כתונת פסים

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו
כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ
וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים"

כתונת ומעיל

יעקב הכין ליוסף בגד שונה ומיוחד. כל בני יעקב היו עסוקים ברעיית הצאן, ורק יוסף, 'בן הזקונים' היה מצוי לפניו תמיד וסייע לו. הכתונת המיוחדת הזו הבליטה את החיבה שרחש יעקב ליוסף, ואולי גם רמזה על כוונת יעקב למנות את יוסף למנהיג.

כתונת יוסף עמדה במרכז הסכסוך בין יוסף לאחיו. הם הפשיטו אותו ממנה, קרעוה, טבלו אותה בדם ושלחוה אל יעקב.

הכתונת הייתה גם אחת מבגדי הכהונה. הכהן הגדול לבש כתונת פשתן על בשרו, ומעליה מעיל צמר כליל תכלת:

"וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ,
חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל,
וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ, מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט".

רק הכהן הגדול עטה מעיל, ושאר הכהנים לבשו רק כתונת.

הרשב"ם פירש שכתונת הפסים  של יוסף הייתה בעצם מעיל, כלומר: בגד עליון להתפאר בו.

גם חנה הכינה לשמואל בנה מעיל מיוחד:

"וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ, וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה".

מעילו של שמואל נועד לייחד אותו מכולם, שכן הוא היה נזיר והוקדש למשרת במשכן.

כתונת פסים הייתה גם לתמר, אחות אבשלום. לפי המסופר בספר שמואל, היה זה בגד מיוחד לבנות המלך הבתולות. אמנון גירש את תמר לבושה בכתונת פסים לאחר שעינה אותה:

"וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים,
כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים,
וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ,
וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ".

הפסוק פתח בכתונת וסיים במעיל. הסבר הרשב"ם על כתונת יוסף מתקבל גם כאן: כתונת זו הייתה יפה ומכובדת כמו מעיל, ונלבשה ללא בגד נוסף מעליה.

המלבי"ם לעומת זאת, פירש שבנות המלך היו לובשות כתונת על בשרן ומעיל נאה מלמעלה, ואמנון שילח את תמר בבושת פנים, כאשר רק הכתונת עליה.

 

מילת

אנו נוטים לדמיין שכתונת הפסים היא בגד עם פסים צבעוניים עליו. כך גם הסביר הרד"ק:

"פס אחד מצבע אחד, ופס אחד מצבע אחר".

במשנה מוזכר בגד אשר דומה לכתונת פסים כזו:

"קַיְטָא (בגד מסוים) שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּסִיפָסִין צְבוּעִים וּלְבָנִים".

 

רבי אברהם אבן עזרא פירש שהכתונת הייתה רקומה. 'תרגום יונתן' על התורה תרגם את המילים 'כתונת פסים': 'פרגוד מצויר'.

מפירוש רש"י אפשר להבין ש'פסים' הוא בד שנקרא 'מילת', וממנו נעשתה הכתונת. דבריו מבוססים על הגמרא:

"לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם בְּנוֹ בֵּין הַבָּנִים.
שֶׁבִּשְׁבִיל מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים מִילַת
שֶׁנָתַן יַעֲקֹב לְיוֹסֵף יוֹתֵר מִשְּׁאַר בָּנָיו,
נִתְקַנְּאוּ בּוֹ אֶחָיו,
וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם".

בד מילת, זהו צמר לבן נקי ביותר.

יחזקאל הנביא כותב על דמשק שהייתה סוחרת עם העיר צור "בְּיֵין חֶלְבּוֹן וְצֶמֶר צָחַר". יין חלבון – זהו יין לבן (ואולי קרוי על שם העיר 'חלבּ'), וצמר צחר – זהו צמר מילת צחור ובוהק (על פי תרגום יונתן לפסוק).

בגמרא כתוב שכדי להכין צמר מילת, היו עוטפים את הטלה הקטן ביום היוולדו בבגד צמוד, כדי שצמרו לא יתלכלך.

בשיר השירים מופיע שבח לשיניים של הרעיה:

"שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה".

רש"י כותב כך:

"דקות ולבנות וסדורות על סידורן כצמר.
וסדר עדר הרחלים הברורות משאר הצאן בקצב ומנין,
נמסרות לרועה חכם והגון ליזהר בצמרן,
שעושין אותן לכלי מילת,
ומשמרין אותן מעת לידתן שלא יתלכלך הצמר,
ורוחצין אותם מיום אל יום".

