מלך ערד

"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב,
כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים,
וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל,
וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי"

מיד אחרי מותו של אהרן הכהן, מספרת התורה על המלחמה של בני ישראל כנגד מלך ערד.

בני ישראל נדרו נדר להחרים את שלל המלחמה, ואז נלחמו בו וניצחוהו. לערי מלך ערד הם קראו "חרמה".

הסיפור הזה מזכיר מעט סיפורי מלחמות אחרות שהיו לבני ישראל בסוף המסע במדבר. אדום יצאו לקראת ישראל למלחמה, וכן סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. בלק מלך מואב ראה את בני ישראל ופחד להילחם בהם. המשותף לכל המלכים האלה, שכולם עמדו בדרכם של בני ישראל אל הארץ. בני ישראל רצו לעבור דרכם או סמוך להם.

האם בני ישראל עברו גם ליד מלך ערד?

מלך ערד נקרא כאן "יושב הנגב", ולפי זה נראה שממלכתו הייתה ממש בתחומי ארץ ישראל. בפרשת מסעי, זה נאמר בפירוש: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד, וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן".

על מלך ערד נאמר שהוא רק שמע על בני ישראל, לא כמו מלך מואב שראה אותם.

אנו יודעים שערד נמצאת מזרחית לבאר שבע ודרומית לחברון. ערד מוזכרת גם בתחילת ספר שופטים. נאמר שם שבני יתרו התיישבו יחד עם בני יהודה בארץ הנגב:

"וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה
עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה,
מִדְבַּר יְהוּדָה, אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד,
וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם.
וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת שִׁמְעוֹן אָחִיו,
וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת,
וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ,
וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה".

המקום שמוזכר בפסוק, "דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים", לא מופיע עוד בתנ"ך. חז"ל דרשו מילה זו ופירשו: "דרך התרים", כלומר בדרך שבה באו המרגלים, וכך גם תרגם אונקלוס. אכן על המרגלים נאמר: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן". ייתכן שדרך האתרים היא דרך דרומית שעולה מהערבה אל הנגב, ומלך ערד פחד שבני ישראל באים לכבוש את ארצו.

לפי זה, אפשר לומר שבני ישראל נלחמו בתוך גבולות ארץ כנען עוד בימי משה, וערד זו העיר הראשונה שנכבשה בתוך הארץ.

מלך ערד מופיע גם ברשימת מלכי כנען בספר יהושע (מיד לאחר מלך חרמה). בספר יהושע לא מסופר על מלחמה כלשהי כנגד מלך ערד, אבל ברשימת המלכים מופיעים עוד כמה מלכים ללא סיפור מלחמה מפורש.

שיטות חז"ל

מצאנו כמה מדרשים על מלך ערד.

הגמרא במסכת ראש השנה אמרה:

"הוא סיחון, הוא ערד, הוא כנען.
סיחון – שדומה לסייח במדבר, כנען – על שם מלכותו, ומה שמו? ערד שמו. ויש אומרים: ערד – שדומה לערוד במדבר, כנען – על שם מלכותו, ומה שמו? סיחון שמו".

אפשר להקשות על הסבר זה, מפני שסיחון לא היה כנעני אלא אמורי. גם המלחמה בסיחון התרחשה בצד המזרחי של ים המלח, על יד נחל ארנון. על המלחמה הזו מסופר בפירוט רב בהמשך, וקשה לומר שהמלחמה ב"דרך האתרים" היא אותה המלחמה כנגד סיחון.

במדרש רבה, אמרו חז"ל שמלך ערד היה עמלקי. הם סמכו פירוש זה על המילים "וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב", וגם על העמלקים נאמר: "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב".

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן מחלק את כיבוש ערד לשני חלקים. בימי משה נלחמו בני ישראל במלך ערד שיצא לקראתם, ובימי השופטים כבשו בני ישראל את העיר והחרימו אותה.

לדבריו, בני ישראל נדרו נדר עוד בהיותם במדבר, שאם יצליחו לנצח את מלך ערד כעת, במדבר, אז גם לאחר שייכנסו ארצה יחרימו את עריו ויקדישו את השלל.

את הנדר קיימו בני ישראל רק בספר שופטים, עשרות שנים אחר כך, כאשר כבשו את הכנעני וקראו את שם המקום "חרמה".

