שומם, הקשת נראית בענן והעולם מתחיל מחדש.
דווקא ברגע הזה, מגיעה האכזבה הגדולה, כאשר הסיפור הראשון שבו מתחיל העולם החדש, הוא סיפור חטאו המכוער של חם בן נח וקללת כנען בנו.
חטא בזוי כל כך, שמרוב שפלותו – אפילו לא הוזכר בפירוש מה קרה בו.

ממה שכן סופר בתורה, אנו מבינים שנוח שתה מיין כרמו, ושכב שיכור ומגולה בתוך אהלו. חם בנו עשה מה שעשה ("וירא את ערוות אביו"), ושם ויפת הזדרזו לכסות את אביהם תוך שנזהרו לא להביט אל ערוותו.
כשהתפקח נח, קילל את כנען בן חם בעבדות עולמים, ובירך את שם ויפת.

אציג כמה שאלות על הסיפור:

1. מה היה חטאו של חם?
2. אם חם חטא, מדוע התקלל כנען בנו?
3. מדוע מוזכר כנען בין יוצאי התיבה, "וחם הוא אבי כנען", אם תולדות בני נח יוזכרו רק בפרק הבא?
4. מדוע נאמר "וידע את אשר עשה לו בנו הקטן"? לפי פשט הכתובים, יפת היה בנו הקטן ולא חם.

לפי ההסבר הבא, יוסברו כל השאלות.

תיאור נח "ויתגל בתוך אהלו" ותיאור חטאו של חם "וירא את ערוות אביו", מזכירים לנו את איסור גילוי העריות מספר ויקרא.
"ערוות האב" זו לשון נקייה לערוות האם.
"גילוי" ו-"ראיית ערווה", הם ביטויים עדינים ליחסי אישות.

לפי הסבר זה, כאשר נח התגלה באהלו הוא נזקק לאשתו. וכאשר חם ראה את ערוות אביו, הוא נכנס לאוהל, ניצל את שכרות אביו וקיים יחסי אישות עם אימו.

בגמרא נאמר שחם הפר את האיסור על קיום יחסים בתוך התיבה. אם נאמר שחם בא על אימו עוד קודם שכרותו של אביו, נוכל להסביר שכנען בנו של חם, נולד מאשת נח, ונחשב בטעות לאחד מבני נח.
מזימתו של חם הייתה להשתלט על העולם. אם בני נח יורשים שליש מהעולם כל אחד ואת השליש הם מחלקים לבניהם, חם זמם ללדת בן שיהיה בנו, אבל ייחשב כאחד מבני נח, ויחד יקבלו חצי מהירושה, רבע כל אחד.

ביציאה מהתיבה, נמנו כל בני נח, שם, חם ויפת, "וחם הוא אבי כנען", למי שחשב שהילד הרביעי גם הוא מבני נח.

כאשר התפקח נח והבין מה עשה בנו, הוא ידע "את אשר עשה לו בנו הקטן". הוא ידע מי עשה, יָלַד, את בנו הקטן – כנען. באותו הרגע, הבין נח מי הוא אביו של כנען.
נח הבין גם את מזימת חם להשתלט עם בנו על חצי מהעולם, ולכן הזדרז לקלל את הממזר הקטן בעבדות עולם לאחיו.