"וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ"

התרפים הוזכרו בתנ"ך כמה פעמים ככלי לגילוי עתידות. איננו יודעים מה הייתה צורתם וכיצד השתמשו בהם. ככל הנראה היו אנשים שממש עבדו את התרפים, מפני שלבן קרא להם "אֱלֹהָי", אבל אפשר להניח שברוב המקרים הכוונה היא לחפץ שמסייע לנבא את העתיד, ולא לפסל שנעבד.

התורה אסרה כל מיני פעולות אליליות למטרת תקשורת וחיזוי:

"לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ,
קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.
וְחֹבֵר חָבֶר, וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים".

התרפים לא הופיעו ברשימה, וכלל לא הוזכרו עוד בתורה מלבד אצל לבן. בכל זאת אפשר להתרשם מהיחס השלילי של הנביאים אליהם:

יאשיהו מלך יהודה ביער מממלכתו "אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים".

זכריה הנביא אמר: "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן, וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר, וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ".

בתרפים השתמשו כאמור לחזות את העתיד. מלך בבל השתמש בתרפים ובקסמים נוספים כאשר החליט לעלות למלחמה על ירושלים:

"כִּי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ,
בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם קָסֶם:
קִלְקַל בַּחִצִּים, שָׁאַל בַּתְּרָפִים, רָאָה בַּכָּבֵד".

חז"ל אמרו במדרש שרחל גנבה את התרפים כדי שאביה לא ישתמש בהם ויגלה לאן הם ברחו.

אפוד ותרפים

פעמיים הוזכרו בתנ"ך התרפים יחד עם האפוד. גם באפוד השתמשו לצורך חיזוי וקבלת תשובות לשאלות קשות. על האפוד של הכהן הגדול היה קשור החושן ובתוכו "האורים והתומים", והיו אנשים נוספים שהיו חגורי אפוד ככל הנראה כחלק מתהליך של התקדשות והכנה לנבואה.

הנביא הושע אמר: "כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר, וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה, וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים". נבואתו מכוונת לתקופה ארוכה של ריקנות בעם ישראל, ללא שלטון יציב וללא התגלות אלוהית, גם בדרכים כשרות (אפוד), וגם בדרכים אסורות (תרפים).

האפוד והתרפים היו חלק מאביזרי הפולחן בבית האלהים שהקים מיכה: "וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה… וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים".

מיכה אירח בביתו את הנער הלוי יהונתן בן גרשום, מינה אותו לכהן בבית האלהים, ודאג לכל מחסורו: "וְאָנֹכִי אֶתֶּן לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים, וְעֵרֶךְ בְּגָדִים, וּמִחְיָתֶךָ".

תנאי האירוח של הנער מזכירים מעט את תקופת מגורי יעקב בבית לבן. יעקב ביקש מה' שייתן לו "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ", ועל משכורתו נאמר "עֲשֶׂרֶת מֹנִים".

כאשר עלו המרגלים משבט דן צפונה לחפש נחלה לבני השבט שלהם, עברו דרך בית מיכה וקיבלו שם את ברכתו של הכהן: "וַיֹּאמֶר לָהֶם הַכֹּהֵן: לְכוּ לְשָׁלוֹם! נֹכַח ה' דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ". לאחר זמן, עלו כל בני שבט דן לכבוש את נחלתם בצפון, ושוב עברו דרך בית מיכה. הם גנבו ממנו את הפסל והמסכה, את האפוד ואת התרפים, וגם את הכהן שכנעו להצטרף אליהם.

מיכה ובני ביתו נזעקו לרדוף אחרי בני דן, והצליחו להשיגם: "נִזְעֲקוּ וַיַּדְבִּיקוּ אֶת בְּנֵי דָן", בדומה לנאמר במרדף של לבן אחרי יעקב: "וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו… וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ".

מיכה אמר להם: "וַיֹּאמֶר אֶת אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם!", ולבן שאל: "לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי?".

מיכה ראה שבני דן חזקים ממנו ושב לביתו, וגם לבן שב לביתו מבלי להציל את התרפים שלו.