בספר שופטים לא נאמר שכבשו את ערד, אלא את צפת אשר הייתה סמוכה לערד (כמובן שאין זו העיר צפת המוכרת לנו מארץ הגליל), והרמב"ן ייאלץ להסביר שצפת היא אחת מעריו של מלך ערד.

הקושי הגדול על דבריו הוא שכבר בספר במדבר נאמר שבני ישראל החרימו את ערי מלך ערד.

הרמב"ן כתב: "והשלים עוד בכאן לספר כי החרימו בני ישראל גם את עריהם אחרי בואם בארץ כנען אחרי מות יהושע, לקיים את נדרם אשר נדרו".

מפירוש זה אפשר להבין שכוונת הרמב"ן היא שהפסוק הזה נכתב אחרי חתימת התורה, רק בימי השופטים!

ר"י אברבנאל כתב בחריפות נגד פירוש הרמב"ן ואמר: "והתימה משלמות תורתו וקדושתו שייצא מפיו שיש בתורה דבר שלא כתב משה, והם אם כן בכלל 'כי דבר ה' בזה'".

אברבנאל הציע שתי אפשרויות להסביר זאת:

  1. כיבוש ערי מלך ערד נכתב בתורה בנבואת משה, אבל התרחש בפועל עשרות שנים אחר כך.
  2. עוד במדבר, רדפו בני ישראל אחרי מלך ערד כבשו את עריו וקראו להן חרמה, אבל לא לקחו את הערים לעצמם, מפני שהן בתוך ארץ כנען ובני ישראל עדיין לא נכנסו ארצה. יהושע הרג את מלך ערד, ובספר שופטים הלכו בני יהודה ובני שמעון לכבוש את יתר הערים של מלך ערד, וקראו להם חרמה, כפי שקראו לערים שנכבשו בימי המדבר.

המעפילים

"וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר"

"המעפילים" – כך כינו חכמינו ז"ל את האנשים אשר ניסו להיכנס ארצה כנגד הוראתו המפורשת של משה.

פירושים רבים למילה ויעפילו, ונמנה אותם להלן.

בספר דברים, מספר משה לבני ישראל על חטא המרגלים, ואומר:

"וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי, חָטָאנוּ לַה'.
אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ.
וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ,
וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה…
וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה', וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה"

המילים המקבילות ל"ויעפילו" הן "ותהינו" (מלשון אומץ ותעוזה), ו"ותזידו".

אונקלוס תרגם את המילה "ויעפילו" – "וְאַרְשַׁעוּ", מלשון רשע וזדון.

רבים פירשו שההעפלה היא חיזוק הלב, מלשון "עופל". עופל הוא מבצר חזק שהיו בונים במקום גבוה ושמור על יד העיר. אפשר עוד לומר שהעפלה היא טיפוס, כמו העופל שנמצא בראש ההר.

רש"י הזכיר את דברי המדרש שלפיהם עופל זה מלשון חשיכה, כמו 'אופל' באל"ף. כוונת המדרש היא שמעשי הרשע משולים לדרך חשוכה, כמו שמתואר בפסוקים רבים: "וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ", "וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ" ועוד.

בתרגום יונתן כתוב: "וְאִזְדְרָזוּ בַּחֲשֵׁיכָא קֳדָם קְרִיצְתָּא לְמֵיסוֹק לְרֵישׁ טוּרָא" (פירוש: וימהרו בחושך, לפני עלות השמש, לעלות אל ראש ההר). המילה "ויעפילו" נדרשת כאן במשמעות של אפילה ממש, שהם עלו אל ראש ההר בעוד לילה, לפני הזריחה.

בתרגום הירושלמי (באחת הנוסחאות) מתורגמת המילה ויעפילו: "וּכְמַנוּ", כלומר: הסתתרו. לפי הסבר זה, עופל הוא מקום מסתור. גיחזי, משרתו של אלישע הנביא, לקח מתנות מנעמן הארמי, והפר את ציוויו של אלישע. את המתנות הוא החביא בעופל: "וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים וַיִּתֵּן אֶל שְׁנֵי נְעָרָיו וַיִּשְׂאוּ לְפָנָיו, וַיָּבֹא אֶל הָעֹפֶל וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת". את המילה "עופל" תרגם יונתן: "אֲתַר כַּסִי", כלומר: מקום מוסתר ומכוסה.

אפשר לומר שמשמעות השורש "עפל" היא כמו השורש "עלף", בהחלפת אותיות.

