בני אהרן ובני עלי

בפרשת שמיני מסופר על מות שני בני אהרן, נדב ואביהוא "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה'". מותם התקבל בתדהמה רבה, והעיב על מעמד חנוכת המשכן.

סיבת מותם התפרשה בפסוק: "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם", אבל בכל זאת רבו הפירושים והמדרשים על פשר המוות הפתאומי הזה. אציין כמה מההסברים הרבים לסיבת מותם:

  • הורו הלכה בפני משה, כמו שכתוב: "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" והכוונה: ללא ציווי של משה.
  • נכנסו למשכן שתויי יין, שהרי הציווי שנסמך לסיפור מיתתם הוא: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד".
  • לא נשאו נשים, מפורש בספר במדבר: "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא… וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם".

משה ניחם את אהרן אחיו ואמר לו: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". פירוש דברי התנחומים הוא: ה' מתקדש בעולם על ידי הקרובים אליו, וכך מתגלה כבודו על כל העם, וזה מראה על גדולת בניך ועל חשיבותם.

בני עלי

בתחילת ספר שמואל, כמה מאות שנים אחרי מות נדב ואביהוא, מסופר על מעלליהם הרעים של חפני ופינחס, שני בניו של עלי הכהן הגדול.

נראה שעל ה'חטאים' שיוחסו לנדב ואביהוא, דווקא הקפידו במשכן שילה.

  • חז"ל מספרים שעלי הכהן כעס כאשר שמואל (הנער הצעיר) הורה הלכה בפניו, ואף רצה להענישו על כך (ברכות לא ע"ב).
  • עלי גער בחנה, אימו של שמואל, כאשר חשד בה שהיא נכנסת למשכן בשכרות, ואמר לה: "עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין? הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ!". חנה הצטדקה וענתה לו: "אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי", ממש כמו לשון התורה: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ".
  • לפחות על פינחס בן עלי אנו יודעים שהיה נשוי, והיו לו בנים.

כמו נדב ואביהוא בני אהרן,  גם שני בני עלי מתו ביום אחד.

הם יצאו יחד עם בני ישראל למלחמה בפלשתים, ונשאו עמם את ארון הברית. הפלשתים הביסו את ישראל, הרגו כ-30 אלף איש, לקחו בשבי את ארון הברית, והרגו בחרב את חפני ופינחס.

כאשר הגיעה לשילה השמועה על התבוסה הקשה, נפל עלי מכסאו ומת, וכלתו אשת פינחס, ילדה בטרם עת ומתה בלידתה. רגע לפני מותה, הספיקה לקרוא לילד בשם: איכבוד, ואמרה: "גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל".

השם 'איכבוד' מזכיר לנו את דברי התנחומים של משה: "וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". משה התכוון לגילוי כבוד ה' על פני העם, ואשת פינחס התכוונה להסתלקות כבודו. בני אהרן מתו סמוך לחנוכת המשכן, ולעומתם, בני עלי מתו סמוך לחורבן המשכן.

לא סופר בספר שמואל מה קרה בעיר שילה לאחר התבוסה, אבל חז"ל אמרו לנו שהמשכן חרב.

ירמיה הנביא הזהיר את עם ישראל שאם לא ישובו מדרכם הרעה, ירושלים תיחרב כמו שילה. על ההשוואה הזו רצו כולם להרוג אותו. אולי אפשר ללמוד מכאן שהפלשתים החריבו את העיר עד היסוד.

בספר תהלים (ע"ח) מתואר ההפסד במלחמה ההיא:

"וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ, אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם.
וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ, וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד צָר.
וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ, וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר.
בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ.
כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ, וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה".

פסוקים אלו מתארים  היטב את מאורעות המלחמה:

  • וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ – נפילת הארון בשבי.
  • וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ – רבבות ההרוגים.
  • כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ – חפני ופינחס.
  • וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה – אשת פינחס, אשר מתה גם היא.

על הפסוק "בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ" אומר רש"י:

"רבותינו דרשוהו על נדב ואביהוא, ואין לבי מתיישב לפרשו כן, שהרי כבר התחיל במשכן שילה".

הפסוק  אכן מתאים לנדב ואביהוא:

'בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ' כנגד: 'וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם'.
'וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ' – רומז על כך שלא נשאו נשים.

אף על פי שפסוקים אלו מתארים את חורבן שילה, הוזכר ביניהם רמז קטן, הפסוק 'בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ', כדי שנוכל לשים לב לדמיון ולניגוד בין בני אהרן לבין בני עלי.

מודעות פרסומת

אש זרה

נדב ואביהוא

השמחה הגדולה שהייתה בחנוכת המשכן, נמהלה בעצב מר על מות נדב ואביהוא, שני בני אהרן הכהן.

רבו הפירושים וההסברים מה היה חטאם. יש מחכמינו שאמרו שעוון האש הזרה גרם למותם, ויש התולים את מותם בחטא אחר, קודם כניסתם להיכל (שהיו שתויי יין, שלא נשאו נשים, ועוד).

הלשון 'אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם', מבהירה ללא ספק שהמעשה היה אסור, אבל אולי מפני שכוונתם הייתה טובה, לא ראוי היה שימותו אם לא היה בהם חטא אחר.