דוד ומיכל

כאשר ביקש שאול להרוג את דוד, שלח את חייליו אל בית דוד וציווה אותם לשמור על הבית ולהרגו בבוקר. מיכל, אשת דוד (בִתּו של שאול), הורידה אותו בעד החלון, וכך הצליח להימלט. כדי להטעות את חיילי שאול, הניחה מיכל על מיטת דוד את התרפים, הניחה מראשותיו את 'כְּבִיר הָעִזִּים' (בגד כלשהו משערות עיזים), ואמרה לחיילים שדוד חולה. רק אחרי ששאול התעקש ודרש "הַעֲלוּ אֹתוֹ בַמִּטָּה אֵלַי לַהֲמִתוֹ" התגלתה התרמית.

אפשר למצוא דמיון גם בין הסיפור הזה לסיפור התרפים של לבן. בשני המקרים מגלה אישה נאמנות לבעלה ומשקרת לאביה, ובשניהם היא משתמשת בטענה של חולי כנגד אביה ('כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ, כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי').

מסיפור זה אפשר ללמוד שלתרפים יש צורת אדם, עד כדי כך שהיה אפשר לטעות ולחשוב שדוד אכן שוכב על המיטה.

הימצאות התרפים בביתו של דוד מפתיעה עד מאוד. אפשר לחזק כך את ההשערה שהתרפים לא נחשבו לעבודת אלילים, והיו גם אנשים כשרים בישראל שהשתמשו בהם.

רבי יצחק אברבנאל הסביר שאמנם היו אנשים שהשתמשו בתרפים לצורך עבודה זרה או ניחוש, אבל היו גם תרפים למטרה אחרת: "והיו עושים הנשים זה על צורת בעליהן כדי שיהיה תמיד תוארו לנגד עיניהן מרוב אהבתן אותו, ומזה המין היו התרפים אשר למיכל בצורת דוד, לאהבתה את דוד מאוד, ולא היה בהם צד עוון".

אחרי מות קורח ועדתו, אסף משה שנים עשר מטות מכל שבטי ישראל, ועל כל מטה כתב את שם השבט. על המטה של שבט לוי כתב משה את שמו של אהרן אחיו. המקלות שנאספו הונחו בקודש הקדשים, ולמחרת פרח המטה של אהרן והוציא פירות.

"וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי, וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים".

מעשה זה הוכיח לבני ישראל שה' בחר בשבט לוי.

נבואת ירמיהו

מקל יבש מעץ שקד מצאנו גם בנבואתו הראשונה של ירמיהו:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ?
וָאֹמַר: מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה.
וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת,
כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ"

ה' שיבח את כושר ההבחנה של ירמיהו: "הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת". אפשר ללמוד מכך שהמקל שראה ירמיהו היה ללא שקדים וללא פרחים, שאם לא כן – מה השבח הגדול? הרי כל אחד יכול לזהות שזהו מקל שקד (רד"ק).

בנבואה זו רמז הקב"ה לירמיהו שאמנם עם ישראל עתיד להיענש על חטאיו – אבל עוד יש תקווה לאחריתו, ויבוא יום והוא עוד יפרח מחדש בארצו. המקל מסמל את העונש ואת המכה, אבל ירמיהו ידע להבחין שמדובר במקל שקד – שבתוכו גנוזים פרחים ופירות שעתידים לפרוץ ממנו.

מקלו של יעקב

מקל שקד נוסף המוכר לנו – מוזכר בסיפור מעשיו של יעקב עם צאן לבן הארמי:

"וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן".

הלוז הוא עץ השקד (אבן עזרא). מקל זה, ליווה את יעקב עוד בברחו מפני עשו אחיו, שהרי יעקב אמר "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה".

בדרכו של יעקב לחרן, עצר בלילה בבית אל אשר עליה נאמר: "וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה", וייתכן שמשם נלקח אותו מקל שליווה את יעקב בעברו בירדן.

כמו המקל שראה ירמיהו – גם מקלו של יעקב מבטא את חולשתו של יעקב בצאתו לגלות הארוכה, אבל בתוך אותו מקל גנוזים כוחות עצומים. בעזרתו הצליח יעקב להגדיל את רכושו, וכעת פרח 'מקלו היבש' של יעקב: "וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת".

נבואת 'מקל השקד' של ירמיהו מבשרת על גלות בבל הקרבה, אשר ה' שוקד עליה לעשותה. בהמשך ספר ירמיהו, גם פריחת השקד מגיעה:

"וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם
לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ,
כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטֹעַ נְאֻם ה'" (ירמיהו לא כז).

בהמה 'טְרֵפָה' היא בהמה שנפגעה ונהרגה בידי בעל חיים טורף.

