"וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי, וּשְׁמוֹ שׁוּעַ"

יהודה נשא לאישה את בת-שוע, ביתו של שוע הכנעני.

מעשה זה מעורר תמיהה גדולה, שכן ראינו כבר שנמנעו אבותינו מלהתחתן עם בנות כנען. אברהם השביע את עבדו: "אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ", יצחק ציווה את יעקב: "לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן", וגם עשו נשא את מחלת בת ישמעאל מפני ש"רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן, בְּעֵינֵי, יִצְחָק אָבִיו".

שני הסברים אפשריים לשאלה זו: או שאכן לא נזהרו בני יעקב מלהתחתן עם בנות כנען, או שפירוש המילה 'כנעני' הוא 'סוחר'.

אם נאמר שיהודה התחתן עם כנענית, אפשר להסביר את ההמשך העגום של הסיפור כעונש: בת שוע מתה, ושני בניה הגדולים, ער ואונן, מתים גם הם. עונש מעין זה ראינו גם במגילת רות, שם מתו מחלון וכליון לאחר שנשאו נשים מואביות.

את שני ההסברים האפשריים אפשר לראות כבר בגרסאות שונות בתרגומים הארמיים למילה 'כנעני' בפסוק זה. יש שתרגמו 'כְּנַעֲנַאי', ויש שתרגמו 'תַּגָּר' או 'תַּגָּרָא'.

אחד מבני שמעון נקרא 'שָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית'. רבי אברהם בן עזרא ורד"ק אמרו שאם רק על שמעון מסופר שנשא כנענית, אפשר ללמוד מכך ששאר בני יעקב נזהרו שלא להתחתן עם כנעניות.

בדברי הימים נאמר: "בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה, שְׁלוֹשָׁה נוֹלַד לוֹ מִבַּת-שׁוּעַ הַכְּנַעֲנִית", ומשמע מכאן שהייתה כנענית ממש, ולאו דווקא בת סוחרים.

לאחר מכירת יוסף, ניסו בני המשפחה לנחם את יעקב: "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם". נחלקו חז"ל מי היו בנותיו של יעקב (הרי רק דינה הוזכרה בפירוש). רבי יהודה אמר שנולדו ליעקב בנות נוספות ונישאו לאחיהן, ורבי נחמיה אמר שהשבטים התחתנו עם כנעניות, והן נקראו 'בנות יעקב' מפני שאדם עשוי לקרוא לכלתו 'בִּתִּי'.

עוד אמרו חז"ל במדרש שציווה יעקב את בניו לפני מותו, שלא יתנו לבניהם לשאת את מיטתו, מפני שנולדו מנשים כנעניות.

מכל האמור עד כה, אפשר להבין שגם לפי פשט הפסוקים וגם לפי דברי חז"ל, ייתכן שיהודה, שמעון ואף שאר אחיהם, נשאו נשים כנעניות.

בכל זאת, ההסבר שלפיו 'כנעני' הוא כינוי לסוחר, מבוסס היטב בתנ"ך, ורואים בפסוקים רבים שימוש במילה 'כנעני' בהקשר של סחורה.

אפשר להניח שבהתחלה עסקו רק הכנענים במסחר, ולאחר שנים רבות נקראו כל הסוחרים על שמם.

על אשת החיל נאמר: "סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר, וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי".

ישעיהו קונן על העיר צֹר המעטירה, "אֲשֶׁר סֹחֲרֶיהָ שָׂרִים, כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ", כלומר: גם הסוחרים שבה הם אנשים חשובים ומכובדים.

בדברי ה' לאיוב, נאמר על הלוויתן: "יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים? יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים?", כלומר: הלוויתן גדול ועצום כל כך. האם יוכלו הסוחרים לחלק ביניהם את בשרו?

ירמיהו הנביא אמר: "אִסְפִּי מֵאֶרֶץ כִּנְעָתֵךְ, יֹשֶׁבֶת בַּמָּצוֹר". בקריאה זו המשיל ירמיהו את אנשי ירושלים לאישה שיושבת על הארץ ומוכרת את סחורתה. ירמיה קורא לה לאסוף מהרצפה את כִּנְעָתָהּ, את סחורתה, ולהתכונן לצאת לגלות. המילה 'כִּנְעָה' היא כינוי יחידאי בתנ"ך לסחורה, ומקורה כמובן בכנעני הסוחר.

