דעואל ורעואל

"לְגָד, אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל"
"וְנָשִׂיא לִבְנֵי גָד, אֶלְיָסָף בֶּן רְעוּאֵל"

 

שם אביו של נשיא שבט גד נכתב בשתי צורות: 'דעואל' ו'רעואל'.

האותיות ד' ו-ר' מתחלפות כמה פעמים בתנ"ך בין מילים זהות או דומות.

יש שתי דרכים להסביר חילופי אותיות מעין אלו.

  • שתי צורות שונות ונכונות להגות את המילה.
  • האותיות הוחלפו בגלל דמיון ביניהן (או צורת אות דומה, או הגייה דומה).

כעת נעבור על כמה מילים שהוחלפו בהן האותיות ד' ור', ונראה מה פשר ההחלפה.

דעואל-רעואל

לשני השמות יש משמעות דומה. 'דעואל' פירושו חבר של ה' (מודַע הוא חבר), ורעואל הוא רֵעַ לה'.

בשם 'רעואל' נקרא גם בנו של עשו, וגם חותן משה.

הרמב"ן כתב שאנשים היו קוראים לנשיא שבט גד בשני השמות, והתורה  רשמה את שניהם בשני מקומות שונים כדי ללמד אותנו על כך.

ריפת-דיפת, דודנים-רודנים

בספר בראשית כתוב:

"וּבְנֵי גֹּמֶר, אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה.
וּבְנֵי יָוָן, אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים"

ובדברי הימים:

"וּבְנֵי גֹּמֶר, אַשְׁכְּנַז וְדִיפַת וְתוֹגַרְמָה.
וּבְנֵי יָוָן, אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישָׁה כִּתִּים וְרוֹדָנִים"

בשתי  מילים כאן הוחלפו האותיות ד' ו-ר'.

רש"י דרש את ההבדל הזה על מהותם של אותם עמים. ריפת ודיפת הוא דרש מלשון רפיון ודופי, ואת דודנים ורודנים הוא הסביר שבתחילה הם נראים כאוהבים לנו (דודנים מלשון 'דודים'), ולבסוף רודים בנו ומשעבדים אותנו.

לעומתו, הסביר הרד"ק שאלו שתי צורות שונות שהופיעו בספרי יוחסין עתיקים, ובספר דברי הימים זה נכתב שונה ממה שנכתב בתורה, כדי שנדע שזהו אותו העם.

ייתכן שמקור ההבדל בספרים העתיקים הוא הדמיון בין האותיות.

אחד-אחר

הדמיון בין האותיות ד' ו-ר', עלול לגרום להחלפה ביניהם. אם בעקבות ההחלפה ישתנה שם של עַם קדום, אין בכך כלום. אבל מה אם ההחלפה תגרום להבנת פסוק בצורה בעייתית?

בספר שמות כתוב: "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר", ובספר דברים כתוב "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱ-לֹהֵינוּ, ה' אֶחָד".

כדי שלא יוחלפו בטעות "אֵל אַחֵר" ב"אֵל  אֶחָד", הודגשו שתי האותיות ונכתבו גדולות מחברותיהן.

 

קרי וכתיב

בששה מקומות בתנ"ך מתחלפות  האותיות ד' ו-ר' ב'קרי וכתיב'. נראה דוגמה אחת.

על ימי אחז מלך יהודה נאמר:

"בָּעֵת הַהִיא
הֵשִׁיב רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם אֶת אֵילַת לַאֲרָם
וַיְנַשֵּׁל אֶת הַיְהוּדִים מֵאֵילוֹת,
וַאֲדוֹמִים [וארמים] בָּאוּ אֵילַת
וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

שנים מעטות קודם לכן, עוזיה המלך (סבא של אחז) כבש את אילת מידי אדוֹם. כעת, בימי אחז, כבש מלך ארם את אילת ושלט בה. את היהודים (בני שבט יהודה) הוא גירש, ואל העיר החזיר את האדוֹמים.

על פי הכתיב, התושבים החדשים הם הארמים, בני עמו של רצין המלך. ייתכן שלאחר כיבוש העיר, גרו בה יחד האדומים והארמים, ובגלל שהמילים דומות, הצליחו לרמוז זאת בפסוק בעזרת החלפת אותיות.

מודעות פרסומת

אש זרה

נדב ואביהוא

השמחה הגדולה שהייתה בחנוכת המשכן, נמהלה בעצב מר על מות נדב ואביהוא, שני בני אהרן הכהן.

רבו הפירושים וההסברים מה היה חטאם. יש מחכמינו שאמרו שעוון האש הזרה גרם למותם, ויש התולים את מותם בחטא אחר, קודם כניסתם להיכל (שהיו שתויי יין, שלא נשאו נשים, ועוד).

הלשון 'אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם', מבהירה ללא ספק שהמעשה היה אסור, אבל אולי מפני שכוונתם הייתה טובה, לא ראוי היה שימותו אם לא היה בהם חטא אחר.

מעשה נדב ואביהוא מתקשר לכמה סיפורים נוספים מהתנ"ך, ויש לראות את הדמיון ואת השוני ביניהם.

