"אַל נָא תְהִי כַּמֵּת,
אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ,
וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ"

לאחר שמרים, אחות אהרן ומשה, הצטרעה, ביקש אהרן ממשה שיסלח להם, ואמר לו: "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ".

רבו הפירושים על דבריו של אהרן, ונסכמם כעת.

מצורע חשוב כמת

הפירוש המקובל הוא שאהרן ביקש ממשה לרפא את מרים כדי שהיא לא תהיה כמת (מדרש תנחומא).

מפסוק זה למדו חז"ל שהמצורע חשוב כמת. אפשר לומר שהמצורע יושב הרחק מחברת אנשים, "בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ", כמו המת, אשר כבר עזב את משפחתו והוא קבור מחוץ למחנה.

עוד אפשר לומר שבשרו של האדם המצורע נרקב ונאכל, והרי הוא כמו מת.

ככל הנראה חז"ל התכוונו דווקא להסבר השני, שכן בהמשך הפסוק אומר אהרן "וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ".

תיקון סופרים

את המשך דברי אהרן, הסביר האבן עזרא כמשל כללי, שהמצורע הרי הוא כמו נֵפל מת.

התרגום הירושלמי הסביר את הפסוק בדרך הדרש, והמשיל את מרים לעובר שמת בלידה לאחר תקופת היריון ממושכת וסבל רב. כך גם מרים, עברה את הגלות ואת השעבוד, יצאה ממצרים, ורק לפני הכניסה ארצה כל זה יימנע ממנה. לכן ביקש אהרן – "אל נא תהי כמת אשר בצאתו…" , חוס ורחם עליה, שתתרפא ולא תמות עכשיו.

חז"ל הסבירו את דברי אהרן כתיקון סופרים.

תיקוני סופרים אלה מקרים שבהם השתנתה מילה בתורה או בדברי הנביאים ובכתובים, כדי להימנע ממשמעות שלילית או מדבר שקשה לאמרו.

לדוגמה, שמואל התנבא על עלי הכהן ואמר: "בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו". היה צריך להיכתב "מקללים לי", אבל השתנה הכתוב.

דוגמה נוספת: חבקוק פנה לה' ואמר: "ה' אֱלֹהַי קְדֹשִׁי לֹא נָמוּת". כוונתו הייתה לומר "לא תמות", אבל אין זה ראוי להזכיר מוות יחד עם שם ה'.

גם כאן פירשו חז"ל את דברי אהרן כתיקון סופרים. כוונתו הייתה לומר "אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמֵּנוּ, וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרֵנוּ", כלומר, מרים היא אחותנו. היא נולדה לאִמנו, והיא בשר מבשרנו. כאשר היא מצורעת, חצי מבשרנו נאכל.

הרשב"ם פירש שאהרן ביקש נמשה: "אל תהיה אתה כמת", שהרי מרים אחותנו נולדה לאִמנו והיא בשר מבשרנו, ואם היא נשארת מצורעת, זה כאילו אתה מצורע.

בפרשת שמיני מסופר על מות שני בני אהרן, נדב ואביהוא "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה'". מותם התקבל בתדהמה רבה, והעיב על מעמד חנוכת המשכן.

סיבת מותם התפרשה בפסוק: "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם", אבל בכל זאת רבו הפירושים והמדרשים על פשר המוות הפתאומי הזה. אציין כמה מההסברים הרבים לסיבת מותם:

• הורו הלכה בפני משה, כמו שכתוב: "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" והכוונה: ללא ציווי של משה.
• נכנסו למשכן שתויי יין, שהרי הציווי שנסמך לסיפור מיתתם הוא: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד".
• לא נשאו נשים, מפורש בספר במדבר: "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא… וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם".

משה ניחם את אהרן אחיו ואמר לו: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". פירוש דברי התנחומים הוא: ה' מתקדש בעולם על ידי הקרובים אליו, וכך מתגלה כבודו על כל העם, וזה מראה על גדולת בניך ועל חשיבותם.