ייתכן שהקנאה של אחי יוסף התגברה דווקא אחרי שיעקב הכין לו את כתונת הפסים, מפני שהם שמרו היטב על ניקיון הכבשים וטיפחו את  צמרם, ובסוף דווקא אחיהם שנשאר תמיד עם אביהם בבית קיבל כתונת יקרה שנעשתה מהצמר הזה.

מודעות פרסומת

אחד העם

'אחד ה…'

בדרך כלל, הביטוי 'אחד ה…' מכוון לבחירה חסרת חשיבות של אחד מתוך רבים.

לדוגמה, על הגר שפחת שרה נאמר: 'וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם'. היו שם כמה שיחים, והיא השליכה תחת אחד מהם.
אחי יוסף זממו להרגו ואמרו: 'וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת', לא משנה איזה מהם. ראובן לא רצה שיוסף ימות, ולכן ביקש מאחיו להשליך את יוסף לבור מסוים שלדעתו היה מסוכן פחות: 'הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ. לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו'. לא אל 'אחד הבורות', אלא 'אל הבור הזה'.

 

יש מקרים שבהם יש חשיבות לבחירה של ה'אחד'. בסיפור עקידת יצחק כתוב: 'וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ'. כאן, אין זה הר סתמי שייבחר באקראי, אלא הר מיוחד בארץ המוריה. הוא ההר שעליו נבנה אחר כך בית המקדש, כמו שכתוב בדברי הימים: 'וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם, בְּהַר הַמּוֹרִיָּה'.
ההר המיוחד הזה נקרא 'אחד ההרים', מפני שהוא נראה בדיוק כמו כל ההרים סביבו. הוא לא הגבוה ביותר, ולא בולט במראה חריג כלשהו. לכן ציווה ה' את אברהם ללכת אל ארץ המוריה ורק שם הוא יידע באיזה הר מדובר.

 

אחד מיוחד

בציווי על קרבן התמיד כתוב: 'אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר'. ההבנה הפשוטה היא: הכבש האחד מתוך השניים, אבל חכמים דרשו את הפסוק שיש להקריב את הכבש האחד – המיוחד שבעדרו. המובחר ביותר.
כאן המילה 'אחד' מבטאת כוונה שונה בתכלית. לא אחד מתוך רבים, אלא האחד ששונה מכולם.

 

בפרשת תולדות, נהג יצחק כמו אברהם אביו, וסיפר לאנשי גרר שרבקה אשתו היא אחותו.

אבימלך מלך גרר האשים אותו: 'מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ? כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ, וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם'.

הכוונה הפשוטה של דבריו היא שכל אחד מבני עמו יכול היה לחטוא ולקחת את רבקה לאישה. אבל בתוך דבריו מסתתרת כוונה נוספת: כמעט נכשלתי בעצמי ולקחתיה לי לאישה.

פירוש 'אחד העם' הוא האדם המיוחד ביותר בעם. אבימלך בחר לומר בלשון זו, כדי לא להזכיר על עצמו לשון של חטא ('כמעט שכבתי').

בכל הפעמים שכתוב 'אחד ה…' תרגם אונקלוס לארמית: 'חַד מִן…'. לדוגמה: 'אחד ההרים' – חד מן טוריא, 'באחד הבורות' – בחד מן גוביא.
לעומת זאת, את המילים ' אַחַד הָעָם' הוא תרגם: 'דמיחד בעמא', המיוחד בעם.

 

כאשר ברח דוד משאול המלך, הגיע יחד עם אנשיו  סמוך למחנה שאול, וראה שכל המחנה שרוי בשינה עמוקה. אפילו אבנר, שר הצבא, שכב על יד שאול וישן.
דוד ירד יחד עם אבישי בן צרויה אל תוך המחנה. אבישי ניסה לשכנע את דוד לפגוע בשאול, אך דוד סירב בתוקף. דוד לקח איתו את החנית של שאול ואת צפחת המים שהייתה מראשותי שאול, ויצא יחד עם אבישי מהמחנה.
לאחר שהתרחקו, צעק בקול אל אבנר: 'הֲלוֹא תַעֲנֶה אַבְנֵר!'. המשיך דוד לקרוא בקול ואמר: '…וְלָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ אֶל אֲדֹנֶיךָ הַמֶּלֶךְ? כִּי בָא אַחַד הָעָם לְהַשְׁחִית אֶת הַמֶּלֶךְ אֲדֹנֶיךָ!'.

