"אַל נָא תְהִי כַּמֵּת,
אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ,
וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ"

לאחר שמרים, אחות אהרן ומשה, הצטרעה, ביקש אהרן ממשה שיסלח להם, ואמר לו: "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ".

רבו הפירושים על דבריו של אהרן, ונסכמם כעת.

מצורע חשוב כמת

הפירוש המקובל הוא שאהרן ביקש ממשה לרפא את מרים כדי שהיא לא תהיה כמת (מדרש תנחומא).

מפסוק זה למדו חז"ל שהמצורע חשוב כמת. אפשר לומר שהמצורע יושב הרחק מחברת אנשים, "בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ", כמו המת, אשר כבר עזב את משפחתו והוא קבור מחוץ למחנה.

עוד אפשר לומר שבשרו של האדם המצורע נרקב ונאכל, והרי הוא כמו מת.

ככל הנראה חז"ל התכוונו דווקא להסבר השני, שכן בהמשך הפסוק אומר אהרן "וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ".

תיקון סופרים

את המשך דברי אהרן, הסביר האבן עזרא כמשל כללי, שהמצורע הרי הוא כמו נֵפל מת.

התרגום הירושלמי הסביר את הפסוק בדרך הדרש, והמשיל את מרים לעובר שמת בלידה לאחר תקופת היריון ממושכת וסבל רב. כך גם מרים, עברה את הגלות ואת השעבוד, יצאה ממצרים, ורק לפני הכניסה ארצה כל זה יימנע ממנה. לכן ביקש אהרן – "אל נא תהי כמת אשר בצאתו…" , חוס ורחם עליה, שתתרפא ולא תמות עכשיו.

חז"ל הסבירו את דברי אהרן כתיקון סופרים.

תיקוני סופרים אלה מקרים שבהם השתנתה מילה בתורה או בדברי הנביאים ובכתובים, כדי להימנע ממשמעות שלילית או מדבר שקשה לאמרו.

לדוגמה, שמואל התנבא על עלי הכהן ואמר: "בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו". היה צריך להיכתב "מקללים לי", אבל השתנה הכתוב.

דוגמה נוספת: חבקוק פנה לה' ואמר: "ה' אֱלֹהַי קְדֹשִׁי לֹא נָמוּת". כוונתו הייתה לומר "לא תמות", אבל אין זה ראוי להזכיר מוות יחד עם שם ה'.

גם כאן פירשו חז"ל את דברי אהרן כתיקון סופרים. כוונתו הייתה לומר "אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמֵּנוּ, וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרֵנוּ", כלומר, מרים היא אחותנו. היא נולדה לאִמנו, והיא בשר מבשרנו. כאשר היא מצורעת, חצי מבשרנו נאכל.

הרשב"ם פירש שאהרן ביקש נמשה: "אל תהיה אתה כמת", שהרי מרים אחותנו נולדה לאִמנו והיא בשר מבשרנו, ואם היא נשארת מצורעת, זה כאילו אתה מצורע.

"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ,
וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ,
בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת"

שירת הים היא שירה ארוכה עם פסוקים מורכבים, וכתובה במבנה מסודר (אריח על גבי לבינה). העיקר בשירת הים הוא התוכן, המילים. לא מוזכר שהשירה נאמרה בליווי נגינה, וגם לא בריקודים.

מיד לאחר שירת הים, מופיעה שירת מרים. שירה קצרה עד מאוד, פסוק אחד בלבד: "שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". גם פסוק זה לקוח מתחילת השירה של משה, וכנראה מרים וכל הנשים חזרו על הפסוק שוב ושוב. העיקר בשירה של מרים הוא השמחה המתפרצת. הנגינה בתופים, והמחולות.

מחולות הם ריקודים, בדרך כלל של נשים, כתוצאה מאירוע משמח. ריקודי המחולות היו מלווים בדרך כלל בנגינת התופים.

אחרי שהיכה דוד את גלית הפלשתי, מסופר:

"וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ,
בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים.
וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת, וַתֹּאמַרְןָ:
הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו".

בִּתּו של יפתח הגלעדי יצאה לקראתו "בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת" אחרי שניצח את בני עמון.

את התוף אפשר לזהות כמעט בוודאות עם כלי ההקשה הנקרא כך בימינו. מסתבר שהנשים היו מכות בתוף בידיהן, ולא בעזרת מקלות.

