יהונתן בן גרשום

"וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ, אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם"

יתרו לקח את בִתו, אשת משה, ואת שני בניה, גרשם ואליעזר, והלך אל משה אל הר האלהים.

אפשר לשער שארצו של יתרו לא הייתה רחוקה מאוד ממקום חניית בני ישראל, שכן כאשר רעה משה את צאן יתרו, נהג את הצאן והגיע "אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה".

נחלקו חכמים בגמרא אם יתרו הגיע עוד קודם מעמד הר סיני (כסדר הפסוקים), או שהגיע לאחר המעמד, במהלך התקופה שחנו בני ישראל מתחת להר סיני.

מיד לאחר מעמד הר סיני, אמר ה' למשה:

"כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם.
לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב…".

לפי השיטה השנייה, האנשים היחידים מבני ישראל שלא היו נוכחים במעמד הר סיני, הם דווקא אשתו של משה, ושני בניו. הם היחידים שאי אפשר לומר עליהם "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם".

יתרו נפרד ממשה וחזר לארצו, אבל לא סיפרה לנו התורה עוד על בני משה, וגם לא על אשתו. יש אומרים שציפורה היא 'האישה הכושית' מפרשת בהעלתך, ויש שדרשו שגרשום הוא הנער שסיפר למשה על אלדד ומידד אשר התנבאו במחנה.

בספר דברי הימים מסופר שלאליעזר בן משה היה בן אחד בשם רחביה, ולגרשום היה בן בשם שבואל:

"בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשֹׁם וֶאֱלִיעֶזֶר.
בְּנֵי גֵרְשׁוֹם שְׁבוּאֵל הָרֹאשׁ.
וַיִּהְיוּ בְנֵי אֱלִיעֶזֶר רְחַבְיָה הָרֹאשׁ, וְלֹא הָיָה לֶאֱלִיעֶזֶר בָּנִים אֲחֵרִים".

על פי המסופר בהמשך, שבואל ורחביה שימשו בתפקידים חשובים בימי דוד המלך, והיו ממונים על האוצרות. לפי מסורת השנים המקובלת, זה יהיה אפשרי רק אם הם האריכו ימים מאוד, או שהכוונה בדברי הימים היא ללויים אחרים מצאצאיהם.

פסל מיכה

לקראת סוף ספר שופטים מסופר על מיכה, איש משבט אפרים, שהיה לו 'בית אלהים' עם פסל ומסכה ועם אפוד ותרפים. מיכה אירח בביתו נער לוי אשר נדד בארץ ללא מנוחה, והציע לו להיות כהן בביתו, והוא ידאג לו לכל מחסורו.

בסוף הסיפור, עזב הנער את בית מיכה, הצטרף לבני שבט דן, והיה להם לכהן.

לאורך כל הסיפור, לא הוזכר שמו של הנער. רק כמעט בפסוק האחרון נאמר: "וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו, הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי".

הפירוש המקובל הוא שיהונתן, היה נכדו של משה. האות נו"ן במילה 'מנשה' נכתבת מעל השורה. חז"ל אמרו שהנו"ן נוספה מפני כבודו של משה, כדי לא להזכירו יחד עם נכדו, הכהן של הפסל. אולי משום כך גם הוסתר שמו עד לסוף הסיפור.

יהונתן בן גרשום בן מנשה

מסיפור זה, למדו חז"ל שכדאי לאדם להתחתן עם אישה ממשפחה טובה:

"אמר רבי אלעזר: לעולם ידבק אדם בטובים,
שהרי משה שנשא בת יתרו – יצא ממנו יהונתן.
אהרן שנשא בת עמינדב – יצא ממנו פינחס".

אפשר לראות דמיון בין המפגש בין משה ליתרו לבין המפגש בין יהונתן למיכה:

"וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ, וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה"
"וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ, וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו"

גם משה וגם יהונתן חיפשו מקלט, ושניהם הצטרפו לביתו של עובד אלילים והפכו לבני משפחתו. שניהם עזבו את המארח שלהם, והתמסרו למשימה חדשה לכל ימיהם: משה – להנהגת עם ישראל, ויהונתן – להנהגת שבט דן.

אמרו חכמינו שיהונתן היה כהן לעבודה זרה רק מפני שהיה זקוק לפרנסה, אבל בליבו – לא האמין בה. עוד אמרו, ששבואל הוא גרשום, ושמו השתנה לשבואל מפני ששב לאל בכל ליבו.

מודעות פרסומת

מי יתן

"מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי"

פעמים רבות מופיעה המילה "מי" במשמעות של משאלה: 'הלוואי שמישהו אשר שומע אותי ימלא את משאלתי'.