התורה אוסרת עלינו לאכול את בשר הטריפה, ומצווה עלינו להשליכו לכלבים:
'וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ'.

חז"ל ביארו שאיסור אכילת הטרפה חל על כל בהמה או חיה שיש בה מום או פצע (חיצוני או פנימי) אשר מסכן את חייה, ולאו דווקא אם נטרפה בידי חיה אחרת. הטרפה אסורה באכילה גם אם נשארה בחיים לאחר שנפצעה ונשחטה כדין.

בלשוננו, נהוג לכנות 'טרפה' אוכל  שאינו כשר (כמו בשר בחלב), אף על פי שאין כל קשר לטרפה.

 

טרפה בדיני שומרים

בפרשת משפטים מופיע דינו של אדם אשר שומר (תמורת תשלום) על בהמה של חברו:

"כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה, וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר,
וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה, אֵין רֹאֶה.
שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם, אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ,
וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם.
וְאִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ, יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו.
אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד, הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם".

נסכם את דיני שומר השכר:

1. אם הבהמה מתה או נחטפה בידי שודדים – השומר נשבע שזה לא באשמתו, ולא משלם.
2. אם נגנבה – השומר ישלם (כי אם היה שומר היטב – לא הייתה נגנבת).
3. אם נטרפה – יביא עֵד ולא ישלם.

מה פירוש 'יְבִאֵהוּ עֵד'? רש"י הסביר שעל השומר להביא עדים שנטרפה באונס, ולא הייתה לו אפשרות להציל.

הפסוקים עוסקים באדם שלוקח בהמות של אנשים אחרים למרעה תמורת תשלום.

כאשר חיות טרף מתנפלות על העדר, הרועה זועק לעזרה, וכל הרועים שבסביבתו נחלצים להגיע ולהבריח את הטורפים. אם בכל זאת נטרפה אחת מבהמות העדר – הרועים המסייעים יוכלו להעיד לטובת הרועה הנתבע. התנהגות כזו מתוארת בדברי ישעיה הנביא:

"כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה הָאַרְיֵה וְהַכְּפִיר עַל טַרְפּוֹ,
אֲשֶׁר יִקָּרֵא עָלָיו מְלֹא רֹעִים,
מִקּוֹלָם לֹא יֵחָת, וּמֵהֲמוֹנָם לֹא יַעֲנֶה".

פסוק זה מתאר אריה נועז, ששוקד על טרפו ולא נסוג מהמון הרועים הצובאים עליו.

 

לעומת רש"י, רבים הסבירו שהרועה לא נדרש להביא עדים שראו את הבהמה נטרפת, אלא עליו להביא ראיה כלשהי שהבהמה החסרה אכן נטרפה.

המנהג שהיה בין רועי הצאן לבעלי הבהמות הוא שבמקרה של פגיעת חיות טרף, הרועה צריך להראות לבעל הבהמה שריד כלשהו מהטריפה. כמו לדוגמה חתיכת בשר עם סימני נשיכה. הצגת שריד כזה מוכיחה את סיבת המוות, וגם מראה שהרועה עשה ככל שביכולתו להציל את הנטרפת ולא עלה בידו.

אם הרועה לא יציג שריד מהטרפה – יוכל לטעון בעל הבהמה שהוא פשע בשמירתו ולתבוע ממנו לשלם.

מנהג כזה מתאר הנביא עמוס:
"כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי, שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל אֹזֶן".

'בדל אוזן' זהו הסחוס של האוזן (על פי תרגום יונתן), וזה מראה שמספיק אפילו שריד זעיר כדי להוכיח את טענת הרועה.

הצלת בהמה מטרפה מוזכרת גם בדברי דוד לשאול, כאשר ביקש להילחם בגלית הפלשתי:

"רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן,
וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב, וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר.
וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו, וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו,
וַיָּקָם עָלַי, וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ, וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו".

בסוף פרשת ויצא, הטיח יעקב בלבן את כל אשר על ליבו. הוא הזכיר את התנהגותו הרעה והנצלנית של לבן, לעומת יושרו שלו וטיפולו המסור בצאן של לבן.

אחת מטענותיו של יעקב היא:

"טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ.
אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה".

יעקב נהג עם לבן לפנים משורת הדין. יכול היה יעקב להביא את הטרפה אל לבן ולהיפטר מתשלום, אבל במקום זאת הוא חיטא (השלים) את הבהמה החסרה בבהמה משלו.