בנבואת נחום הנביא על כיבוש העיר נינוה, הוא מתאר את שיירת השפחות אשר מלווה את המלכה אל השבי: "וְאַמְהֹתֶיהָ מְנַהֲגוֹת כְּקוֹל יוֹנִים, מְתֹפְפֹת עַל לִבְבֵהֶן". השפחות משמיעות קולות נהמה כשל יונים, ומתופפות בצער על לִבּן.

בספר תהלים נאמר: "קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים, בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת". פירוש הפסוק: המשוררים הולכים בראש השיירה, אחריהם המנגנים, וסביבם נערות מתופפות.

האירוס

במשנה (סוף מסכת סוטה) מסופר על הגבָּלות שנקבעו בעם ישראל כדי למעט את השמחה בעקבות מאורעות החורבן.

"בְּפֻלְמוּס שֶׁל אַסְפַּסְיָנוֹס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים, וְעַל הָאֵירוּס".

בעקבות הפורענויות בימי אספסיינוס הרומאי, הוחלט שהחתנים לא יענדו כתר לראשם ביום שמחתם, וגם גזרו שלא לנגן בחתונה באירוס. מהו האירוס? מסבירה הגמרא:

"אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: טַבְלָא דְּחַד פּוּמָא".

הכוונה היא לכלי נגינה מיוחד הדומה לפעמון (טבלא בארמית), ויש לו פתח אחד ליציאת הצליל. הנגינה בו הייתה ערֵבה עד מאוד, וגזרו שלא לנגן בו עוד. ממשיכה הגמרא ומספרת שהאמורא רבה בנו של רב הונא, הכין לחתונת בנו כלי נגינה בשם טַנְבּוּר. בא רב הונא אביו ושבר את הטנבור מפני שהוא דומה לאירוס שנאסר.

רש"י הסביר שהטנבור הוא כלי עגול שמותחים מעליו עור, וכאשר העור מתייבש ונמתח, מכים עליו ומנגנים.

אפשר להבין מכאן שהאירוס היה שילוב של תוף ושל פעמון, ואולי  היה עשוי כמו הכלי הנקרא בימינו 'תוף מרים' (ובשפות אחרות הוא נקרא כיום 'טנבור', או 'טמבור').

במסכת כלים אומר רבי יהודה שהאירוס נחשב לכלי ישיבה (לעניין טומאה וטהרה), מפני שהמקוננת יושבת עליו. אפשר ללמוד מכך שכדי לעורר את הבכי בזמן לווית המת, היו המקוננות יושבות על כלי הנגינה ובוכות. דווקא הכלי של השמחה הבוקעת מאליה ושל המחולות, הפך להיות המושב של המקוננת.

בנבואות הנחמה של ירמיהו, יש תקווה לאחרית הכלי הזה. בעקבות בניין הארץ, ישובו הנשים להכות בתופים ולרקוד במחולות בשמחה גדולה:

"עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל,
עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ, וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים".

"הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה',
וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי".

 

קל וחומר

'קל וחומר' זו שיטת הוכחה הגיונית. אם עניין מסוים נאמר על נושא קל ופעוט, בוודאי שיש להחיל אותו על נושא חמור יותר.

הלימוד בקל וחומר נמצא בראש שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, לשיטת רבי ישמעאל.

בלימוד התורה, יכול האדם לדרוש 'קל וחומר' בעצמו, גם אם לא קיבל כך במסורת.

השימוש ב'קל וחומר' נפוץ מאוד בגמרא (כ-1000 פעמים בתלמוד הבבלי).

הביטויים 'כל שכן' או 'על אחת כמה וכמה' משמשים גם הם להוכחה ב'קל וחומר'.

 

קל וחומר בתנ"ך

במדרש, מונה רבי ישמעאל עשרה פסוקים מהתנ"ך עם 'קל וחומר', אבל אם נחפש עוד, נוכל למצוא כ-30 פסוקים. ארבעה 'קל וחומר' יש בתורה:

• "הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ… הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן, וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב?". כך אמרו אחי יוסף להגנתם, כאשר הואשמו בגניבת הגביע.
• משה ניסה להתחמק מפגישה עם פרעה, ואמר: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה?".
• אחרי שלקתה מרים אחות משה בצרעת, אמר ה' למשה: "וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ, הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים". כאן לא מופיע בפירוש הלימוד מהקל אל החמור, אבל מבינים זאת לבד: אם אביה היה יורק בפניה ומביישה, הייתה מרים מסתגרת ומתבודדת שבעה ימים. כל שכן שה' בעצמו העניש אותה והכלימה.
• "הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה', וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי". כך אמר משה לעם ישראל בנאום הפרידה שלו.