בני עלי

בתחילת ספר שמואל, כמה מאות שנים אחרי מות נדב ואביהוא, מסופר על מעלליהם הרעים של חפני ופינחס, שני בניו של עלי הכהן הגדול.

נראה שעל ה'חטאים' שיוחסו לנדב ואביהוא, דווקא הקפידו במשכן שילה.

• חז"ל מספרים שעלי הכהן כעס כאשר שמואל (הנער הצעיר) הורה הלכה בפניו, ואף רצה להענישו על כך (ברכות לא ע"ב).
• עלי גער בחנה, אימו של שמואל, כאשר חשד בה שהיא נכנסת למשכן בשכרות, ואמר לה: "עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין? הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ!". חנה הצטדקה וענתה לו: "אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי", ממש כמו לשון התורה: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ".
• לפחות על פינחס בן עלי אנו יודעים שהיה נשוי, והיו לו בנים.

כמו נדב ואביהוא בני אהרן,  גם שני בני עלי מתו ביום אחד.

הם יצאו יחד עם בני ישראל למלחמה בפלשתים, ונשאו עמם את ארון הברית. הפלשתים הביסו את ישראל, הרגו כ-30 אלף איש, לקחו בשבי את ארון הברית, והרגו בחרב את חפני ופינחס.

כאשר הגיעה לשילה השמועה על התבוסה הקשה, נפל עלי מכסאו ומת, וכלתו אשת פינחס, ילדה בטרם עת ומתה בלידתה. רגע לפני מותה, הספיקה לקרוא לילד בשם: איכבוד, ואמרה: "גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל".

השם 'איכבוד' מזכיר לנו את דברי התנחומים של משה: "וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". משה התכוון לגילוי כבוד ה' על פני העם, ואשת פינחס התכוונה להסתלקות כבודו. בני אהרן מתו סמוך לחנוכת המשכן, ולעומתם, בני עלי מתו סמוך לחורבן המשכן.

לא סופר בספר שמואל מה קרה בעיר שילה לאחר התבוסה, אבל חז"ל אמרו לנו שהמשכן חרב.

ירמיה הנביא הזהיר את עם ישראל שאם לא ישובו מדרכם הרעה, ירושלים תיחרב כמו שילה. על ההשוואה הזו רצו כולם להרוג אותו. אולי אפשר ללמוד מכאן שהפלשתים החריבו את העיר עד היסוד.

בספר תהלים (ע"ח) מתואר ההפסד במלחמה ההיא:

"וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ, אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם.
וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ, וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד צָר.
וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ, וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר.
בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ.
כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ, וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה".

פסוקים אלו מתארים  היטב את מאורעות המלחמה:

• וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ – נפילת הארון בשבי.
• וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ – רבבות ההרוגים.
• כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ – חפני ופינחס.
• וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה – אשת פינחס, אשר מתה גם היא.

על הפסוק "בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ" אומר רש"י:

"רבותינו דרשוהו על נדב ואביהוא, ואין לבי מתיישב לפרשו כן, שהרי כבר התחיל במשכן שילה".

הפסוק  אכן מתאים לנדב ואביהוא:

'בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ' כנגד: 'וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם'.
'וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ' – רומז על כך שלא נשאו נשים.

אף על פי שפסוקים אלו מתארים את חורבן שילה, הוזכר ביניהם רמז קטן, הפסוק 'בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ', כדי שנוכל לשים לב לדמיון ולניגוד בין בני אהרן לבין בני עלי.

"וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת,
בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת,
אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"

שונה מלאכת הכיור ממלאכת שאר כלי המשכן. הכיור לא נעשה מתרומת המשכן הכללית, אלא מנדבה פרטית של הנשים הצובאות. בסיכום כמויות תרומת הנחושת, הוזכרו כל כלי הנחושת שנעשו ממנה, ורק הכיור לא מופיע:

"וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁקֶל.
וַיַּעַשׂ בָּהּ אֶת אַדְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד,
וְאֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת, וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ, וְאֵת כָּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ.  וְאֶת אַדְנֵי הֶחָצֵר סָבִיב, וְאֶת אַדְנֵי שַׁעַר הֶחָצֵר,
וְאֵת כָּל יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן, וְאֶת כָּל יִתְדֹת הֶחָצֵר סָבִיב".