מעשה נדב ואביהוא מתקשר לכמה סיפורים נוספים מהתנ"ך, ויש לראות את הדמיון ואת השוני ביניהם.

 

עוזא ואַחְיוֹ

דוד העלה את ארון ברית ה' מבית אבינדב בגבעה אל עיר דוד. את הארון הרכיבו על גבי עגלה חדשה רתומה לפרות, ועֻזָּא ואַחְיוֹ בני אבינדב (ככל הנראה היו לוויים) הנהיגו את העגלה בדרך.

גם סיפור זה הסתיים באסון: עוזא שלח את ידו לתמוך בארון שנשמט מעט מהעגלה, ומת במקום.

כמו נדב ואביהוא, גם עוזא לא התכוון להרע ומת בשגגתו, פתאום, ללא אזהרה. חטאו של עוזא לא התפרש בפסוק. יש אומרים שמת מפני שנגע בארון ה', ויש שתולים את מותו בסיבה אחרת (שלא נשאו את הארון בכתף, שהפנה את גבו לארון, ועוד).

יש דמיון רב בין מעשה זה לבין מות נדב ואביהוא, ומשום כך הוא נקבע להפטרת פרשת שמיני. אפילו שמו של אבינדב (אביהם של עוזא ואחיו) דומה לשמות של נדב ואביהוא, בני אהרן.

לאחר מות נדב ואביהוא ציווה משה להמשיך בחנוכת המשכן. דוד לעומתו, עצר את טקס העלאת הארון, וחידש את המעמד רק כעבור שלושה חודשים.

 

עוזיה מלך יהודה

עוזיה מלך יהודה נכנס להיכל עם מקטרת (מחתת גחלים) בידו, וביקש להקטיר קטורת על מזבח הזהב.

הכהן הגדול ושמונים כוהנים איתו ניגשו אליו ודרשו ממנו לחדול: "לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה', כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר. צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ! וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱלֹהִים!".

עוזיה נענש בחומרה והיה מצורע עד סוף ימיו.

בימי עוזיה המלך הייתה רעידת אדמה גדולה. חז"ל אומרים שהארץ רעשה כאשר נכנס עוזיה להיכל. רעידת האדמה הזו מוזכרת בדברי כמה נביאים.

ישעיהו אומר: "וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא, וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן", כלומר: עמודי הדלת רעדו. אולי העשן שמילא את הבית היה עשן הקטורת של עוזיה.

הנביא עמוס התנבא לראשונה 'בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה… שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ', ובסוף ספרו אומר: "הַךְ הַכַּפְתּוֹר (=המשקוף) וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים".

זכריה התנבא על רעש גדול, ואמר עליו: "וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה".

שמו של עוזיה דומה לשמו של עוזא, והקטורת הזרה שהקטיר רומזת לקטורת של נדב ואביהוא, אבל בכל זאת בולט הבדל גדול בין המעשים, שכן עוזיה חטא בגאוות ליבו וסירב לחדול ממעשיו גם לאחר שהפצירו בו, בעוד נדב, אביהוא ועוזא פעלו בתום לב ומידת הדין דקדקה איתם כחוט השערה.

 

ירבעם בן נבט

המלך ירבעם הקים שני עגלי זהב, אחד בדן ואחד בבית אל. הוא בנה מזבח לפני העגל בבית אל, ומינה כוהנים אשר לא היו משבט לוי לעבודת המזבח.

ירבעם גם שיבש את לוח השנה וקבע לבני ישראל את חג הסוכות בחודש חשוון, וביום החג, עלה בעצמו על המזבח כדי להשתתף בהקרבה.

בדיוק ברגע הזה, הגיע נביא מיהודה (לפי חז"ל היה זה עידו הנביא), והכריז שעתיד להיוולד מלך ממשפחת בית דוד שישרוף על המזבח את עצמות כוהני הבמות המקריבים לו. הנביא גם אמר שהמזבח יבקע לשנים ויישפך ממנו כל האפר שהיה צבור בו. המלך ירבעם ציווה לתפוש את הנביא, אבל ידו יבשה מעל המזבח, ולא שבה אליו עד אשר התחנן אל הנביא שיעזור לו.

מעשה ירבעם דומה מאוד למעשה עוזיה. בשניהם המלך נטל לעצמו את תפקיד הכוהן, בשניהם המלך התעלם מהתוכחה הישירה שהוטחה בו, ובשניהם המלך נענש בגופו והושפל בפני כולם. גם בקיעת המזבח כדברי הנביא יכולה להתאים לרעידת האדמה שליוותה את מעילת עוזיה. שם אימו של ירבעם הוא 'צרועה', ואולי רומז שמה למילה 'צרעת', עונשו של עוזיה.

בולט מאוד דמיון בין ירבעם לבין אהרן הכהן. עגלי הזהב של ירבעם מזכירים את חטא העגל. ירבעם הכריז על העגלים שלו: "הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", כמו שהכריזו על העגל במדבר. שני בניו של ירבעם נקראו: נדב ואביה, כשמות בני אהרן, ושניהם מתו בקיצור ימים. אביה חלה ומת בימי ירבעם אביו, ונדב מלך שנתיים ונרצח.