חלוקת שלל בישראל

"וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ,
בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא,
וּבֵין כָּל הָעֵדָה"

בני ישראל חזרו מהמלחמה במדין עמוסים בשלל רב, ומשה ציווה אותם לחלוק את השלל: חצי ללוחמים, וחצי לכל העדה.

לאחר חציית השלל, הרימו ממנו מכס לה'. הלוחמים נתנו אחד מ-500, וכל העדה נתנו פי עשרה: אחד מ-50.

חלוקה זו מעדיפה בצורה ברורה את הלוחמים. שנים עשר אלף הלוחמים חזרו איש לאהלו, כאשר כל אחד מהם קיבל עשרים ושמונה כבשים, שלוש פרות, שני חמורים ושפחה אחת. כל יתר העם הסתפקו בכבש לכל שני אנשים, ופרה אחת וחמור אחד לכל 20 אנשים.

שלל כשכר הלוחמים

קל להבין את תאוות הלוחמים לקחת שלל. במלחמות בימי קדם לא ניתן לחיילים שכר מלבד השלל. לעיתים, הייתה נמשכת המלחמה זמן רב, ואפילו כמה שנים. בשנים אלו הלוחם לא זרע את שדותיו ולא עסק במלאכתו, ואשתו וילדיו רעבים ללחם ומצפים לשובו. גם החיילים בעצמם נדרשו להפקיד את חפצי הערך שלהם אצל קציני הצבא כדי לקבל מהם פת לחם.

בתום המלחמה, לאחר כינוס כל השלל למקום אחד, עלולה לפרוץ מהומה גדולה כאשר כל חייל ינסה לחטוף ולקחת כפי יכלתו. באותו הרגע, נדרש מנהיג העם לקבוע כללים ברורים: מי מקבל, וכמה.

באחריות המנהיג גם לא לקפח את שכר החיילים 'היושבים על הכלים', אשר לא לקחו חלק פעיל במלחמה.

חוקי המלך בחלוקת השלל מבהירים לכל העם שהשלל לא שייך להם, אלא הוא 'מתנה' מאת המלך.

המשנה (סנהדרין ב ד) אומרת שהעם מניחים את השלל לפני המלך, ורק אחרי שהוא לוקח, רשאים העם לבזוז:

"וכל העם בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל חלק בראש"

ועל כך אומרת הברייתא:

"אוצרות מלכים למלך,
ושאר ביזה שבוזזין,
מחצה למלך ומחצה לעם".

כך גם פסק הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמותיהם, ד ט):

"וכל הממלכות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך,
ושאר הבזה שבוזזין –
בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל מחצה בראש,
ומחצית הבזה חולקין אותה כל אנשי הצבא
ביחד עם העם היושבין על הכלים במחנה לשמרם,
חולקין בשוה".

בכמה מלחמות בתנ"ך אפשר לראות כללי חלוקת שלל. נעבור על כמה מהן:

אברם וארבעת המלכים

לאחר שהיכה אברם את כדרלעמר ואת המלכים שהיו איתו, הציע לו מלך סדום: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". אברם נשבע שלא לקחת ממנו "מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל", אבל התעקש לשלם לנעריו, וכן לחבריו, ענֵר, אשכֹּל וממרא.

חבריו של אברם היו מבני האמורי. ארבעת המלכים היכו בדרכם גם את "הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר", ואם כן היה ראוי שגם ענֵר, אשכֹּל וממרא יצטרפו לקרב, אבל הם בחרו להישאר מאחור ולא יצאו עם אברם למלחמה.

בכל זאת הקפיד אברם לשלם את חלקם מהשלל על כך ששמרו לו על כל רכושו בזמן המלחמה.

יהושע ובני מנשה

יהושע שלח את חצי שבט המנשה אל נחלתו בארץ הבשן, ואמר להם:

"בִּנְכָסִים רַבִּים שׁוּבוּ אֶל אָהֳלֵיכֶם וּבְמִקְנֶה רַב מְאֹד,
בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִנְחֹשֶׁת וּבְבַרְזֶל וּבִשְׂלָמוֹת הַרְבֵּה מְאֹד,
חִלְקוּ שְׁלַל אֹיְבֵיכֶם עִם אֲחֵיכֶם".

מסתבר שיהושע ציווה אותם לחלוק את השלל עם אחיהם שנשארו לשמור על הנשים והטף ולא השתתפו במלחמת כיבוש הארץ.