על תמר, כלתו של יהודה, נאמר: "וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף", והכוונה היא שהיא התעטפה והסתירה את עצמה. להתעלף, כמו להתעטף (למ"ד וטי"ת מתחלפות).

במקומות רבים, עילפון זהו אבדן ההכרה עקב צימאון או עייפות, וגם במשמעות זו מתחלפות האותיות למ"ד וטי"ת. על יונה הנביא נאמר: "וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף", ובתפילתו הוא אמר: "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי".

אם נחבר בין העפלה לעילפון, נוכל לומר ש"ויעפילו" הכוונה היא שהם התעטפו והסתתרו. אפשרות אחרת היא לומר ששתי מילים אלו דומות מאוד אבל במשמעות הפוכה, שהעפלה היא מלשון חוזק ואומץ, ואילו עילפון הוא מלשון חולשה ואבדן.

אל נא תהי כמת

"אַל נָא תְהִי כַּמֵּת,
אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ,
וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ"

לאחר שמרים, אחות אהרן ומשה, הצטרעה, ביקש אהרן ממשה שיסלח להם, ואמר לו: "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ".

רבו הפירושים על דבריו של אהרן, ונסכמם כעת.

מצורע חשוב כמת

הפירוש המקובל הוא שאהרן ביקש ממשה לרפא את מרים כדי שהיא לא תהיה כמת (מדרש תנחומא).

מפסוק זה למדו חז"ל שהמצורע חשוב כמת. אפשר לומר שהמצורע יושב הרחק מחברת אנשים, "בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ", כמו המת, אשר כבר עזב את משפחתו והוא קבור מחוץ למחנה.

עוד אפשר לומר שבשרו של האדם המצורע נרקב ונאכל, והרי הוא כמו מת.

ככל הנראה חז"ל התכוונו דווקא להסבר השני, שכן בהמשך הפסוק אומר אהרן "וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ".

תיקון סופרים

את המשך דברי אהרן, הסביר האבן עזרא כמשל כללי, שהמצורע הרי הוא כמו נֵפל מת.

התרגום הירושלמי הסביר את הפסוק בדרך הדרש, והמשיל את מרים לעובר שמת בלידה לאחר תקופת היריון ממושכת וסבל רב. כך גם מרים, עברה את הגלות ואת השעבוד, יצאה ממצרים, ורק לפני הכניסה ארצה כל זה יימנע ממנה. לכן ביקש אהרן – "אל נא תהי כמת אשר בצאתו…" , חוס ורחם עליה, שתתרפא ולא תמות עכשיו.

חז"ל הסבירו את דברי אהרן כתיקון סופרים.

תיקוני סופרים אלה מקרים שבהם השתנתה מילה בתורה או בדברי הנביאים ובכתובים, כדי להימנע ממשמעות שלילית או מדבר שקשה לאמרו.

לדוגמה, שמואל התנבא על עלי הכהן ואמר: "בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו". היה צריך להיכתב "מקללים לי", אבל השתנה הכתוב.

דוגמה נוספת: חבקוק פנה לה' ואמר: "ה' אֱלֹהַי קְדֹשִׁי לֹא נָמוּת". כוונתו הייתה לומר "לא תמות", אבל אין זה ראוי להזכיר מוות יחד עם שם ה'.

גם כאן פירשו חז"ל את דברי אהרן כתיקון סופרים. כוונתו הייתה לומר "אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמֵּנוּ, וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרֵנוּ", כלומר, מרים היא אחותנו. היא נולדה לאִמנו, והיא בשר מבשרנו. כאשר היא מצורעת, חצי מבשרנו נאכל.

הרשב"ם פירש שאהרן ביקש נמשה: "אל תהיה אתה כמת", שהרי מרים אחותנו נולדה לאִמנו והיא בשר מבשרנו, ואם היא נשארת מצורעת, זה כאילו אתה מצורע.

ספרך אשר כתבת

"וְעַתָּה, אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם,
וְאִם אַיִן –
מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ"

משה הפציר בה' לסלוח לעם ישראל על חטא העגל, ואפילו ביקש להימחות מהספר למענם.

מה פשר בקשתו של משה "מחני נא מספרך"? רש"י פירש: "מכל התורה כולה, שלא יאמרו עליי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים", כלומר, משה ביקש לא להיות מוזכר כלל בתורה, אם ה' לא יישא את חטא העם.