אפשר להבין את הטענה של דוד כך: כל אחד מהעם יכול היה לפגוע בשאול. אבל כמו אבימלך, גם דוד רמז במשפט זה על עצמו: אני בעצמי הייתי יכול לפגוע בו.
הסיבה שדוד קרא לעצמו 'אחד העם' היא מפני שלא רצה אפילו להזכיר אפשרות שהוא בעצמו יפגע  בשאול. אבל בדבריו הוא גם רמז לשאול: דע לך שאני כבר רואה את עצמי כמלך, המיוחד שבעם, ואינני עוד עבד נמלט.

שאול נפעם מהתנהגותו האצילית של דוד, ובירך אותו: בָּרוּךְ אַתָּה בְּנִי דָוִד. גַּם עָשֹׂה תַעֲשֶׂה, וְגַם יָכֹל תּוּכָל".

סעודה עם נזיר

"כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ"

שלושה דברים אסורים לנזיר: שתיית יין, גילוח השיער וקרבה למת.

איסורים אלו מבדילים אותו מכל העם. הוא שונה במראהו בגלל שערו הארוך, והוא לא יכול לשבת ולסעוד עם חבריו מפני שאסור לו לשתות יין. איסור הטומאה למת מבדיל אותו אפילו מבני משפחתו ברגעיהם הקשים ביותר: "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ, לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם".

המילה 'נזיר' היא מלשון 'נזר', כתר שכאילו מונח על ראשו ומבדיל אותו מהמון העם.

הנזירים היו אנשים מיוחדים. נזירות הייתה אחת הדרכים שבה נהגו אנשים כדי לזכות בנבואה. הנביא עמוס אומר: "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים, וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים". אליהו הנביא גידל שער ארוך. הוא מתואר כ"אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר". גם שמואל הנביא הוקדש לנזירות עוד בטרם נולד. הפרישות מדרכי המון העם אפשרה לנזיר להגיע למדרגות גבוהות וליכולות רוחניות מיוחדות.

כעת נראה כמה מקרים שבהם ניצל הנזיר את איסור שתיית היין כדי להערים על האנשים שהיו עימו ושתו לשכרה.

By Fir0002 - Own work, GFDL 1.2, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=135219

אשכול ענבים. מתוך ויקיפדיה

חתונת שמשון

השופט שמשון היה נזיר. כוחו העצום עמד לו כל עוד שמר את דיני נזירותו ולא התגלח.

כאשר נשא שמשון אישה מבנות הפלישתים, נאספו אליו 30 בחורים פלישתים וליוו אותו בכל ימי המשתה. בסעודת החתונה, שמשון שמר על נזירותו ולא טעם יין, כאשר כל חבריו מן הסתם היו שיכורים. שמשון ניצל את שכרותם ושאל אותם חידה שאיש לא יכול היה לפתור, והם התחייבו לשלם לו 30 חליפות בגדים אם לא יידעו מה התשובה. את התשובה הם כמובן לא מצאו, והם איימו על אשת שמשון שתבקש ממנו שיגלה לה. אחרי שסיפרו לשמשון מה התשובה, ירד שמשון לאשקלון, היכה 30 פלישתים אחרים, ונתן את בגדיהם לפותרי החידה.

 

אבשלום ואמנון

אבשלום, בנו של דוד המלך, היה גם הוא נזיר. בספר שמואל מסופר עליו שהיה מגלח את שערו מדי שנה כאשר ראשו היה מכביד. בהלכות הנזיר כתוב שכל מי שנזירותו לא קצובה בזמן, רשאי לגלח את שערו כדי להקל ממשקל ראשו.

אבשלום שנא שנאה עזה את אמנון, אחיו הבכור, מפני שאמנון עינה את תמר אחותו. אבשלום המתין שנתיים עד שנקם באמנון והרגו. הוא הזמין את כל בני המלך לסעודה גדולה לרגל גזיזת צאנו. בסעודה כזו היה נהוג לשתות עד בלי די. היחיד ששמר על פיקחות וערנות היה אבשלום. הוא ציווה את נעריו: "רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן, וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם: הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ". אמנון הוכה למוות, וכל בני המלך השיכורים נפוצו לכל עבר.

