"וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ
וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק,
וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל"

רבקה הגיעה אל יצחק מארם נהריים רכובה בראש שיירת גמלים, ויחד איתה באו נערותיה, מיניקתה, ועבדו של אברהם. בפעם הראשונה שראתה רבקה את יצחק, היא הגיבה בצורה משונה: נפלה מעל הגמל והתעטפה בצעיף שלה.

הפרשנים תיארו כל אחד בדרכו את הנפילה של רבקה, ואת הסיבה לנפילה.

רש"י הסביר על פי התרגום והמדרש שרבקה רכנה מעל הגמל. כפפה את קומתה והרכינה ראשה בעודה על הגמל.

הרשב"ם והרד"ק הסבירו שהיא נפלה מהגמל בגלל צניעותה. אולי כוונתם היא שרבקה לא רצתה שיצחק יראה אותה רוכבת, ולכן ירדה במהירות ארצה. ההתעטפות בצעיף מיד לאחר מכן מחזקת פירוש זה.

האבן עזרא הסביר שהיא נפלה ברצונה, כנראה כדי להשתחוות לפני יצחק.

נפילה מעל הבהמה לקראת מישהו מבטאת כבוד והכנעה, ומצאנו עוד אנשים שנהגו כך.

נעמן

נעמן, שר צבא מלך ארם, התרפא מצרעתו על ידי אלישע, וכאשר פנה ללכת לדרכו, רדף אחריו גיחזי, משרתו של אלישע, כדי לקחת ממנו מתנות. נעמן ראה את גיחזי ונפל מהמרכבה:

"וַיִּרְאֶה נַעֲמָן רָץ אַחֲרָיו,
וַיִּפֹּל מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ, וַיֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם?"

בנפילה זו ביטא נעמן את הכבוד הרב שרחש לאלישע.

אביגיל

אביגיל, אשתו של נבל הכרמלי, רכבה על החמור לקראת דוד כדי לפייס אותו ולהניא אותו מכוונתו להרוג את בעלה. כאשר הגיעה אל דוד, ירדה מהחמור ונפלה ארצה:

"וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד,
וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר,
וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ".

אביגיל ביטאה בכך את הכנעתה המוחלטת לדוד, ואכן דוד שמע לקולה ולא הרג את נבל.

עכסה

שונה מכולם היא עַכְסָה, ביתו של כָּלֵב.

כלב הבטיח: "אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ – וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה".

עתניאל בן קנז, אחיו הקטן של כלב, הצליח לכבוש את העיר קרית ספר, ואכן קיבל את עכסה לאישה.

המפגש בין עתניאל לעכסה היה מוזר עד מאוד:

"וַיְהִי בְּבוֹאָהּ, וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת אָבִיהָ שָׂדֶה,
וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר,
וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב: מַה לָּךְ?
וַתֹּאמֶר: תְּנָה לִּי בְרָכָה, כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי, וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם!
וַיִּתֶּן לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת".

עכסה דרשה מעתניאל לבקש מכלב אביה שדה. לאחר שקיבלה את השדה, דרשה עכסה מאביה להוסיף לה גם מעיינות מים בנחלה, מפני שהשדה שקיבלה נמצאת בשטח מדברי ויבש. את בקשתה שילבה עכסה ב'הצגה': צנחה מהחמור וגרמה לאביה לצאת מגדרו כדי לרצות אותה.

אפשר לראות דמיון רב בין סיפור עכסה לסיפור רבקה.

בשניהם מתקיים 'מבחן' לקראת חתונה. עבד אברהם בחן את גמילות החסד של הכלה המיועדת, וכלב בחן את גבורת החתן.

רבקה השקתה במים רבים את העבד ואת גמליו, ועכסה דרשה מעיינות מים בנחלתה.

עכסה ביקשה את השדה, ויצחק יצא "לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה".

עכסה קיבלה בנחלה את "אֶרֶץ הַנֶּגֶב" ועל יצחק נאמר שם "וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב".

רבקה נפלה מהגמל, ועכסה צנחה מהחמור.

ההבדל ביניהם בולט מאוד. אפשר להתרשם שרבקה מתנהגת באצילות ובהכנעה. היא עומדת בניסיון של העבד בהצלחה, מסכימה לבוא אחריו אל ארץ לא נודעת, ומרכינה את עצמה לפני יצחק ברגע שראתה אותו. היא גם מתיישבת אתו בארץ הנגב ועוברת יחד אתו את מצוקת המים ואת המלחמות עם הפלשתים על הבארות.

לעומת זאת, הרושם שמתקבל מעכסה הוא של פינוק ודרישת מותרות. היא גדלה ב'משפחת אצולה'. כלב אביה היה הנשיא של שבט יהודה, ובעלה עתיד היה להיות השופט הראשון שיושיע את ישראל. הצניחה מהחמור לא באה מתוך כבוד והכנעה וגם לא מצניעות, אלא כדי למשוך תשומת לב ולעורר רחמים.