כמה שאלות עולות מתיאור מעשה הכיור, ואנסה לענות עליהן:

• מי הן אותן 'צובאות' שממראותיהן הכינו את הכיור?
• מדוע נדרשו הנשים להתקהל ולצבוא, ותרומתן לא נלקחה מיד כאשר באו?
• איך ייתכן שהנשים התקהלו בפתח אוהל מועד, אם עדיין לא הוקם המשכן?

צבא

שתי משמעויות יש לשורש 'צבא': התייצבות לעבודה (עבודת המלך, עבודת המשכן, מלחמה ועוד) וגם התקהלות של עם רב.

איוב אמר: "הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ עֲלֵי אָרֶץ, וְכִימֵי שָׂכִיר יָמָיו" וכוונתו: לכל בני האדם יש תפקיד בעולם לזמן קצוב.

על עבודת הלוויים במשכן נאמר: "כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא, לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד".

ישעיהו התנבא על העמים הרבים שהתקהלו על ירושלים: "הֲמוֹן כָּל הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל הַר צִיּוֹן".

במעשה הכיור, מופיע השורש 'צבא' פעמיים: "בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת, אֲשֶׁר צָבְאוּ". אפשר לומר שבפעם הראשונה הכוונה לנשות הצבא, הנשים שנרתמו לעבודת בניית המשכן (כך כתב האבן עזרא), ובפעם השנייה הכוונה היא שאותן נשים התקהלו יחד והביאו את המראות שלהן.

אהל מועד

התרגום הארמי לנשים הצובאות הוא: "נְשַׁיָּא דְּאָתְיָן לְצַלָּאָה בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא", ובעברית: הנשים אשר באו להתפלל בשער אוהל מועד. האבן עזרא אמר שהיו אלה נשים שמאסו בתאוות העולם, והיו באות תמיד להתפלל על יד אוהל מועד. נשים אלו, הפסיקו להתייפות ולהתקשט, והחליטו יחד לתת את מראותיהן לתרומת המשכן.

כפי שציינתי, בזמן איסוף התרומות טרם הוקם אוהל מועד, ולכן העלה הרמב"ן את האפשרות שאוהל מועד הוא האוהל שהקים משה לעצמו מחוץ למחנה, כמו שכתוב:

"וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל
וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה,
וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד,
וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה',
יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה".

הסבר זה אינו מתיישב עם התרגום, שכן את אוהל מועד של משה הוא פירש: "מַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא" (בית הלימוד) , ואילו "מַשְׁכַּן זִמְנָא" שתרגם במעשה הכיור, הוא אוהל מועד של המשכן. אולי אפשר להסביר, שלדבריו מראות הכיור נאספו אחרי גמר הקמת המשכן, וזו אולי הסיבה שלא נמנו המראות בסיכום תרומת הנחושת.

מתנה רצויה

רש"י האריך בדבריו על תרומת הנשים הצובאות:

"…והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל,
שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים".

בהמשך, הביא רש"י את המדרש על בנות ישראל שהיו מתקשטות במצרים כדי למצוא חן בעיני בעליהן, ובזכותן בני ישראל פרו ורבו (תלמוד, סוטה י"א ע"ב).

הנשים נדרשו לצבוא ולהתקהל בפתח אהלו של משה, מפני שמשה עיכב את קבלת תרומתן, עד שגילה לו ה' שהוא חפץ במתנה זו.