 

מלבד זאת, יש עוד רעיונות רבים בתנ"ך שמועברים בעזרת השימוש ב'קל וחומר'.

• שמשון סירב לגלות לאשתו את פתרון החידה ששאל את הפלישתים, ואמר לה: "הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי, וְלָךְ אַגִּיד?".
• המלך יהוא הרג את יהורם מלך ישראל ואת איזבל אימו, וכן את אחזיה מלך יהודה. מיד לאחר מכן, דרש יהוא מזקני העיר שומרון להמליך עליהם מלך מבני אחאב ולהילחם על כיסא המלכות. זקני שומרון פחדו מאוד, ואמרו: "הִנֵּה שְׁנֵי הַמְּלָכִים לֹא עָמְדוּ לְפָנָיו, וְאֵיךְ נַעֲמֹד אֲנָחְנוּ?". בסופו של דבר הם בחרו להיכנע ליהוא, והרגו בעצמם את כל בני אחאב.
• ה' אמר ליונה הנביא: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן… וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה?".

 

צמד המילים 'אף כי' משמש על פי רוב ללימוד ב'קל וחומר'. נראה שתי דוגמאות:

• "זֶבַח רְשָׁעִים, תּוֹעֵבָה, אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ" – קרבן הרשעים איננו רצוי, וכל שכן אם הביאו אותו בזימה.
• "וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו: הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה בִּיהוּדָה יְרֵאִים, וְאַף כִּי נֵלֵךְ קְעִלָה אֶל מַעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים". תוך כדי הבריחה משאול המלך, רצה דוד להילחם בפלישתים ולהציל את יושבי העיר קעילה. אנשי דוד הפצירו בו ואמרו: הרי אנחנו בורחים מחרבו של שאול, כל שכן שלא כדאי לנו להתערב במלחמה שאיננו קשורים אליה. דוד לא שעה לתחנוני אנשיו, והלך בכל זאת להילחם בפלישתים.

 

אגרת הרמב"ן

הרמב"ן כתב באגרת המפורסמת ששלח לבנו: "וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. שֶׁנֶּאֱמַר: 'הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם'". כוונת הפסוק היא: כל העולם לא מספיק להכיל את גודל ה', וכל שכן לבבות בני האדם.

מי שטרח לחפש את מקור הפסוק שהביא הרמב"ן, גילה להפתעתו שפסוק זה לא מופיע בתנ"ך.

הרמב"ן חיבר שני פסוקים של 'קל וחומר' בעלי משמעות דומה.

את הפסוק הראשון אמר שלמה המלך בחנוכת בית המקדש: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי".

את הפסוק השני אמר שלמה המלך בספר משלי: "שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד ה', אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם". כלומר: ה' יודע את אשר מתרחש בשאוֹל ובאבדון, וכל שכן שיודע את ליבות בני אדם.

הרמב"ן הצמיד את תחילת הפסוק הראשון לסוף הפסוק השני, כאשר המילים 'אף כי' שימשו לו כחוליה המקשרת בין שני ה'קל וחומר' האלה.

בפסוקים הסבוכים של דיני הצרעת, מוזכרים צבעים רבים. 'שְׂאֵת לְבָנָה', 'בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת', 'שֵׂעָר צָהֹב דָּק', 'שֵׂעָר שָׁחֹר', 'נֶגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם'.

לשון התורה איננה כוללת שמות רבים של צבעים המוכרים לנו כיום. הצבעים כתום, כחול, ורוד, סגול, אפור (ועוד רבים) אינם מופיעים בלשון המקרא, ורובם גם לא נרמזו בלשון חז"ל (יש לציין שגם המילה 'צֶבַע' הוזכרה בתנ"ך בפעם היחידה בשירת דבורה: 'צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל').

חז"ל תיארו גוונים שונים של אותו הצבע. במשנה מנו חכמים ארבעה גוונים של לבן (מהכהה לבהיר): כצמר, כסיד, כקרום ביצה וכשלג. כן מנו חכמים גוונים שונים של צבעי דם.

כמעט בלתי אפשרי להעביר במסורת מראה של צבע ללא אוצר מילים עשיר של כל הגוונים, ולכן ניסו חכמים לדמות את מראה הצבעים שקיבלו במסורת לדברים אחרים שכולם יודעים מה צבעם.