יש קושי גדול לומר שדברי משה מכוונים למחיקתו מספר התורה. את ספר התורה כתב משה בעצמו לפני מותו, כמו שכתוב: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר, עַד תֻּמָּם", ואם כן, כיצד אמר לה' "מספרך אשר כתבת"? הרי התורה עדיין לא נכתבה, וגם כשתיכתב, יהיה זה בידי משה ולא בידי ה'.

עוד הקשה הרמב"ן, שה' ענה למשה "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי", והרי לא התפרשו שמות החוטאים כך שיהיה אפשר למחות אותם.

מפורסמת וידועה הדרשה שמפני דבריו של משה, לא הוזכר שמו בפרשת תצווה. את הדרשה הזו מביא בעל הטורים, והיא מוזכרת גם בזוהר. דרשה זו קשה עד מאוד, מפני שפרשת תצווה נאמרה עוד קודם חטא העגל, ועוד, שחלוקת הפרשיות המקובלת בידינו היא מאוחרת מאוד, ואין כל סיבה להתייחס לפרשת תצווה כיחידה אחת.

ספר החיים

השיטה הרווחת יותר בין הפרשנים היא שכוונת משה הייתה להימחות מספר החיים.

'ספר החיים' הוא משל, כביכול לפני ה' כתובים כל בני האדם, ומחיקת אדם מספר זה שקולה למוות. בקשת משה "מחני נא מספרך" היא כמו בקשתו בפרשת בהעלתך: "הָרְגֵנִי נָא הָרֹג".

הרמב"ן הוסיף ואמר שכוונתו של משה הייתה למסור את עצמו למוות במקום עם ישראל. משה אמר לה': אם אינך סולח להם, הרוג אותי במקומם, ואני אסבול את העונש שלהם. ה' סירב לבקשתו וענה לו: "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי". רק החוטאים ימותו, ואתה שלא חטאתָ – לא.

המשל של 'ספר החיים' מופיע עוד כמה פעמים בתנ"ך.

ישעיהו אמר: "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַיִם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ, כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלָיִם". כוונתו: כל הצדיקים אשר ייכתבו בספר החיים, יישארו בירושלים, אבל הרשעים יעברו מהעולם, כפי שאמר בדרך משל בפסוק הבא: "אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלַיִם יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ".

דבריו של ישעיהו הם המקור למה שאנו מבקשים בתפילת הימים הנוראים: "כתבנו לחיים".

בסוף ספר דניאל כתוב: "וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ, כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר". כמה פרקים קודם לכן, מתאר דניאל כיצד ה' שופט את העולם: "נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי, אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ, וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן, דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ" (ובלשוננו: נהר של אש נמשך ויוצא מלפניו, אלף אלפים ישרתוהו וריבוא רבבות יעמדו לפניו, יושב למשפט והספרים פתוחים).

בספר תהלים (פרק ס"ט), מבקש דוד מה' להיפרע מהרשעים: "יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים, וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ". בפרק קל"ט מתאר דוד את ראשית יצירתו: "גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ", כלומר: עוד בטרם נולדתי, ידעת את צורתי, וכתבת אותי בספרך.

ירמיהו הנביא אומר: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה', כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ, וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ", כלומר: הסרים מדרך ה' ייכתבו בארץ, בתחתיות השאול, שלא כמו הצדיקים שנכתבים בספר שלפני ה'.

יחזקאל אמר על נביאי השקר: "וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב, בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ, וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ".

גם הנביא מלאכי מזכיר את כתיבת הצדיקים בספר: "וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ". מיד לאחר מכן, מוזכר העונש לרשעים והשכר לצדיקים:

"וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ.
כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ…
וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ".

יהונתן בן גרשום

"וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ, אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם"

יתרו לקח את בִתו, אשת משה, ואת שני בניה, גרשם ואליעזר, והלך אל משה אל הר האלהים.

אפשר לשער שארצו של יתרו לא הייתה רחוקה מאוד ממקום חניית בני ישראל, שכן כאשר רעה משה את צאן יתרו, נהג את הצאן והגיע "אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה".

נחלקו חכמים בגמרא אם יתרו הגיע עוד קודם מעמד הר סיני (כסדר הפסוקים), או שהגיע לאחר המעמד, במהלך התקופה שחנו בני ישראל מתחת להר סיני.

מיד לאחר מעמד הר סיני, אמר ה' למשה:

"כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם.
לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב…".

לפי השיטה השנייה, האנשים היחידים מבני ישראל שלא היו נוכחים במעמד הר סיני, הם דווקא אשתו של משה, ושני בניו. הם היחידים שאי אפשר לומר עליהם "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם".