 

יוסף והגביע

לא ברור האם גם יוסף בן יעקב היה נזיר. חז"ל אמרו שיוסף היה בעל שיער ארוך, והיה 'מסלסל בשערו', אמנם ביציאתו מבית האסורים מסופר שהתגלח: "וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה". בגמרא כתוב שמרגע שנמכר יוסף למצרים, לא שתה עוד יין. יעקב אמר על יוסף לפני מותו: "תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו". הגמרא מוסיפה ואומרת שגם אחי יוסף נמנעו מלשתות יין, עד שהוזמנו לסעוד יחד איתו עוד בטרם התגלה אליהם. באותה הסעודה נאמר: "וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ". בפסוק שאחרי, מצווה יוסף את הממונה על ביתו להטמין את גביע הכסף אצל בנימין: "וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף, תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן". אולי אפשר לפרש שגם יוסף התנזר משתיית יין, וניצל את השכרות של אחיו, כדי שיוכל להטעות אותם ולהחביא את הגביע אצלם.

בעבור נעליים

סנדלים

"עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ, עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם".
כך אמר הנביא עמוס, ודבריו נקבעו להפטרת פרשת וישב העוסקת במכירת יוסף.

האם ייתכן להסביר שעמוס גוער בישראל על מכירת יוסף? אם הוא מוכיח את ישראל על מעשיהם הרעים, מדוע הזכיר להם את מעשי אבותיהם מלפני למעלה מ-1000 שנה?

אין שום רמז הקושר בין נבואת עמוס לבין מכירת יוסף.
יוסף לא נזכר בתורה או מחוצה לה בתואר "יוסף הצדיק", וגם לא נאמר בפירוש שהוא נמכר בעבור נעליים (אמנם בתרגום יונתן על התורה כתוב שהאחים קנו סנדלים בכסף המכירה).

הביטוי "למכור אביון בעבור נעליים" היה שגור בימי עמוס, ופירושו: להתעמר בעניים מרודים בעבור רווח זעום. ביטוי זה נזכר פעם נוספת בדברי עמוס (ח ו) ונראה שכוונתו הייתה להוכיח את מעמד האצולה בדורו.

עשרת הרוגי מלכות

מי שבכל זאת חיבר בין נבואת עמוס למכירת יוסף, היה הפייטן שחיבר את קינת עשרת הרוגי מלכות – "אלה אזכרה". קינה שנאמרת בתשעה באב בקהילות ספרד וביום הכיפורים באשכנז. הפייטן מספר שהקיסר הרומאי אסף עשרה חכמים מחכמי ישראל כנגד עשרת בני יעקב, והעמידם למשפט על מכירת יוסף. הקיסר ביקש לגזור עליהם מיתה על פי הפסוק: "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת", והם מסרו את עצמם למיתה. מחבר הקינה משתמש בלשונו של עמוס, ומעניש את חכמי ישראל על חטא שלא עשו:

"גָּבַהּ לֵב בְּלִיַּעַל עוֹבֵד אֱלִילִים
וְצִוָּה לְמַלְּאוֹת פְּלָטֵירוֹ (היכלו) נְעָלִים…
נָם (אמר) אַיֵּה אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲחִיהֶם מְכָרוּהוּ
לְאֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים סְחָרוּהוּ
וּבְעַד נַעֲלַיִם נְתָנוּהוּ?"

חשוב לציין שלפי המסופר בגמרא ובמדרשים, "עשרת הרוגי מלכות" לא נהרגו יחד, וכנראה גם לא בתקופת אותו הקיסר, אלא נהרגו מסיבות שונות לאורך שנות חורבן בית המקדש השני, ובתקופת הכיבוש הרומאי שאחריו. חלקם אולי נהרגו במרד בר כוכבא, כ-70 שנים לאחר החורבן.

אריה שאג, מי לא יירא?

בהמשך הנבואה, מוכיח עמוס את עם ישראל על שאינם רוצים לשמוע את דבר ה' מפי הנביאים:

וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן, וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר "לֹא תִּנָּבְאוּ!"

ההפטרה חותמת בפסוק: "אַרְיֵה שָׁאָג, מִי לֹא יִירָא? אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהִים דִּבֶּר, מִי לֹא יִנָּבֵא?", כלומר: דבר ה' מזעזע את העולם כשאגת אריה, ואין כל דרך להשתיקו או להתעלם ממנו.

דווקא תוכחה זו מתאימה להפליא לסיפור מכירת יוסף. אחי יוסף ניסו להתעלם מחלומות אחיהם, שנאו אותו ואף השליכו אותו אל הבור, אבל כל ניסיונותיהם לא הועילו לבטל את דבר ה'. 'הם אומרים "נהרגהו!", ורוח הקודש אומרת: "ונראה מה יהיו חלומותיו"' (על פי רש"י).