מעשה עכסה מופיע פעמיים בתנ"ך: בספר יהושע ברשימת ערי נחלת יהודה, ובתחילת ספר שופטים. ספר שופטים תיאר את ההידרדרות של עם ישראל ואת הרפיון בכיבוש הארץ. ייתכן שסיפור עכסה נועד להדגיש את החולשה הזו ואת הרצון לספק את הצרכים המידיים במקום להתמודד עם אתגרי הארץ.

וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר: "עוֹד יוֹסֵף חַי!
וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם!"
וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם.

יעקב היה שרוי במרירות ממושכת על אבדן יוסף בן זקוניו, וכעת נוספו על צרותיו נפילת שמעון בשבי וירידת בנימין אל מלך מצרים. הסוף הטוב של הסיפור מתפתח לאורך כמה פרשות, אבל אל יעקב הוא נגלה בבת אחת, במילים: "עוד יוסף חי!".

ההפתעה מתוארת במילים: "וַיָּפָג לִבּוֹ". הכוונה לפי תרגום יונתן היא: נחלק ליבו. לא ידע יעקב אם להאמין להם או לא, ונשאר בספקו עד שראה את העגלות ששלח יוסף.

לפי פרשנים רבים (אבן עזרא, רד"ק ורמב"ן), ההפתעה הייתה משמעותית הרבה יותר, ואף מסוכנת. יעקב נדהם מהבשורה עד שליבו חדל מלפעום, איבד את הכרתו והגיע כמעט עד שערי מוות. לאחר שצעקו באזניו את דברי יוסף ופקחו את עיניו להראות לו את העגלות – רק אז שב יעקב להכרתו וקם לתחייה. "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם".

בשורה פתאומית עלולה לסכן חיים.

כאשר שמע עלי, הכהן הגדול ממשכן שילה, על תבוסת עם ישראל בקרב, על מות שני בניו ועל נפילת ארון הברית בשבי – נפל מרוב בהלה עם כסאו אחורנית ומת.

דום לב הייתה כנראה סיבת מותו של נבל הכרמלי. נבל סירב לסייע לדוד ולחייליו ולתת להם אוכל, ואף הטיח בהם דברי עלבון קשים. דוד חגר את חרבו ועלה עם 400 לוחמים להרוג את נבל, אבל בדרך פגש את אביגיל, אשת נבל, אשר הביאה לו ולאנשיו אוכל לרוב כדי להשיב את חמתו. כאשר התפכח נבל משכרותו ושמע מה עשתה אשתו, נאמר שם: "וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן". יש שפירשו: מרוב פחד מדוד, ויש שפירשו: מרוב כעס על אשתו. ליבו של נבל חדל לפעום בצורה סדירה, וגופו התקשה כאבן. במשך עשרה ימים החמיר מצבו, עד שמת: "וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף ה' אֶת נָבָל וַיָּמֹת".

את המילה "וַיָּפָג" אפשר להסביר או מלשון דעיכה איטית, או מלשון הפסקה מיידית. ייתכן שלב יעקב נחלש והדופק התפוגג ונמוג לאיטו, וייתכן שהייתה הפוגה (הפסקה) מפעולת הלב לכמה רגעים.

בגמרא כתוב: "פחד קשה – יין מפיגו" (בבא בתרא י ע"א), כלומר: היין מבטל ומעביר את הפחד.

הנביא ירמיהו ממשיל את מואב לכד של יין השוקט אל שמריו ולא הורק מכלי לכלי, ולכן "עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ, וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר", ותרגם יונתן בן עוזיאל: 'וְרֵיחֵיה לָא פָג', כלומר: לא נחלש ריח היין.

תינוק פג, ופג תוקף

בלשוננו אנו משתמשים במילה פג לשתי משמעויות הפוכות: פג תוקף – שעבר זמנו. תינוק פג – שנולד קודם זמנו.

תוקף הוא חוזק, ופג תוקף הוא החוזק שנחלש ואיבד את כוחו או את יכולותיו. אפשר להשתמש בביטוי על אוכל שהתקלקל או על שטר שעבר תאריך המימוש שלו.

מקור המילה פג במשמעות של טרם זמנו, הוא בשיר השירים: "הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ". פגי התאנה הם הניצנים הקטנים אשר מהם עתיד להתפתח הפרי. "פַּגָּה" הוא כינוי של חז"ל לילדה קודם שהתבגרה. בגמרא נאמר (סנהדרין קז): "ראויה הייתה בת שבע לדוד, אלא שאכלהּ פגה", כלומר: דוד לקח את בת שבע לאישה קודם שהייתה מותרת לו. בדרשה זו, חז"ל החביאו משחק מילים שנון שמעטים ישימו לב אליו: בת-שבע הוא כינוי לזן של תאנה משובחת (משנה, מעשרות ב ח), אבל דוד לקח את התאנה המשובחת הזו קודם זמנה, עוד כאשר הייתה פגה.

מוקדש באהבה לבתי הקטנה, תאנה.