יתרו נפרד ממשה וחזר לארצו, אבל לא סיפרה לנו התורה עוד על בני משה, וגם לא על אשתו. יש אומרים שציפורה היא 'האישה הכושית' מפרשת בהעלתך, ויש שדרשו שגרשום הוא הנער שסיפר למשה על אלדד ומידד אשר התנבאו במחנה.

בספר דברי הימים מסופר שלאליעזר בן משה היה בן אחד בשם רחביה, ולגרשום היה בן בשם שבואל:

"בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשֹׁם וֶאֱלִיעֶזֶר.
בְּנֵי גֵרְשׁוֹם שְׁבוּאֵל הָרֹאשׁ.
וַיִּהְיוּ בְנֵי אֱלִיעֶזֶר רְחַבְיָה הָרֹאשׁ, וְלֹא הָיָה לֶאֱלִיעֶזֶר בָּנִים אֲחֵרִים".

על פי המסופר בהמשך, שבואל ורחביה שימשו בתפקידים חשובים בימי דוד המלך, והיו ממונים על האוצרות. לפי מסורת השנים המקובלת, זה יהיה אפשרי רק אם הם האריכו ימים מאוד, או שהכוונה בדברי הימים היא ללויים אחרים מצאצאיהם.

פסל מיכה

לקראת סוף ספר שופטים מסופר על מיכה, איש משבט אפרים, שהיה לו 'בית אלהים' עם פסל ומסכה ועם אפוד ותרפים. מיכה אירח בביתו נער לוי אשר נדד בארץ ללא מנוחה, והציע לו להיות כהן בביתו, והוא ידאג לו לכל מחסורו.

בסוף הסיפור, עזב הנער את בית מיכה, הצטרף לבני שבט דן, והיה להם לכהן.

לאורך כל הסיפור, לא הוזכר שמו של הנער. רק כמעט בפסוק האחרון נאמר: "וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו, הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי".

הפירוש המקובל הוא שיהונתן, היה נכדו של משה. האות נו"ן במילה 'מנשה' נכתבת מעל השורה. חז"ל אמרו שהנו"ן נוספה מפני כבודו של משה, כדי לא להזכירו יחד עם נכדו, הכהן של הפסל. אולי משום כך גם הוסתר שמו עד לסוף הסיפור.

יהונתן בן גרשום בן מנשה

מסיפור זה, למדו חז"ל שכדאי לאדם להתחתן עם אישה ממשפחה טובה:

"אמר רבי אלעזר: לעולם ידבק אדם בטובים,
שהרי משה שנשא בת יתרו – יצא ממנו יהונתן.
אהרן שנשא בת עמינדב – יצא ממנו פינחס".

אפשר לראות דמיון בין המפגש בין משה ליתרו לבין המפגש בין יהונתן למיכה:

"וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ, וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה"
"וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ, וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו"

גם משה וגם יהונתן חיפשו מקלט, ושניהם הצטרפו לביתו של עובד אלילים והפכו לבני משפחתו. שניהם עזבו את המארח שלהם, והתמסרו למשימה חדשה לכל ימיהם: משה – להנהגת עם ישראל, ויהונתן – להנהגת שבט דן.

אמרו חכמינו שיהונתן היה כהן לעבודה זרה רק מפני שהיה זקוק לפרנסה, אבל בליבו – לא האמין בה. עוד אמרו, ששבואל הוא גרשום, ושמו השתנה לשבואל מפני ששב לאל בכל ליבו.

כחצות הלילה

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר ה',
כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם"

מכת בכורות נקבעה לחצות ליל ארבעה עשר בחודש הראשון. הכאת הבכורות אכן החלה בחצות, כמו שנאמר: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם".

את המילה 'כחצות' אנו עשויים להבין כמועד משוער. קרוב לחצות הלילה, לפניו או אחריו.

בגמרא, ניסו חז"ל להסביר מדוע אמר משה 'כחצות' ולא 'בחצות'.

ההסבר הראשון הוא שכאשר הודיע משה לפרעה וליועציו על מכת בכורות, הוא חשש שמא ינסו לחשב את חצות הלילה ויטעו בחשבונם, וייראה כאילו משה לא אמר דברי אמת, לכן אמר להם זמן משוער.

ההסבר השני הוא שמשה דיבר עם פרעה בחצות בלילה קודם מכת בכורות, ואמר לו "כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם", כלומר כמו עכשיו, באותה השעה, בלילה הבא.