כעת נעבור על כל הצבעים אשר הוזכרו בפרשת הצרעת ונראה מה מקור שמם ומהו המראה שלהם.

לבן

בכל המקומות, מתאר הלבן את הצבע הבהיר המוכר לנו. 'וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב' אמר יעקב ליהודה, וכוונתו: שיניו לבנות יותר מחלב.

מרים, אחות משה ואהרן, הייתה 'מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג', וכן גיחזי, משרתו של אלישע. דוד המלך אמר בתהילים: 'תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין'.

הר הלבנון קיבל את שמו בזכות השלג הלבן המכסה את ראשו ונראה למרחוק.

הירח, נקרא גם 'לְבָנָה' על שם בהירותו ואורו.

המילה 'לבן' מתארת גם חוסר צבע. בלשון חכמים מצאנו 'זכוכית לבנה', והכוונה: שקופה וצלולה. זכוכית לבנה הייתה נדירה מאוד בימי קדם, ונמשלה בערכה לזהב.

גם לחם השמים, מן, מתואר 'כְּזֶרַע גַּד לָבָן'. צורתו הייתה כמו זרעוני גד (כוסברה) לבנים. אבל צבעו הלבן מתואר גם: 'וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח', כלומר: שקוף כזכוכית, ואפשר ללמוד מכאן שגם לובן המן מבטא את חוסר צבעו ואת שקיפותו.

אדום – אדמדם

'וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם', מכאן ראיה ברורה מהו מראה הצבע האדום.

את הצבע האדום הפיקו מתולעת השני. 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ', כך התנבא ישעיה על ישראל.

נחום הנביא אמר: 'מָגֵן גִּבֹּרֵיהוּ מְאָדָּם, אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים' וכוונתו לחיילים אוחזים מגנים אדומים ולבושים מדים אדומים.

אבן האודם מהחושן הייתה כמובן בצבע אדום.

יעקב נתן לעשו אחיו לחם ונזיד עדשים, אבל מבקשתו של עשו הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה', לומדים אנחנו שיעקב בישל עדשים אדומות.

עשו כפל את המילה 'אדום' בדבריו, ואולי פירוש דבריו הוא: אדום עז. גם הצבע 'אדמדם' אשר הוזכר בדיני הצרעת  הוא אדום עז. היו שפירשו ש'אדמדם' מורה על גוון בהיר יותר, כמשמעותו המקובלת בימינו, וכן פירשו בירקרק: ירוק בהיר, ובשיר השירים 'אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת': שחורה מעט, אבל ההסבר המקובל יותר הוא שהכוונה היא להביע את חוזק הצבע ולא את חולשתו.

צהוב

מקור שמו של הצבע הצהוב הוא כצבע הזהב ('ז' ו'צ' מתחלפות).

עזרא הסופר מנה ברשימת הכלים שנתרמו לבית המקדש השני: 'וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹת כַּזָּהָב', כלומר: נחושת יפה ובוהקת כזהב.

שחור

'קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב'.

במגילת קהלת נאמר: 'כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל', והכוונה: גיל הנעורים, כאשר טרם הלבין שיער הראש. פסוק זה הוא מקור המשנה ממסכת אבות: 'הוי קל לראש ונוח לתשחורת', כלומר: לאנשים צעירים.

ירוק – ירקרק

הצבע ירוק לא הוזכר בפירוש בתנ"ך. איוב תיאר את הפֶּרֶא (חמור הבר) בפסוק: 'וְאַחַר כָּל יָרוֹק יִדְרוֹשׁ', אבל אין כוונתו לצבע ירוק, אלא ליֶרֶק ועשב טרי.

מראה הצבע הירוק איננו הירוק המוכר לנו כיום, אלא אחד מגווני הצהוב.

המחלה 'יֵרָקוֹן' מוזכרת גם כמחלה של תבואה וגם כמחלה הפוגעת בבני האדם. תבואה נגועה בירקון מתייבשת ומצהיבה עוד בטרם הבשילו הגרעינים. מחלת הירקון האנושית היא הצַהֶבֶת, אשר בה מראה פניו של האדם מקבל גוון צהוב.

לפי מדרש חכמים אסתר המלכה הייתה ירקרוקת, וכמובן הכוונה היא שהייתה צהובה וחיוורת.

המילה ירקרק מוזכרת גם כמילה נרדפת לזהב: 'כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף, וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ', כלומר: כנפי יונה מצופות בזהב בהיר.