בפסוק האחרון בספר זכריה נאמר: "וְהָיָה כָּל סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה, קֹדֶשׁ לַה' צְבָאוֹת, וּבָאוּ כָּל הַזֹּבְחִים, וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם. וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא", כוונת הנביא היא שכל הכלים בירושלים יהיו כלי קודש, ולא יהיו עוד סוחרי הכלים מוכרים כלים חדשים לעולי הרגל לצורך הקרבת הקרבנות. מפסוק זה אפשר ללמוד שגם סוחרים מבני ישראל, כאלו שהיו מוכרים כלי קודש בירושלים, נקראו 'כנענים'.

"שְׁלֹשָׁה שָאֲלוּ שֶלֹּא כַּהֹגֶן… וְאֵלּוּ הֵן: אֱלִיעֶזֶר עֵבֶד אַבְרָהָם, וְשָׁאוּל בֶּן קִישׁ, וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי". (גמרא, תענית ד ע"א)

במאמר זה, התייחסה הגמרא לשלושה סיפורים שונים, שבהם תלה אדם את מעשיו בגורם חיצוני כלשהו.

עבד אברהם

אברהם שלח את עבדו לחרן, לקחת אישה ליצחק. העבד לא ידע איזו נערה מבין שואבות המים היא הראויה להינשא ליצחק, ולכן התנה שהנערה שתתבקש להשקותו מים ותואיל בטובה להשקות גם את עשרת גמליו – היא הנערה שעליו לקחת.

התנאי של העבד היה 'שלא כהוגן', שכן גם נערה שאינה ראויה ליצחק עלולה להיענות לבקשת העבד.

לאחר שרבקה שאבה מים רבים והשקתה את כל הגמלים, נתן לה העבד נזם זהב ושני צמידים, ושאל אותה מאיזו משפחה היא. רש"י פירש שהעבד נתן לה את התכשיטים עוד לפני ששאל אותה על משפחתה, כי היה בטוח שדרכו הצליחה. לעומת זאת, רבים פירשו שקודם שאל אותה בת מי היא, ורק אחר כך נתן לה את הנזם ואת הצמידים. כך גם סיפר העבד למשפחתה כאשר סעד על שולחנם: 'וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר: בַּת מִי אַתְּ?… וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ, וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ'.

שאול

ארבעים יום עמד גלית הפלשתי וחירף את מערכות ישראל, ואיש לא העז להתייצב מולו למלחמה. שאול המלך הבטיח שלושה דברים לאיש שיהרוג את גלית: 'וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ, יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ, וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל'. גם עושר, גם חתונה עם בת המלך, וגם פטוֹר ממיסים ומעבודת המלך לכל בית אביו.

גם הבטחתו של שאול הייתה שלא כהוגן, שפני שגם אדם שאינו ראוי להינשא לבת המלך (כגון עבד או ממזר) יכול להרוג את גלית.

יפתח

לפני שיצא יפתח למלחמה בבני עמון, נדר יפתח נֵדֶר: 'וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן, וְהָיָה, לַה' וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה'.

נדרו של יפתח היה שלא כהוגן, אבל שלא כמו עבד אברהם ושאול, נענה יפתח שלא כהוגן, והיה צריך לקיים את נדרו בבִתּוֹ היחידה.

ראוי לברר מה פשר הנדר התמוה של יפתח. יש מפרשים שטוענים שיפתח התכוון בנדרו לבעל חיים טהור שייצא מביתו. הסבר זה לא מתיישב עם המילה 'לקראתי', שממנה מובן שהיציאה פתח מהבית היא לקראת יפתח ולכבודו, ולא שייך לומר זאת על בעל חיים.