האנשים הצובאים

בספר במדבר, מסופר שהמדיינים החטיאו את בני ישראל ופיתו אותם להתחתן עם בנותיהם הנוכריות. בעקבות כך, יצאו בני ישראל למלחמת נקמה במדין. בתום המלחמה, הביאו שרי המלחמה את השלל אל משה, ובתוכו גם תכשיטי נשים עשויים זהב:

"וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה… שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת.
וַיֹּאמְרוּ… וַנַּקְרֵב אֶתקָרְבַּן ה',
אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב, אֶצְעָדָה וְצָמִיד, טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז,
לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'".

חיילי ישראל נקראו במלחמה זו: "הָאֲנָשִׁים הַצֹּבְאִים", והגמרא (שבת ס"ד) מספרת שגם במעמד זה סירב משה לקבל מהם את מתנתם:

"אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: שֶׁמָּא חֲזַרְתֶּם לְקִלְקֻלְכֶם הָרִאשׁוֹן?
אָמְרוּ לוֹ: לֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ.
אָמַר לָהֶן: אִם כֵּן, כַּפָּרָה לָמָּה?
אָמְרוּ לוֹ: אִם מִידֵי עֲבֵרָה יָצָאנוּ, מִידֵי הִרְהוּר לֹא יָצָאנוּ".

גם כאן, כאשר הבין משה שכוונתם טהורה, הסכים לקבל מתנה זו, ואף הכניס אותה לזיכרון אל תוך אוהל מועד.

חטא בני עלי

בספר שמואל, מסופר שעלי הכהן הגדול שמע על מעללי בניו, חפני ופינחס:

"וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד,
וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל,
וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".

לכאורה, חטאם חמור ביותר: איסור אשת איש. אבל הפסוקים שמתארים את מעשיהם של בני עלי, מספרים רק שהם היו חוטפים לעצמם בכוח נתחים גדולים מבשר הקרבנות, ואפילו לא רמזו על חטא שקשור לניאוף.

אומרת הגמרא (שבת נ"ה ע"ב) שכל האומר 'בני עלי חטאו' אינו אלא טועה. הגמרא מסבירה שהם בסך הכל נמנעו מלהקריב את קרבנות העוף של הנשים בזמן:

"מִתּוֹךְ שֶׁשִּׁהוּ אֶת קִנֵּיהֶן, שֶׁלֹּא הָלְכוּ אֵצֶל בַּעֲלֵיהֶן,
מַעֲלֶה עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שְׁכָבוּם".

הסיבה שבני עלי לא הקריבו את קרבנות הנשים היא שהם רצו לקבל רק קרבנות של בהמות, אשר בשרן רב ומשביע. כתוצאה מכך, היו מתקבצות וצובאות נשים רבות בפתח המשכן, וממתינות שהכוהנים יואילו בטובם לקבל מהן את התורים או את בני היונה. לפעמים היו הנשים ממתינות שם ימים רבים, ובעליהן היו מחכים להן בבית. בני ישראל היו דיברו על כך שהנשים מתעכבות במשכן בגלל בני עלי, וכך נוצרה השמועה שבני עלי שוכבים עם הנשים. גם עלי הוכיח את בניו על השמועה: "אַל בָּנָי, כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ".

לסיכום

ראינו שלושה מקרים שבהם אנשים או נשים צבאו והתקהלו, וביקשו לתת נדבה וקרבן למשכן.

בני עלי סירבו לקבל את קרבן הנשים הצובאות, מפני שהיו תאבי בשר. משה סירב לקבל את מראות הצובאות ואת התכשיטים מהאנשים הצובאים, מפני שחשש שמא כוונתם איננה טהורה. משנודע לו על טוהר כוונתם – קיבל משה את מתנותיהם, והכניסם אל תוך המשכן לזיכרון.

קורח, הכריז מלחמה על שלטון משה ועל כהונת אהרן. קורח היה מעין 'יושב ראש האופוזיציה', וריכז סביבו קבוצה גדולה של מתנגדים להנהגה הנוכחית. בין המצטרפים לקורח היו אנשים מבני ראובן, שכעסו על כך שהבכורה ניטלה מהשבט שלהם. נציגים נוספים מראשי המשפחות בישראל לא הסכימו לוותר על עבודת הקרבנות, וניסו להקריב קטורת בעצמם. בראש כולם, עמד קורח: "וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה".