חשוב לציין שחישוב הרגע של חצות הלילה היה כמעט בלתי אפשרי בימי קדם, אבל מפני שליל מכת בכורות היה בתאריך י"ד בלילה, אפשר היה להיעזר בירח לשם כך, שכן באמצע החודש הירח זורח בתחילת הלילה ושוקע בסופו.

כ"ף האימות

אנו רגילים שכ"ף כאות שימוש היא כ"ף הדמיון (כמו…), אבל במקומות רבים בתנ"ך משמשת האות כ"ף לתפקיד שונה: כ"ף האימות. במקרים אלה, הכ"ף מחזקת את המילה הצמודה לה ומדגישה אותה.

נראה כמה דוגמאות:

כ"ף האימות מצויה פעמים רבות בתיאורי זמן: "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה", "וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים", "כָּעֵת חַיָּה".

יעקב ביקש מעשו אחיו: "מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי". רש"י פירש זאת: "כיום שהוא ברור, כך מכור לי מכירה ברורה". רואים אנחנו שרש"י התעקש לשמור על הכ"ף בתפקידה המקובל. לעומתו רוב הפרשנים (רס"ג, רשב"ם, רמב"ן, רד"ק) הסבירו שזו כ"ף האימות. לדבריהם, 'כיום' פירושו 'עכשיו'.

בפרשת בהעלתך נאמר: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים". אפשר להסביר שזו ככ"ף האימות, שהם באמת הצטערו ובכו, ואפשר להסביר שזו כ"ף הדמיון, שהם רק חיפשו עלילה להתלונן עליה, והצער שלהם לא היה אמתי.

ביום המלכת שאול על ישראל, היו אנשים שלעגו לו: "וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ: מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה? וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה, וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ". גם כאן אפשר לומר שזו כ"ף האימות, שהרי שאול באמת שתק ולא העניש אותם, אבל אפשר להסביר זאת גם ככ"ף הדמיון, שהוא אמנם שתק, אבל שמר את הדבר בליבו.

נחמיה העיד על חנני אחיו: "כִּי הוּא כְּאִישׁ אֱמֶת, וְיָרֵא אֶת הָאֱלֹהִים מֵרַבִּים". כאן ברור שהכוונה לאימות, ולא רק 'כמו איש אמת'.

בזמן המצור של סנחריב על ירושלים, אמר ישעיהו הנביא: "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם, כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה". סוכה בכרם ומלונה במקשה הם אכן משלים, ולכן הכ"ף היא כ"ף הדמיון, אבל 'כְּעִיר נְצוּרָה' זה כבר לא משל, אלא תיאור של ירושלים כפי שהיא באמת, ולכן אפשר לומר שזו כ"ף האימות.

הושע הנביא אמר: "הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כְּמַסִּיגֵי גְּבוּל". מסתבר לומר שגם כאן הכוונה היא לכ"ף האימות, וכוונת הנביא להוכיח אותם על גניבת קרקעות. גם ישעיהו (בן דורו של הושע), הוכיח על הסגת גבול: "הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת, שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ". לעומת זאת, פירש רש"י: "כאדם המדביק גבול חברו, כך הם מהרו לאחוז בדרכי ישראל חבריהם המלכים". לשיטת רש"י, תוכחה זו היא משל. הסגת הגבול נמשלה ללימוד ממעשיהם של מלכי ישראל הרשעים. רש"י חתם את דבריו ואמר: "וכמשמעו – היו גוזלים שדות. אך קשה בעיני, כי היה לו לכתוב 'מסיגי' גבול ולא 'כמסיגי'". כלומר: גם רש"י מודה שההסבר הפשוט יותר לפסוק הוא כ"ף האימות.

קוץ ודרדר

"וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ,
וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה"

לאחר חטא האדם, נגזר עליו לאכול את פרי האדמה בעיצבון ובזעת אפיו עד יום מותו. עוד נגזר עליו שאדמתו תצמיח לו קוצים ודרדרים.

צמיחה פראית של קוצים מופיעה בתנ"ך משלוש סיבות:

  • נטישת מקום יישוב
  • עצלות
  • עונש לבעל האדמה

הקוצים נקראו בתנ"ך בשמות רבים: אטד, באשה, ברקן, גַלגל, דרדר, חֵדֶק, חוחַ, חרוּל, נעצוץ, סילון, סירים, סרפד, סָרָבִים, עקרבים, ערער, צנינים, קוץ, קימושׂ, שִׂכּים, שמיר ושַיִת.