אפשר להסביר את נדרו של יפתח כך: יפתח קיווה שה' יצליח את מלחמתו בעזרת ניסים ונפלאות, ולכן הקדיש לה' את כל שירות התהילה שעתידים היו כולם לשיר. בנדר זה, הזהיר יפתח את בני ישראל שלא לקבל את פניו כגיבור מנצח, אלא לתת את תודתם לה' בלבד.

למרבה הצער, בת יפתח יצאה לקראתו, והוא הבין שעליו לקיים את נדרו כלשונו.

 

לא תנחשו

התורה אוסרת עלינו 'לנחש'. ההסבר המקובל למעשה הניחוש הוא לתלות החלטה מסוימת בגורם חיצוני. רש"י הביא כדוגמה: 'כגון אלו המנחשין בחולדה ובעופות, פִּתּו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך'.

ברור שלהבטחה של שאול ולנדר של יפתח, גם אם היו שלא כהוגן – אין שום קשר לאיסור ניחוש. הבעיה היא בתנאי של עבד אברהם. הוא תלה את החלטתו בהתרחשות אחרת שתהיה בעולם.

במסכת חולין אומרת הגמרא: 'כָּל נַחַשׁ שֶׁאֵינוֹ כֶּאֱלִיעֶזֶר עֵבֶד אַבְרָהָם וּכְיוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל – אֵינוֹ נַחַשׁ'. במילים אחרות: מי שרוצה לדעת מה אסור לעשות – שיראה מה עשו אליעזר ויונתן בן שאול, ולא יעשה כך.

הרמב"ם פסק להלכה: 'וכן המשים לעצמו סימנים: אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם. וכל כיוצא בדברים האלו – הכול אסור'.

תמוה הדבר שהסיפור המופלא על העבד ורבקה בעצם מתאר מעשה שאסור לעשותו.

הראשונים האריכו בשאלה זו והביאו כמה הסברים, ואפשר לתרץ בשתי דרכים עיקריות:

• אם לא סומכים על הניחוש אלא מבררים היטב – אין איסור. אם נאמר שהעבד שאל את רבקה בת מי היא ורק אחר כך העניק לה את התכשיטים, זו ראיה לכך שהוא לא סמך על התנאי שלו, והקפיד לברר שבאמת פנה לנערה הנכונה.
• אם הניחוש אינו מנותק מהמציאות, אלא יש בו טעם והוא רומז על ההחלטה הנכונה – אין איסור. העבד התבקש להביא אישה ממשפחתו של אברהם, והתנאי שלו בדק האם האישה בעלת חסד ומידות טובות, כי כך ראוי שתתנהג אישה מקרובות אברהם, איש החסד.

את דברי הגמרא ניישב כך: אסור לאדם לתלות את מעשיו בגורם חיצוני כמו שעשה עבד אברהם, אף על פי שבמקרה שלו לא היה איסור, מהסיבות שהובאו.

 

יונתן בן שאול

יונתן עלה עם נערו להתגרות מלחמה בפלישתים. רגע לפני שהתגלו לשומרי המחנה, אמר יונתן לנערו: אם יקראו לנו הפלישתים לעמוד במקום – נדע שהמלחמה לא תצליח. אבל אם יקראו לנו הפלישתים לבוא אליהם – זה סימן שנצליח להביס אותם.

לכאורה נראה שגם התנאי של יונתן נכלל בגדר הניחוש האסור.

גם כאן  אפשר לתרץ בעזרת שני ההסברים שנאמרו על עבד אברהם:

• יונתן לא סמך על הניחוש. הוא גמר בליבו להילחם בכל מקרה ובטח בה' שיעזור לו. כדי לחזק את נערו ולנטוע אומץ בליבו – אמר לו את התנאי הזה , בתקווה שהפלישתים אכן יקראו להם.
• התנאי של יונתן לא היה גורם חיצוני בהחלטה, אלא גילה לו האם הפלישתים דרוכים למלחמה, או לא. אם היו קוראים להם לעמוד במקום, זה מפני שהם ערוכים לקרב, ולא כדאי להילחם. אבל אם הם מזמינים אותם להתקרב, אין זאת אלא שהם יהירים ושאננים. כאשר הבין יונתן שהפלישתים בטוחים בעצמם – התחיל להכות בהם וניצח אותם.