יש משאלות שאפשר למלא (גם אם בקושי רב), כמו משאלתו של דוד המלך: "מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם". בית לחם הייתה כבושה בידי הפלישתים, והבאת המים לדוד הייתה כרוכה בסכנה גדולה, אבל שלושה מחייליו הגיבורים הצליחו בכל זאת להבקיע דרך צבא הפלישתים ולשאוב את המים לדוד.

יש משאלות אשר אינן ניתנות למילוי, כמו "מִי יִתֶּן לִּי אֵבֶר כַּיּוֹנָה", או "מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה".

יש משאלות אשר נאמרות כבקשה נסתרת מהנוכחים. איוב אמר לחבריו: "מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה". הוא לא דרש מהם לשתוק, אלא אמר בדרך רמז: 'הלוואי שתשתקו'. אבשלום בן דוד התרברב באזני העם: "מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ, וְעָלַי יָבוֹא כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב וּמִשְׁפָּט, וְהִצְדַּקְתִּיו", כלומר: כאשר אהיה אני השופט הראשי – כולם יהיו זכאים בבית הדין. כוונתו האמתית הייתה למלוך במקום דוד אביו, אבל לשם כך הוא היה צריך את תמיכת העם. בהבעת המשאלה 'מי ישימני שופט', רמז אבשלום לכל שומעיו להצטרף אליו כאשר יוכרז המרד.

ברוב המקרים, המשאלה 'מי ייתן' לא מופנית אל בני האדם, אלא מבטאת בקשה נסתרת מה'.

אין זו בקשה ישירה, אלא זו זעקה שכוונתה 'הלוואי שכך יהיה', בעוד היחיד שיכול למלא את הבקשה זה ה' בעצמו, כמו לדוגמה בפסוק "מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל" – הלוואי שה' יושיע את ישראל בציון.

גם משאלות מוות נאמרות בלשון 'מי ייתן', מפני שנשמת האדם נתונה בידי ה', והוא נוטל אותה ברצונו: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם", "מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ".

משה התאווה שתשרה רוח נבואה על כל בני ישראל: "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם".

פעמיים בתנ"ך נאמרת המשאלה 'מי ייתן' מפי ה' בעצמו, והשאלה המתבקשת היא: ממי ה' מבקש?

בספר ישעיהו, ממשיל הנביא את ישראל לכרם אשר ה' שומר עליו בעצמו, ואומר ה' על כרמו:

"בַּיּוֹם הַהוּא כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ.
אֲנִי ה' נֹצְרָהּ, לִרְגָעִים אַשְׁקֶנָּה…
חֵמָה אֵין לִי. מִי יִתְּנֵנִי שָׁמִיר שַׁיִת בַּמִּלְחָמָה, אֶפְשְׂעָה בָהּ אֲצִיתֶנָּה יָּחַד".

הגמרא (עבודה זרה ד ע"א) מפרשת את הפסוק כך: 'חימה אין לי' – איני יכול לכעוס על ישראל ולהשמידם, מפני שנשבעתי לאבותיהם. 'מי יתנני' – הלוואי שאהיה כאילו לא נשבעתי ואעניש אותם. לפי הסבר זה, אין הכוונה שה' מבקש לבטל את שבועתו, אלא כוונת הפסוק היא לומר לעם ישראל שהם ניצולים מעונש בזכות אבותיהם, ולא בזכות מעשיהם.

הרד"ק מפרש את הפסוק בדרך שונה לחלוטין: 'חימה אין לי' – אינני כועס על כרמי, על עם ישראל. 'מי יתנני שמיר שית' – אם הכרם יצמיח לי שמיר ושית (קוצים) במקום ענבים (משל למעשים הרעים), 'במלחמה אפשעה בה, אציתנה יחד' – אלחם בו, ארמוס אותו ואציתנו באש. את הפירוש הזה אמר הרד"ק בשם אביו, ואף על פי שאינו מתיישב עם טעמי המקרא, אמר עליו ש'הוא הטוב שבפירושים'. לפי ההסבר הזה, 'מי יתנני' זו לא משאלה, אלא תנאי: 'אם יתנני'.

במעמד הר סיני, נבהלו בני ישראל למשמע קול ה' מתוך האש, וביקשו ממשה: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת". בספר דברים מוזכרת בקשתם: "אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד, וָמָתְנוּ".

ה' שמע לבקשת העם:

"שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ,
הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ.
מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי כָּל הַיָּמִים,
לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם".

חז"ל אמרו על פסוק זה: "בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל 'מי ייתן והיה לבבם זה להם', היה להם לומר: 'תן אתה'! " (ע"ז ה ע"א).

הבחירה בטוב מסורה בידי האדם. כאשר ה' אמר את דבריו בלשון משאלה, בני ישראל היו צריכים להבין מזה שאין הדבר תלוי אלא בהם. אם היו אומרים 'תן אתה', היו מעידים על כך שהם רוצים לבחור בדרך הטובה.