דוד ומלחמת עמלק

דוד ו-600 חייליו רדפו אחרי העמלקים, אשר לקחו בשבי את כל הנשים והילדים מהעיר צקלג. כאשר הגיעו אל נחל הבשור, רק ארבע מאות לוחמים המשיכו במרדף, ומאתיים נשארו בנחל.

בתום הקרב, לאחר ששחררו את השבויים ואספו שלל רב, ביקשו הלוחמים למנוע מ'יושבי הכלים' לקחת מהשלל:

"יַעַן אֲשֶׁר לֹא הָלְכוּ עִמִּי,
לֹא נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ.
כִּי אִם אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ"

דוד דחה את דרישתם בתוקף:

"אֵת אֲשֶׁר נָתַן ה' לָנוּ, וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ,
וַיִּתֵּן אֶת הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנוּ.
וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה?
כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה, וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים –
יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ".

אמר דוד לחייליו: הניצחון הוא של ה', ולא שלכם, ולכן לא תוכלו לקחת לעצמכם את כל שלל המלחמה. מבינים אנו מדבריו שהוויתור על חלק מהשלל, הוא הכרה בכך שנזקקנו לעזרת ה' כדי לנצח.

 

מודעות פרסומת

פנחס הוא אליהו?

פינחס, בנו של אלעזר בן אהרן הכהן, הוזכר לראשונה בספר שמות ברשימת הייחוס של שבט לוי.

בפעם השנייה, הופיע פינחס פתאום ודקר בקנאתו את נשיא שבט שמעון. לאחר מכן גם הוביל את מלחמת הנקמה במדיינים.

בספר יהושע נשלח פינחס אל עבר הירדן לברר מדוע בנו בני ראובן בני גד ובני מנשה מזבח על הירדן.

בסוף ספר שופטים, הוביל פינחס את שבטי ישראל למלחמה בשבט בנימין לאחר מעשה 'פילגש בגבעה'.

בספר דברי הימים א' (ט כ) מסופר על אדם בשם 'פינחס בן אלעזר' שהיה פקיד על הלויים בימי דוד המלך, ויש אומרים שזהו פינחס המפורסם.

לפי חז"ל, היה פינחס מעורב בסיפורים נוספים:

  • פינחס היה היה אחד משני המרגלים ששלח יהושע בן נון ליריחו (מדרש תנחומא על פרשת שלח).
  • "וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים" (שופטים ב א). חז"ל אמרו שהיה זה פינחס, והוא הוכיח את בני ישראל על כך שכרתו ברית ליושבי הארץ.
  • בימי גדעון נאמר: "וַיִּשְׁלַח ה' אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שופטים ו ח). גם אותו זיהו חכמים כפינחס. יש אומרים שאותו נביא הוא המלאך שנגלה לגדעון וציווה אותו להילחם במדיין (רלב"ג).
  • פינחס ישב בארץ הגלעד בימי השופט יפתח, וסירב ללכת אל יפתח ולהתיר לו את נדרו. בגללו קיים יפתח את הנדר הנורא והרג את בִתו. "פינחס אמר: הוא צריך לי, ואני אלך אצלו?! יפתח אמר: אני ראש קציני ישראל, ואני אלך אצלו?! בין זה לזה אבדה הנערה" (בראשית רבה).

אם אכן חי פינחס עד ימי יפתח, היה הוא בן למעלה מ-300 שנה (מלחמת 'פילגש בגבעה' אמנם מופיעה בסוף ספר שופטים, אבל לפי רוב השיטות התרחשה בתקופה מוקדמת יותר, כאשר פינחס עוד לא היה מבוגר כל כך). אם פקיד הלויים בימי דוד הוא אכן אותו פינחס, אז שני חייו אף ארוכים יותר. רואים אנו גם שחז"ל זיהו את מלאך ה' כפינחס, ואפשר להבין מכאן שייחסו לו תכונות על טבעיות.

ידועה ומפורסמת הטענה ש"פינחס הוא אליהו". המקור לקשר בין פינחס לאליהו נמצא ב'תרגום יונתן' לספר שמות (ו י"ח):

"וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה"
"וּשְׁנֵי חַיוֹי דִקְהָת חֲסִידָא מְאָה וּתְלָתִין וּתְלַת שְׁנִין,
חַיָיא עַד דְחָמָא יַת פִּינְחָס הוּא אֵלִיָהוּ כַּהֲנָא רַבָּא
דְעָתִיד לְמִשְׁתַּלְחָא לְגָלוּתָא דְיִשְׂרָאֵל בְּסוֹף יוֹמַיָא".
[קהת חי 133 שנה, עד שראה את פינחס הוא אליהו הכהן הגדול שעתיד להישלח אל גלות בני ישראל בסוף הימים].