קרח וכל עדתו מתו בדרך נס. בני ראובן (דתן ואבירם) נבלעו באדמה וירדו חיים שאולה, ומקריבי הקטורת נשרפו באש. קורח מת גם הוא, אבל לא נאמר בפירוש אם נשרף באש או אם נבלע באדמה.

בניו של קורח לא מתו. הנביא שמואל היה מצאצאי בני קורח. הייחוס המלא שלו מופיע בספר דברי הימים: "…שְׁמוּאֵל בֶּן אֶלְקָנָה, בֶּן יְרֹחָם, בֶּן אֱלִיאֵל… בֶּן אֶבְיָסָף, בֶּן קֹרַח, בֶּן יִצְהָר, בֶּן קְהָת, בֶּן לֵוִי, בֶּן יִשְׂרָאֵל".

חנה, אימו של שמואל, אמרה בתפילתה: "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל", וכיוונה בדבריה על משפחת אלקנה בעלה, שלא ירדו לשאול עם עדת קורח.

שמואל, התנגד נחרצות להקמת המלוכה בישראל. הוא איים על ישראל וסיפר להם על זכויות המלך: "זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ… אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ… וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת… וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ".

שמואל הצהיר בפני העם על יושרו ועל ניקיון כפיו: "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי, וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי?" וכוונתו הייתה: אינני כמו מלך שמשתרר על נתיניו ומחרים את רכושם.

בשעת מחלוקת קורח, גם משה טען שידיו נקיות מרכוש שאינו שלו, והשתמש בביטוי דומה: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי".

חז"ל אמרו בגמרא ששמואל, עוד בילדותו, התנגד לשלטון הכוהנים במקדש, וטען ששחיטת הקרבן כשרה גם במי שאינו כוהן. הגמרא מספרת שעלי הכהן הגדול, רצה להעניש את שמואל הצעיר ולהרגו על שהעז להורות הלכה זו. כנראה חשש עלי הכהן ששמואל ממשיך את דרך אבי המשפחה, קורח, ומערער את יסודות הכהונה.

שמואל התנגד לשררה, וגם נהג בעצמו בפשטות ובענווה יתירה. בזכות הענווה שלו, היה מסוגל לוותר על תפישת עולמו, לשמוע לדבר ה', ולייסד בעצמו את ממלכת ישראל. שמואל משח למלוכה את שאול ואת דוד. בנוסף קבע שמואל את סדר עבודת הכוהנים במקדש, וחילק אותם למשמרות.

אם דווקא המתנגד הגדול לשררה ולשלטון, הוא זה שמייסד את המלוכה ואת הכהונה, זו הוכחה שמקור השררה לא בהשתלטות כוחנית, אלא בדבר ה'.

קורח ועדתו, היו מרוכזים בעצמם ובשאיפותיהם. ההתנגדות לשלטון ולכהונה באה דווקא מתוך גאווה. הם התנגדו למשה, אבל ביקשו מלכות לעצמם. התנגדו לאהרן, אך ביקשו כהונה לעצמם.

דורות רבים אחרי קורח, נולד שמואל,  שיושר ליבו וענוותו הזכה, גרמו לו להיות אבן היסוד של ממלכת ישראל ושל משפחת הכהונה.

וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר: "עוֹד יוֹסֵף חַי!
וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם!"
וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם.

יעקב היה שרוי במרירות ממושכת על אבדן יוסף בן זקוניו, וכעת נוספו על צרותיו נפילת שמעון בשבי וירידת בנימין אל מלך מצרים. הסוף הטוב של הסיפור מתפתח לאורך כמה פרשות, אבל אל יעקב הוא נגלה בבת אחת, במילים: "עוד יוסף חי!".