נטישה

קוצים גדלים בדרך כלל במקומות עזובים.

הושע דיבר על חורבן ממלכת ישראל ואמר: "קוֹץ וְדַרְדַּר יַעֲלֶה עַל מִזְבְּחוֹתָם", כביטוי לשיממון.

ישעיה התנבא על חורבן אֱדום ואמר: "וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים, קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ".

עצלות

קוצים גדלים גם עקב הזנחה ועצלות. בספר משלי נאמר:

"עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי,
וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב.
וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים,
כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים,
וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה"

כלומר: כרם מוזנח מצמיח קוצים במקום ענבים.

ירמיהו הפציר באנשי ירושלים: "נִירוּ לָכֶם נִיר, וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קֹצִים", כלומר: חִרשו את השדה היטב, ורק אז תוכלו לזרוע אותה. גם כאן הקוצים נשארים באדמה בגלל העצלות של בעל השדה. פירוש המשל הוא, שיש קודם להסיר את המעשים הרעים ואת התועבות, ורק אז לעשות טוב. וכמו שכתב שם רש"י: "אל תהי צעקתכם לפנַי מתוך הרֶשע, כי אם מתוך תשובה".

גם משה וגם יהושע הזהירו את בני ישראל שאם לא יורישו את גויי הארץ, יישארו הגויים כקוצים בעיניהם.

משה אמר: "וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם, וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם"

יהושע אמר: "וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ, וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם, וְלִצְנִנִים בְּעֵינֵיכֶם".

גם במקרה זה, הקוצים הם תוצאה של עצלות ושל רפיון.

עונש

הקוצים שהוזכרו בקללת האדם צומחים כעונש. האדם עובד את אדמתו בזעת אפיו, והיא לא מחזירה לו כגמולו ומצמיחה לו קוצים.

איוב חתם את נאומיו הרבים בשבועה על יושר דרכיו. הוא קילל את עצמו ואמר שאם נהג שלא כשורה – אדמתו תצמיח צמחים רעים:

"אִם עָלַי אַדְמָתִי תִזְעָק, וְיַחַד תְּלָמֶיהָ יִבְכָּיוּן.
אִם כֹּחָהּ אָכַלְתִּי בְלִי כָסֶף, וְנֶפֶשׁ בְּעָלֶיהָ הִפָּחְתִּי.
תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ, וְתַחַת שְׂעֹרָה בָאְשָׁה"

ירמיהו אמר: " זָרְעוּ חִטִּים וְקֹצִים קָצָרוּ".

ייתכן שהמון העם נטו לחשוב שזרעי החיטה בעצמם צומחים וגדלים כקוצים, וכך משמע גם מדברי כמה מהפרשנים (רש"י: "כשתזרענה מיני זרעים תצמיח קוץ ודרדר").

זיהוי הקוץ והדרדר

אונקלוס תרגם את 'קוץ ודרדר': "כּוּבִּין וְאָטְדִין". כך תרגם גם יונתן בספר הושע. 'כובין' זהו התרגום הרגיל ל'קוצים', ו'אטדין' הוא האטד, הצמח חסר התועלת שביקש למלוך על העצים במשל יותם.

רש"י כתב שהקוץ והדרדר הם צמחים שראויים למאכל לאחר תיקון.

חז"ל זיהו אותם עם "עַכָּבִית וְקִנְרָס", שני ירקות קוצניים שיש טורח רב בהכנתם. יש אומרים שקוץ הוא עכבית ודרדר הוא קנרס, ויש מחליפים. את הפסוק בירמיהו: "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה" תרגם יונתן: "וִיהֵי כְּעַכּוֹבִיתָא בְּמֵישְׁרָא". מהדמיון בצליל המילים 'ערער' ו'דרדר', נוכל אולי להכריע שהדרדר הוא העכבית.

ככל הנראה, שני צמחים אלו הם מינים שונים של הירק המוכר לנו כ'ארטישוק', וכפי שתיאר אותו הרמב"ם בפירוש המשניות:

"ועליו קוצים רבים, קולפים הקוצים וזורקים, ואחר כך קולפים אותו הקלח, ונאכל חי ומבושל עם בשר וגם מטוגן, והוא רב מאד בארצות המערב ואיי ספרד".