 

עוזא ואַחְיוֹ

דוד העלה את ארון ברית ה' מבית אבינדב בגבעה אל עיר דוד. את הארון הרכיבו על גבי עגלה חדשה רתומה לפרות, ועֻזָּא ואַחְיוֹ בני אבינדב (ככל הנראה היו לוויים) הנהיגו את העגלה בדרך.

גם סיפור זה הסתיים באסון: עוזא שלח את ידו לתמוך בארון שנשמט מעט מהעגלה, ומת במקום.

כמו נדב ואביהוא, גם עוזא לא התכוון להרע ומת בשגגתו, פתאום, ללא אזהרה. חטאו של עוזא לא התפרש בפסוק. יש אומרים שמת מפני שנגע בארון ה', ויש שתולים את מותו בסיבה אחרת (שלא נשאו את הארון בכתף, שהפנה את גבו לארון, ועוד).

יש דמיון רב בין מעשה זה לבין מות נדב ואביהוא, ומשום כך הוא נקבע להפטרת פרשת שמיני. אפילו שמו של אבינדב (אביהם של עוזא ואחיו) דומה לשמות של נדב ואביהוא, בני אהרן.

לאחר מות נדב ואביהוא ציווה משה להמשיך בחנוכת המשכן. דוד לעומתו, עצר את טקס העלאת הארון, וחידש את המעמד רק כעבור שלושה חודשים.

 

עוזיה מלך יהודה

עוזיה מלך יהודה נכנס להיכל עם מקטרת (מחתת גחלים) בידו, וביקש להקטיר קטורת על מזבח הזהב.

הכהן הגדול ושמונים כוהנים איתו ניגשו אליו ודרשו ממנו לחדול: "לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה', כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר. צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ! וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱלֹהִים!".

עוזיה נענש בחומרה והיה מצורע עד סוף ימיו.

בימי עוזיה המלך הייתה רעידת אדמה גדולה. חז"ל אומרים שהארץ רעשה כאשר נכנס עוזיה להיכל. רעידת האדמה הזו מוזכרת בדברי כמה נביאים.

ישעיהו אומר: "וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא, וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן", כלומר: עמודי הדלת רעדו. אולי העשן שמילא את הבית היה עשן הקטורת של עוזיה.

הנביא עמוס התנבא לראשונה 'בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה… שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ', ובסוף ספרו אומר: "הַךְ הַכַּפְתּוֹר (=המשקוף) וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים".

זכריה התנבא על רעש גדול, ואמר עליו: "וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה".

שמו של עוזיה דומה לשמו של עוזא, והקטורת הזרה שהקטיר רומזת לקטורת של נדב ואביהוא, אבל בכל זאת בולט הבדל גדול בין המעשים, שכן עוזיה חטא בגאוות ליבו וסירב לחדול ממעשיו גם לאחר שהפצירו בו, בעוד נדב, אביהוא ועוזא פעלו בתום לב ומידת הדין דקדקה איתם כחוט השערה.

 

ירבעם בן נבט

המלך ירבעם הקים שני עגלי זהב, אחד בדן ואחד בבית אל. הוא בנה מזבח לפני העגל בבית אל, ומינה כוהנים אשר לא היו משבט לוי לעבודת המזבח.

ירבעם גם שיבש את לוח השנה וקבע לבני ישראל את חג הסוכות בחודש חשוון, וביום החג, עלה בעצמו על המזבח כדי להשתתף בהקרבה.

בדיוק ברגע הזה, הגיע נביא מיהודה (לפי חז"ל היה זה עידו הנביא), והכריז שעתיד להיוולד מלך ממשפחת בית דוד שישרוף על המזבח את עצמות כוהני הבמות המקריבים לו. הנביא גם אמר שהמזבח יבקע לשנים ויישפך ממנו כל האפר שהיה צבור בו. המלך ירבעם ציווה לתפוש את הנביא, אבל ידו יבשה מעל המזבח, ולא שבה אליו עד אשר התחנן אל הנביא שיעזור לו.

מעשה ירבעם דומה מאוד למעשה עוזיה. בשניהם המלך נטל לעצמו את תפקיד הכוהן, בשניהם המלך התעלם מהתוכחה הישירה שהוטחה בו, ובשניהם המלך נענש בגופו והושפל בפני כולם. גם בקיעת המזבח כדברי הנביא יכולה להתאים לרעידת האדמה שליוותה את מעילת עוזיה. שם אימו של ירבעם הוא 'צרועה', ואולי רומז שמה למילה 'צרעת', עונשו של עוזיה.

בולט מאוד דמיון בין ירבעם לבין אהרן הכהן. עגלי הזהב של ירבעם מזכירים את חטא העגל. ירבעם הכריז על העגלים שלו: "הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", כמו שהכריזו על העגל במדבר. שני בניו של ירבעם נקראו: נדב ואביה, כשמות בני אהרן, ושניהם מתו בקיצור ימים. אביה חלה ומת בימי ירבעם אביו, ונדב מלך שנתיים ונרצח.