ההפתעה מתוארת במילים: "וַיָּפָג לִבּוֹ". הכוונה לפי תרגום יונתן היא: נחלק ליבו. לא ידע יעקב אם להאמין להם או לא, ונשאר בספקו עד שראה את העגלות ששלח יוסף.

לפי פרשנים רבים (אבן עזרא, רד"ק ורמב"ן), ההפתעה הייתה משמעותית הרבה יותר, ואף מסוכנת. יעקב נדהם מהבשורה עד שליבו חדל מלפעום, איבד את הכרתו והגיע כמעט עד שערי מוות. לאחר שצעקו באזניו את דברי יוסף ופקחו את עיניו להראות לו את העגלות – רק אז שב יעקב להכרתו וקם לתחייה. "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם".

בשורה פתאומית עלולה לסכן חיים.

כאשר שמע עלי, הכהן הגדול ממשכן שילה, על תבוסת עם ישראל בקרב, על מות שני בניו ועל נפילת ארון הברית בשבי – נפל מרוב בהלה עם כסאו אחורנית ומת.

דום לב הייתה כנראה סיבת מותו של נבל הכרמלי. נבל סירב לסייע לדוד ולחייליו ולתת להם אוכל, ואף הטיח בהם דברי עלבון קשים. דוד חגר את חרבו ועלה עם 400 לוחמים להרוג את נבל, אבל בדרך פגש את אביגיל, אשת נבל, אשר הביאה לו ולאנשיו אוכל לרוב כדי להשיב את חמתו. כאשר התפכח נבל משכרותו ושמע מה עשתה אשתו, נאמר שם: "וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן". יש שפירשו: מרוב פחד מדוד, ויש שפירשו: מרוב כעס על אשתו. ליבו של נבל חדל לפעום בצורה סדירה, וגופו התקשה כאבן. במשך עשרה ימים החמיר מצבו, עד שמת: "וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף ה' אֶת נָבָל וַיָּמֹת".

את המילה "וַיָּפָג" אפשר להסביר או מלשון דעיכה איטית, או מלשון הפסקה מיידית. ייתכן שלב יעקב נחלש והדופק התפוגג ונמוג לאיטו, וייתכן שהייתה הפוגה (הפסקה) מפעולת הלב לכמה רגעים.

בגמרא כתוב: "פחד קשה – יין מפיגו" (בבא בתרא י ע"א), כלומר: היין מבטל ומעביר את הפחד.

הנביא ירמיהו ממשיל את מואב לכד של יין השוקט אל שמריו ולא הורק מכלי לכלי, ולכן "עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ, וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר", ותרגם יונתן בן עוזיאל: 'וְרֵיחֵיה לָא פָג', כלומר: לא נחלש ריח היין.

תינוק פג, ופג תוקף

בלשוננו אנו משתמשים במילה פג לשתי משמעויות הפוכות: פג תוקף – שעבר זמנו. תינוק פג – שנולד קודם זמנו.

תוקף הוא חוזק, ופג תוקף הוא החוזק שנחלש ואיבד את כוחו או את יכולותיו. אפשר להשתמש בביטוי על אוכל שהתקלקל או על שטר שעבר תאריך המימוש שלו.

מקור המילה פג במשמעות של טרם זמנו, הוא בשיר השירים: "הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ". פגי התאנה הם הניצנים הקטנים אשר מהם עתיד להתפתח הפרי. "פַּגָּה" הוא כינוי של חז"ל לילדה קודם שהתבגרה. בגמרא נאמר (סנהדרין קז): "ראויה הייתה בת שבע לדוד, אלא שאכלהּ פגה", כלומר: דוד לקח את בת שבע לאישה קודם שהייתה מותרת לו. בדרשה זו, חז"ל החביאו משחק מילים שנון שמעטים ישימו לב אליו: בת-שבע הוא כינוי לזן של תאנה משובחת (משנה, מעשרות ב ח), אבל דוד לקח את התאנה המשובחת הזו קודם זמנה, עוד כאשר הייתה פגה.

מוקדש באהבה לבתי הקטנה, תאנה.