בגמרא (ב"מ קי"ד ע"ב) מסופר על אחד האמוראים שראה את אליהו בבית הקברות של גויים, ושאל אותו: "האם לא כהן אתה?". אליהו לימד אותו שקברי גויים אינם מטמאים.

לעומת זאת, יש מקורות אשר סותרים את הזיהוי הזה:

"פעם אחת נחלקו רבותינו בדבר:
אלו אומרים משל גד, ואלו אומרים משל בנימין.
בא אליהו, עמד לפניהם ואמר להם:
רבותינו, מה אתם נחלקים? אני מבני בניה של רחל" (ב"ר).

כדי לזהות את אליהו הנביא עם פינחס, נצטרך לומר שהוא חי כמעט 600 שנה. האם חז"ל אכן התכוונו שהיה זה אותו אדם ממש? ייתכן. אבל אפשר גם לטעון ש'זיהוי' זה נועד להצביע על הקבלות וקישורים רבים בין פינחס לאליהו. כעת אציג כמה מהדמיונות בין שני האישים האלו, ואתבסס גם על הופעותיו של פינחס לפי דברי חז"ל:

  • על פינחס נאמר: "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם", ואליהו אמר: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה'".
  • פינחס נשלח מעבר הירדן לרגל את יריחו, ואליהו הלך מיריחו אל עבר הירדן, שם עלה בסערה השמימה. את שניהם חיפשו אנשים מיריחו במשך שלושה ימים (חיילי מלך יריחו חיפשו את פינחס, ובני הנביאים את אליהו).
  • המלאך (פינחס?) שנגלה לגדעון, ציווה עליו לשפוך מרק נוזלי על הבשר שהגיש לו, ובדרך נס העלה את הבשר באש. במעמד הר הכרמל, ציווה אליהו לשפוך כדי מים על העולָה, ואחר כך ירדה אש מהשמים ושרפה את הבשר ואת המים.
  • אחרי המפגש עם המלאך, הצטווה גדעון לקחת שני פרים אשר אחד מהם היה מוקדש לבעל, להרוס את מזבח הבעל, לבנות מזבח לה', ולהקריב עליו את הפר השני. כך עשה גם אליהו: לקח שני פרים, אחד נתן לעובדי הבעל ואחד הקריב לה'. הוא בנה על יד מזבח הבעל את מזבח ה' ההרוס, והקריב עליו. גם גדעון וגם אליהו היו בסכנה גדולה אחר כך: אנשי עפרה ביקשו להרוג את גדעון, ואיזבל המלכה ביקשה להרוג את אליהו.
  • בימי יפתח, לא היה מכבודו של פינחס לגשת אליו. לעומת זאת, בימי אחאב, הקפיד אליהו לחלוק כבוד למלך: "וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו, וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה". כמובן שהוא ידע גם להוכיח את המלך על חטאיו הרבים.
  • אולי אפשר לומר שכנגד בת יפתח שמתה, החייה אליהו את בן האישה האלמנה.

הקבלות אלו מצביעות בצורה ברורה על קשר בין פינחס לבין אליהו.

התייחסות כמעט מפורשת לפינחס ולאליהו יחד, מצאנו בדברי מלאכי, אחרון הנביאים:

"בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ, הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם…
תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו,
בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו‍ֹן.
כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ,
כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא".

קשה לקרוא פסוקים אלו מבלי לקשרם לפינחס. ברית שלום, כהן, מלאך ה'.

מלאכי חתם את ספרו עם אליהו הנביא: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא".

יתרו

יתרו חותן משה, היה כהן מדין, כלומר: מנהיג רוחני לבני עמו. יתרו גם התמצא בניהול שלטון מדיני, והוא יעץ למשה כיצד לכונן את מערכת המשפט בעם ישראל.

את יתרו ומשפחתו אנחנו פוגשים פעמים רבות בתנ"ך כמשפחה שנלווית לעם ישראל. מעולם הם לא נטמעו בתוך עם ישראל, אבל תמיד חיו בשכנות וידידות. למרבה הפלא, כמה פעמים הם הוזכרו סמוך לעמלק: פרשת יתרו נסמכה למלחמת עמלק, בלעם נושא את משלו על עמלק ועל בני יתרו בזה אחר זה, ובמלחמת שאול בעמלק הוא מצווה על בני יתרו להיפרד מעמלק כדי לא להיפגע.
בני ישראל נלחמו במדיינים ובעמלקים גם במדבר וגם בתקופת השופטים, אבל לבני יתרו תמיד זכרו את החסד ולא פגעו בהם.

שמותיו של יתרו
חותן משה הוזכר בשמות רבים במקרא:

  • בפעם הראשונה, הוא נקרא רעואל: "וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת…  וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן".
  • בפעם השנייה נקרא יתרו: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ".
  • בפעם השלישית נקרא יתר: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ" (השמטת האות ו"ו בשמות פרטיים נפוצה מאוד בתנ"ך).
  • בפרשת בהעלתך מבקש משה מחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה להצטרף אליהם ולהיכנס ארצה.
  • בספר שופטים הוא נקרא "קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה".

רש"י מסביר (בעקבות דברי חז"ל) שליתרו היו שבעה שמות. שני השמות הנוספים הם חֶבֶר ופוטיאל.

בקרב פרשני הפשט מקובל להסביר שרעואל היה אביו של יתרו (כך כתב גם רש"י בפרשת בהעלתך) ופירוש הפסוק "וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן" הוא: אבי אביהן.

הרשב"ם טוען שחובב הוא שם נוסף ליתרו, וראב"ע טוען שהיה אחיו של יתרו.

קיני הוא שם של עם קדמון שהוזכר עוד בימי אברהם,  אשר היה מתגורר באהלים. המדיינים נלוו אליהם במסעותיהם, ונקראו על שמם.

בתקופת ההתיישבות
בתורה לא נאמר בפירוש מה עלה בגורל בני יתרו. משה הפציר בחובב להצטרף ולקבל חלק בארץ ישראל, אבל איננו יודעים אם אכן נעתר חובב לבקשת משה.

בתחילת ספר שופטים נאמר: "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה, מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד, וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם". מוכח מכאן שבני חותן משה נכנסו ארצה והתגוררו בסביבות העיר יריחו, ובשלב מסוים עזבו את יריחו ועברו למדבר יהודה.

אחד הקינים, חֶבֶר שמו, נפרד מאחיו יושבי המדבר ונדד עם משפחתו צפונה: "וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן, מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה, וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵילוֹן בְּצַעֲנַנִּים אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ". אשתו של חֶבֶר, יעל, התפרסמה כאשר הרגה את סיסרא שביקש מקלט באהלה (שהיה סמוך לעיר המקלט הצפונית – קֶדֶשׁ).

הביטוי "וַיֵּט אָהֳלוֹ" שנאמר על חבר הקיני, מוכר מאוד מסיפורי האבות בספר בראשית, אבל לאחר הכניסה לארץ כמעט ולא מוזכר עוד, כנראה בגלל שעיקר ההתיישבות הייתה בבתי אבן ולא באהלים. נראה שמשפחת יתרו לא הזדרזו להשתמש בהנאות העולם, והמשיכו לגור באהלים.

יונדב בן רכב
בספר מלכים מוזכר אדם בשם יונדב בן רכב, שסייע ליהוא מלך ישראל להכרית את משפחת אחאב ואת כהני הבעל. משפחתו של יונדב רמוזה בספר דברי הימים: "הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב". מפסוק זה למדו חכמינו שמשפחתו של יונדב הייתה מצאצאי יתרו.

סמוך לחורבן בית המקדש הראשון, אסף ירמיה הנביא את בני יונדב בן רכב אל בית המקדש ומזג להם יין בגביעים. אפשר להניח שלא היה יין רב בירושלים הנצורה וכל אדם היה שמח לשתות את היין במקומם, אבל בני יונדב סירבו בתוקף לשתות, וסיפרו לירמיהו שאבי אביהם, יונדב, ציווה אותם לחיות חיי נזירות: לא לשתות יין, לא לבנות בתים ולא להחזיק בשדה או בכרם.

"כִּי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר:
לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם.
וּבַיִת לֹא תִבְנוּ, וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ, וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ, וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם,
כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם".

ירמיה מביא אותם כדוגמה לכל בני ישראל: ראו כיצד הם שומרים על מצוות אביהם, ואתם אינכם שומעים אל דברי הנביאים אשר קוראים לכם יום יום לחזור למוטב.

ירמיה מסיים את נבואתו בהבטחה למשפחת יונדב: "לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים".

לסיכום

ראינו שמשפחת יתרו ליוותה את בני ישראל לאורך מאות שנים.
על אף הקשר המשפחתי למדיין אשר הצטווינו להכותם, או מקום מגוריהם בסמוך לעמלק אשר הצטווינו להכריתם, משמשים הם לנו דוגמה ומופת לנאמנות ארוכת שנים.